מאז שעברה לחיות ולעבוד בברלין לפני חמש שנים, הפכה הבמאית יעל רונן לאחד השמות החמים ביותר בתיאטרון הגרמני. בסוף השבוע האחרון הגיעה הקריירה שלה לפסגה חדשה, כשזכתה בפרס התיאטרון האירופי בקטגוריית "מציאויות תיאטרליות חדשות". הזכייה בפרס היוקרתי מכניסה את רונן לרשימת האליטה של יוצרי התיאטרון האיכותי ביבשת, מעין מועדון זוכי הנובל של עולם התיאטרון. היא הישראלית הראשונה שנכנסה לשם.
יצירתה האחרונה של רונן (41), "צבא הרומה", מוקדש לעם הצועני, שנחשב לעם המדוכא ביותר באירופה המתאחדת. ההצגה החריפה והמרשימה הזו עלתה במופע חגיגי במסגרת הכנס שנערך ברומא לכבוד קבלת הפרס.
את רואה את הפרס שקיבלת גם כסוג של אות כבוד לתיאטרון הישראלי?
"אני לא יוצרת בקונטקסט ישראלי היום, אבל בית הגידול שלי היה בישראל. הצגה כמו 'פלונטר', שעשיתי בזמנו בתיאטרון הקאמרי, הייתה רגע משמעותי ביותר בצמיחה שלי. מצד שני, באקלים התרבותי של היום אני לא בטוחה שמישהו היה מאפשר לי לעשות הצגה כזו, שעירבה בין שחקנים ערבים ויהודים ונתנה ביטוי גם לנרטיב הפלסטיני על הבמה. זה דבר ששרת התרבות הנוכחית הודיעה שהיא לא תסכים לו עוד בתיאטרון רפרטוארי נתמך".
השרה רגב טענה גם שבאירופה שמחים לאמץ יוצרי קולנוע ישראלים שתומכים בנרטיב הפלסטיני ושוללים את זכות קיומה של ישראל. איך היית מגיבה לטענה כזו, לו הייתה נשמעת לגביך?
"קודם כל, אני לא יודעת אם הייתי עונה לה. שנית, העבודה האחרונה שלי שהתייחסה בצורה מפורשת לשאלת הנרטיב הישראלי והפלסטיני הייתה 'דור שלישי', שנעשתה לפני שמונה שנים, כשעוד יצרתי בארץ".
זו גם היצירה שנתנה לך את כרטיס הביקור שלך לתיאטרון הגרמני.
"זה נכון, אבל אני מאמינה שאם לא הייתי יודעת לעשות דברים אחרים, שמדברים אל הציבור הגרמני הרחב, שם זה היה נגמר. גם כשעשיתי לפני שנתיים את 'המצב', הצגה המתייחסת ליחסים בין ערבים ליהודים בברלין, נמנעתי מהתעסקות ישירה בסכסוך המזרח תיכוני, כי אני מרגישה שהקהל המשמעותי מבחינתי לשאלות הללו הוא לא הקהל הגרמני, אלא הקהל הישראלי".
"המצב", שקטע ממנה הוצג במסגרת אירועי הפרס, מתארת את החיים בשכונת נוייקלן בברלין, שבה מתגוררים זה לצד זה פליטים מסוריה ולבנון לצד מהגרים ישראלים. ההצגה נוגעת גם בסיפור הפרידה של רונן מהשחקן יוסף סוויד, לו הייתה נשואה בעבר, ושעימו היא חולקת בן. סוויד עצמו, המתגורר בברלין עם זוגתו הנוכחית עדי שילון, משתתף בהצגה בתפקיד בן דמותו הבדיוני.
איך זה לביים את האקס?
"האמת שעבדנו תוך כדי הפרידה, אפילו לא אחרי. והאמת שזה היה מאוד מרפא. זה נתן לנו צינור בריא להעביר דרכו את כל הכעסים, התסכולים, העצב והאכזבה, ובאותו זמן נתן מקום גם לאהבה ולקשר המיוחד בינינו. והכי חשוב, זה נתן לנו הומור ופרספקטיבה בריאה לראות את הדברים ולא לקחת את עצמנו או את הדרמה שלנו יותר מדי ברצינות. יש לנו רצון לשמור על אפיקים של שיתוף פעולה מעבר להורות ולחברות".
היית רוצה להעלות את ההצגה בארץ?
"הייתי מאוד שמחה, ולו רק מהטעם הפשוט שהייתי רוצה לראות על הבמה בישראל שחקן שהוא פליט מהעיירה דיר־א־זור שבסוריה, שחקנית מג'נין ושחקן מקלקיליה. אבל אני לא יודעת אם זה יהיה אפשרי מבחינת אישורי כניסה לארץ".
