למי שעוד היה ספק לפני יום חמישי האחרון, הוא התפוגג מיד עם פרסום תוכנית הפיטורים האגרסיבית של טבע — קאר שולץ הגיע לטבע על תקן של "גרזן". מי שהקשיב לשיחת הוועידה שקיים שולץ עם אנליסטים לא שמע בקולו שום התרגשות מגודל המעמד ומההשלכות האדירות שלו על החברה ועל המשק הישראלי בכלל. קרחון דני.

אם טבע היא במצב של אין ברירה אלא לפטר (והיא אכן במצב כזה), שולץ נראה כאדם הנכון במקום הנכון. זה לא רק הניסיון שצבר בשוק הפארמה ולא זה שצבר בהבראת לונדבק הדנית, אלא גם העובדה שהוא בא מחוץ לישראל.

מנכ"ל מקומי, כמו ארז ויגודמן, שלמה ינאי או ישראל מקוב לפניו, לא היה מסוגל לעמוד במעמד כזה ולהכריז על פיטורים המוניים, בידיעה שהם ישפיעו לא רק על החברה, כי אם על המשק כולו. מנכ"ל מקומי היה כנראה נבהל מעוצמת ההתנגדות והתגובות וממהר לחזור בו, מנסה למזער את הנזק.

וזה לא רחוק מהמציאות. ב־2013 ניסה ג'רמי לוין, עוד מנכ"ל שבא מבחוץ, להוביל תוכנית התייעלות שכללה פיטורים. לוין, איש נעים הליכות שעשה עלייה כדי לנהל את טבע, לא יכל להתנגדות האדירה שהייתה אז למהלך. עוד לפני שהספיק להוציא אותו אל הפועל, מיהר הדירקטוריון בהובלת חבריו הישראלים לערוף את ראשו.

עם שולץ זה כנראה לא יקרה. למה דומה הדבר? להבאתו של מנג'ר זר כדי לייצר תרבות אימון אחרת במועדון כדורגל ישראלי. שולץ עשוי להתברר בעוד כשנתיים כ"ג'ורדי קרויף" של טבע, זה שמוביל אותה להצלחות בזירה המקומית והבינלאומית. עובדי החברה שיישארו בה, בעלי המניות והמשק הישראלי כולו צריכים להתפלל שזה לא ייגמר כמו עם מאמנים זרים אחרים שהגיעו לארץ, נכנעו למנטליות הישראלית ונכשלו ברעש גדול יותר מזה שעשו עם נחיתתם כאן.