כשנועה רוזין פשטה את המדים, היא לא ארזה תרמיל ולא התעופפה לטיול שחרור במזרח. "לא הרגשתי שאני זקוקה לו", היא אומרת, "ולא היה לי אומץ לקחת מוצ'ילה ולצאת למסע לבד. שכנעתי את עצמי שדרום־אמריקה לא תברח".
היא הגיעה לשם לפני ארבע שנים, עם בעלה, עמרי אביסף. "ביום שבו טסנו לירח דבש זומנתי לאודישן, לתוכנית בת של 'משחקי השף'. הגעתי, העמידו אותי מאחורי שולחן עם פיצה, המפיקה נכנסה לתפקיד השף וזרקה אליי, 'תתחילי לשאול'. למזלי, בלילה שקדם לאודישן ערכתי מתכון לפיצה וזכרתי את הפרטים. בשיא הספונטניות שאלתי אותה למה עדיף להשתמש בעגבניות מרוסקות ולא ברסק עגבניות ואם כדאי להוסיף להן סוכר. כשכיבו את המצלמה אמרתי למפיקה שהערב אני טסה לחודש, ירח דבש, וכשהיא שאלה, 'מה יקרה אם תתקבלי?' עניתי לה שלא תדאג, אני אחזור".
בני הזוג המריאו לצ'ילה, המשיכו לארגנטינה ("בעלי לא עשה לי הנחה, הוא לקח אותי לטרקים מפרכים") והסלולרי שלה צילצל כשהם שהו בשדה התעופה של העיירה אל קלפטה. "המפיקה שאלה אותי, 'נכון שהבטחת לחזור?' ובעלי, שעמד במרחק כמה צעדים ממני, ראה שאני מחווירה ונבהל. כשסיפרתי לו שהתקבלתי, הוא נשם לרווחה ולא קיטר על ירח הדבש שמתקצר. הוא הבין שזה הצ'אנס שלי. נחתתי בארץ ביום הראשון של צילומי התוכנית 'המלצת השף', ששודרה פעמיים בשבוע בפרה־פריים ופתחה לי הרבה דלתות".
השאר, כנהוג לומר, היסטוריה. אוֹרי אביסף בן השנתיים כבר התרגל ללכת לגן עם אבא. אמו קיבלה פטור מהמשימה מפני שבשבע וחצי בבוקר עליה להתייצב בחדר האיפור וההלבשה ולהתחבר לאלעד זוהר, בן זוגה על המסך. מראשית דצמבר הם מגישים חמש פעמים בשבוע את "פותחים יום" (11־9, רשת 13) ובשישי את "פותחים שישי" (11־10). "נכון, זה לחוץ וצפוף", היא מודה, "אבל בארבע אחר הצהריים אני אוספת את אורי מהגן, אנחנו הולכים לקפה השכונתי ומזמינים עוגה".
את? עוגה?
"בטח, אני לא רזונת, הגזרה שלי היא בעיקר בזכות הכושר. בשבת הכנתי עוגה נהדרת. שכבות של ביסקוויטים עם טריק גאוני של חלב מרוכז - מקציפים שמנת מתוקה עם שקית אינסטנט פודינג ולתערובת הזו מוסיפים גבינה 9% ופחית חלב מרוכז. קריאות העונג - גוונים רבים להן. אבל אם אני עוגה", היא מחייכת, "אז עוד לא הגעתי לדובדבן שעל הקצפת".
שהוא הגשת מהדורת הערב?
"לא, חדשות הן פחות תחום העניין שלי. אני בלייף סטייל: הורות, חינוך, תרבות וקולינריה, כמובן. מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאני אוהבת אוכל ותוכן ואנשים, אבל לא היה לי שום מושג איך מחברים את האהבות האלה למקצוע, שנוגע ומשפיע וגם עושה טוב לאחרים".
מקומות טעימים
רוזין (31), ילידת רמת חן, היא בתם הבכורה של טלי (לשעבר עיתונאית ידיעות אחרונות, שחתומה עם ד"ר עמוס בר על "המדריך הישראלי להריון ולידה", סדרת "המדריך הישראלי למתבגרים" וספרי הדרכה נוספים, וכיום מנהלת קשרי חוץ בחברת פייזר) וסיני (שהיה בעל אולפן הקלטות והוצאת ספרים וכיום מנהל יבוא בחברה לשיווק מוצרי סניטריה). "על פי המידע שאספתי לעבודת שורשים, הוריי נפגשו באולפן טלוויזיה, מאחורי הקלעים של איזו תוכנית", היא מספרת, "וגדלתי בבית של כתיבה, קולנוע, תרבות - ואוכל. כשהייתי בת 15 הוריי לימדו אותי ואת אחי יונתן לשתות יין כחלק מתרבות הארוחה וגם כדי שנדע מה הגבולות שלנו ולא נדפוק את הראש באלכוהול. אמא עדיין אוהבת לארח, השולחן תמיד נראה נפלא, הכלים יפים והיא מוסיפה להם קריצה כמו טבעת צבעונית על הרגל של כוס היין כדי שכל סועד יזהה את הכוס שלו. ברור שזה חילחל לתוכי. אוכל, בשבילי, הוא שמחה".
אחרי התיכון היא ירדה עם החבר'ה מהצופים לשנת שירות בשדרות. "זו הייתה שנת הקסאמים הכי קשה וזריקת האקטואליה הכי ממוקדת שיכולתי לקבל לווריד. גרנו בקומונה, לימדנו בבתי ספר, הקמנו שם שבט צופים והתבגרנו. אחר כך התקבלתי ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל כמפיקה והתחלתי לפרוח. הרגשתי שכל הכלים שקיבלתי בבית - קולנוע, תרבות ותוכן - סוף־סוף באים לידי ביטוי. הפקתי סרט יפה ליחידת דובדבן, עם תום אבני ואגם רודברג שמדגימים את שרשרת החיול, והוא הוקרן גם בפני תיכוניסטים לקראת גיוס וגם בחו"ל, לעידוד תרומות".
וכך נדבקת בחיידק?
"בצבא הבנתי שאני מאוד נהנית להפיק וליצור, אבל עוד לא היה לי שום כיוון. בגיל 21 עברתי לגור בתל־אביב, עבדתי ב'הוטל מונטיפיורי' כמלצרית ושם התעוררה התשוקה שלי לאוכל. החברים שלי צחקו עליי שאני המלצרית היחידה בעיר הגדולה שנהנית מהעבודה. כן, התאהבתי בטקס. כששובצתי במשמרת בוקר הגעתי חצי שעה לפני הזמן, נכנסתי למטבח, ביקשתי לראות איך חותכים את הדג ושאלתי למה הבשר חייב לשהות במקרר ולא בטמפרטורת החדר. חטפתי הרבה 'נועה, עופי מהמטבח, את משגעת אותנו', שרק הגבירו לי את החשק".
השלב הבא היה לימודי תקשורת בבינתחומי בהרצליה. "שום דבר מהדברים הקלאסיים לא תפס אותי, את התקשורת הכרתי דרך הוריי וחשבתי שאולי אהיה דור המשך. בשנה השנייה, רגע לפני שאחי התגייס, הוריי החליטו לעשות טיול גדול בארצות־הברית, הם אירגנו טיסות, רכבים ומסעדות, ו־48 שעות לפני ההמראה גילינו שהוויזה שלי לא בתוקף. רצתי לשגרירות, היה תור ענקי, לא הורשתי להיכנס והייתי גמורה מבכי. הרגשתי שהכל באשמתי. אבל כיוון שלמשפחה שלי יש גוד ספיריט, הוריי לא התאבלו על הכסף. אחי גזר מהאטלס מפה של אירופה והתחלנו לשבץ בה תחנות של אוכל. רוני קדר, שהייתה עורכת מדור האוכל בוואלה, ולפני כן הייתה רשג"דית שלי בצופים, סימסה לי, 'נועה, תגידי, אולי בא לך לכתוב על מקומות טעימים?' עד אז לא היה לי שום ניסיון בכתיבה, אבל אמרתי, 'למה לא?' וזו הייתה דריסת הרגל הראשונה".
בשנה השלישית ללימודיה היא נדלקה על הרדיו. "זה המדיום הכי קסום בעיניי. אבי משולם, כיום מנכ"ל רדיו תל־אביב, היה מרצה נערץ אצלנו והוא שאל אם אני רוצה להפיק את תוכנית הבוקר של סלוצקי ודומינגז. שאלתי במה זה כרוך ותשובתו הייתה, 'תצטרכי לקום מוקדם'. אז כיוונתי את השעון המעורר לחמש בבוקר כדי להרים תוכנית, שידרתי את דיווחי התנועה, מהתחנה הלכתי לוואלה, ליום שלם של צילומים ועריכות ומשם הלכתי למלצר. בשום מקום לא שילמו לי טוב, אבל נהניתי לאללה. בשנת הלימודים האחרונה הרגשתי שאני חייבת להחזיר למקום שנתן לי המון והתנדבתי לתוכנית חונכות לסטודנטים שהגיעו לבינתחומי מכל העולם. הייתי להם שילוב של אמא יהודייה, מש"קית וחברה. כך הכרתי את עמרי, שלמד משפטים וממשל, והיה רכז התוכנית".
אהבה מהביס הראשון?
"לגמרי. לפני הדייט הראשון הוא שאל אותי, 'את אוהבת לחם עם חמאה?' עניתי, 'ברור', אז הוא ענה, 'תתלבשי צנוע'. ביום חמישי, בעשר בלילה, הוא לקח אותי לבני־ברק, למאפיית ויז'ניץ, שבה אופים חלות לשבת, וזו הייתה חוויה אדירה. עברנו ליד מעדנייה, קנינו כבד קצוץ, ועשינו לנו פיקניק בתוספת בקבוק יין שהבאתי מהבית. גם הדייטים הבאים שלנו היו מלאי מזון ומשקאות. אלה היו ימי המחאה החברתית, ובמקום ללכת לשדרות רושטילד התעסקנו בנשנושים ובהתאהבות".
כיום עמרי מכשיר אנשים לעמידה מול קהל. "הוא שק של כריזמה, האיש הזה", היא קורנת. "מטיסים אותו לכל העולם כדי להדריך לפני פרזנטציות או הרצאות בטד. אי־אפשר לריב איתו מפני שדיבור הוא המומחיות שלו. באמצע מריבה הוא יכול לומר לי, 'זה לא השיח' ובבת אחת המתח יורד".
מכורה לסטורי
התחנות הבאות שלה היו בגיא פינס ("בשתיים לפנות בוקר חיכיתי לאייל גולן והרגשתי שאני מאכזבת מפני שהשאלות שלי לא מספיק צהובות") ובנענע 10. אחרי שילדה את אורי ("על שם רועי, אחיו של עמרי, שנהרג בפיגוע בסיני לפני 14 שנה") היא הפכה לכתבת האוכל בדיגיטל של רשת, וכששמעה שמחפשים מנחה לתוכנית של שישי בבוקר היא ביקשה אודישן.
"אני תמיד אומרת לעצמי 'את ה'לא' כבר יש לי, אז מה אכפת לי לנסות?' וזה עובד", היא מסבירה. "בפעם הראשונה שפניתי לעורך או למפיק נכנסתי לשיתוק מרוב פחד. עם הזמן מתרגלים. מה יש להפסיד? גם לפני שנה, בפעם הראשונה שהתיישבתי לצד אלעד זוהר ב'פותחים שישי' הרגשתי שכל חיי עוברים לי מול העיניים, אבל יש בינינו דינמיקה נהדרת דווקא מפני שאנחנו שונים. אני צוחקת עליו - החזאי שאוהב טבע, והוא צוחק עליי - המכורה לסטורי ולאינסטגרם. מחלקת המחקר של רשת דיווחה שהצופים אוהבים אותנו ביחד ומפעם בשבוע התרחבנו לשש פעמים בשבוע. זה מרגש. אלעד לא בקטע של אוכל. בזוגיות הטלוויזיונית שלנו הוא אוהב מסלולים בארץ, אבל הוא לא סובל כשאני מראיינת בעלי יקבים, מסקרת טרנדים קולינריים או חוקרת איך ישראל הפכה למעצמת טבעונות עולמית".
אתם חברים גם מחוץ למסך?
"לגמרי. כבר יצאנו ביחד לפיקניקים, שתי המשפחות (הוא נשוי פלוס שני ילדי מקסימים), ובקיץ הלכנו לבריכה".
נכון לעכשיו, היא לא שואפת להגיש תוכנית בישול ("הבישול הוא תחביב והאכילה היא אהבת חיי, אבל אני יותר אוהבת לדבר, להעמיק ולנתח את זה מאשר לעסוק בזה פיזית") ולדבריה, לעולם לא תהפוך למבקרת מסעדות. "אני רואה איך אנשים משקיעים את התחתונים והלב שלהם בהקמת מסעדה, ו־50 אחוז מהמסעדות ייסגרו שנתיים אחרי הפתיחה בגלל מחסור בידיים עובדות ומיסים מטורפים. אני מתחלחלת מתרבות השיימינג. בפוסט אחד אפשר להפיל מסעדה שלמה. גם אם יגישו לי משהו שהוא לא לטעמי לא אהיה מסוגלת לומר עליו, 'מגעיל' מפני שאין לי ספק שמישהו השקיע בו מחשבה ואהבה".
נשאר לך זמן לבשל לשני הגברים שלך?
"אני מנקזת את הבישולים ליום שישי. אחרי השידור קופצת לשוק. המתכונים כבר בראש שלי ואני יודעת בדיוק מה חסר. בצהריים עמרי ואורי יוצאים לשחק ואז אני מסתגרת שלוש שעות ומבשלת לכל השבוע. מרקים הם אהבה נורא גדולה של כולנו ותמיד יש לפחות שני סוגים במקרר".
מה לעולם לא תכניסי לפה שלך?
"כבד אווז, בגלל הפיטום האכזרי. לא חייבים לאכול בשר מדי יום, במיוחד לא בשר אדום. שפים מעולים שיש לנו בארץ כבר הוכיחו שירקות יכולים להוות ארוחה משביעה".
את הגזרה היא זוקפת לזכות המאמנת אפרת כהן שהזמינה אותה לרוץ עם אוכל. "אחרי חמישה ק"מ עוצרים לפרושטו ויין. זה הקונספט. פעמיים בשבוע אני רצה איתה ובמוצאי שבת יוצאת לריצת עשרה ק"מ. זה זמן למחשבה, לתרפיה וככה אני מקבלת כוח לשבוע חדש".
