"כל השנים חשבתי שאני אשמה"

"הייתי נערה מתבגרת שקטה יחסית. ילדה תמימה, מאושרת, מוגנת, נורמטיבית", משחזרת איילה (שם בדוי). "התוקף שלי היה רופא שהצטרף למשלחת בית הספר בו למדתי לפולין על תקן רופא והורה מלווה".

במהלך המסע, מעידה איילה, הבחינה שמשהו ביחסו של ההורה המלווה אינו כשורה, אבל חוסר הניסיון שלה, אז תלמידת כיתה י"א, מנע ממנה להתכונן ולהתגונן. "במהלך הנסיעות באוטובוס שמתי לב שהוא מביט בי, למרות שישבתי מאחוריו. הוא יצר איתי קשר ושוחח איתי. באחד הערבים הוא הזמין אותי לחדרו במלון בו ישנו. באתי אליו לחדר בתמימות. לא היה לי שום ניסיון קודם ולא העליתי על דעתי כל כיוון מיני. לא חשבתי שיאונה לי כל רע. לא הבנתי מה הולך לקרות. סמכתי עליו שיכבד אותי כמי שלומדת בשכבה של הבן שלו. בטחתי בו לגמרי, לא עלה על דעתי שרופא, אבא של ידיד שלי, יכול לפגוע בי". אלא שאז, היא אומרת, האירוע קיבל תפנית נוראה.

"אני זוכרת שאמרתי לו משהו שקשור ליום הארוך שעברנו ושהלכנו הרבה ברגל, ואז הוא התחיל לעסות את רגליי". לאחר מכן לדבריה לקח הרופא את ידה והוביל אותה למיטה. "חשבתי שזה כדי שיהיה לו יותר נוח לעסות את כפות רגליי. אבל אז הוא הוריד את מכנסיו, הכניס את ידי לתוך תחתוניו והחל לשפשף את איבר מינו באמצעות ידי. בשלב הזה הזדעזעתי. הייתי קפואה למשך כמה שניות, ואז התעשתי וברחתי במהירות מהחדר". לאחר המקרה, היא מספרת, עשתה כל שביכולתה כדי להתחמק ממנו, אבל לדבריה הוא לא חדל לחפש את קרבתה ואפילו הגיע לחדרה. "הייתי לגמרי מבוהלת מהרדיפה שלו".

כשחזרה הביתה מהמסע המסויט, איילה לא העזה לספר על מה שקרה. "אפילו להוריי לא סיפרתי. היחידה שסיפרתי לה הייתה חברתי הטובה, וגם כשסיפרתי לה לא ידענו כיצד להתייחס לאירוע ולמי כדאי לספר. השבעתי אותה לשמור על המקרה בסוד. באותו זמן הייתי בת 16 ועשרה חודשים, נערה ללא ניסיון מיני, מסורה ללימודים ולמשפחה".

אלא שלאחר אותה נסיעה התחולל בה שינוי מהקצה אל הקצה. "התחלתי בבת אחת לשנוא את הגוף שלי", היא אומרת. "התחלתי להקיא בכוונה לראשונה בחיי. התקפי האכילה וההקאה התפתחו לבולימיה קשה. איבדתי אמון במבוגרים, בבני אדם, בעיקר בגברים. מצאתי את עצמי משותקת כל פעם שגבר התקרב אליי וניסה לגעת בי. משהו בסיסי, ראשוני ותמים נהרס בתוכי אחרי המקרה לתמיד".

"הרגשתי אשמה"

את התלונה למשטרה ואת התביעה האזרחית לבית משפט השלום הגישה איילה 11 שנים לאחר המקרה. רק אז, היא אומרת, הרגישה בטוחה מספיק לחשוף את האירוע שצילק אותה כל כך. "חששתי מאוד לספר, הרגשתי שאני אשמה במה שקרה כי הלכתי אליו לחדר. לא חשבתי שיקרה משהו, עשיתי כדבריו בלי שהוא הפעיל עליי כוח פיזי. כשעשה מה שעשה לא זזתי, לא צעקתי, לא דחפתי אותו, רק הייתי קפואה ומבועתת וכל השנים חשבתי שזה אומר שאני אשמה".

במהלך החקירה במשטרה אף עברה עימות עם הרופא, שהכחיש בתוקף את המעשה. ההתיישנות על מעשה מגונה עומדת על שבע שנים, כאשר מדובר בקטין המניין עומד על שבע שנים מיום שמלאו לו 18. עם זאת, כאשר המעשה המגונה מבוצע על ידי בן משפחה או אחראי על הקטין, מדובר בנסיבות מחמירות וההתיישנות עומדת על עשר שנים מיום שמלאו לקטין 18. לפי החישוב הזה תלונתה של איילה עומדת עדיין ברף ההתיישנות.

למרות זאת, פרקליטות המדינה הודיעה לאיילה כי החליטה שלא להגיש כתב אישום נגד הרופא. הנימוק: הורה מלווה אינו נכנס תחת ההגדרה המשפטית של אחראי לקטין מבחינת דיני ההתיישנות.

באמצעות פרקליטתה, עורכת הדין רוני אלוני־סדובניק, עתרה איילה לבג"ץ בבקשה לחייב את פרקליטות המדינה להגיש כתב אישום. בעתירה נכתב כי אין זה ממקומה של הפרקליטות לפרש את החוק ולקבל החלטות כאלה, ושאת מלאכת הפרשנות המשפטית יש להשאיר לשופטים. בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון הוחלט להמתין ולראות מה יקרה באפיק השני בו פעלה איילה: תביעה אזרחית שהגישה נגד הרופא בבית משפט השלום.

לאחרונה פסק שופט בית משפט השלום בתל־אביב, שי מזרחי, כי "חרף הקשיים הרבים שנערמו בתיק - חלוף הזמן, סגירת התיק במשטרה, היעדר עדים לאירוע ו'כבישת עדותה' (פרק הזמן הארוך שחלף בין ביצוע העבירה לכאורה לבין הגשת התלונה - נ"ב) - ארגז הכלים הייחודי לבחינת תביעות מסוג זה הוביל לתוצאה לפיה יש לקבל את התביעה במישור האזרחי".

השופט הוסיף וכתב: "שוכנעתי כי המדובר בתיאור עקבי וקוהרנטי, ללא סתירות מהותיות בהשוואה אל מול המסמכים השונים שהוגשו בתיק בעתודה במשטרה, בתיאור המקרה בפני מטפליה ובפני מומחים מטעם הצדדים". השופט ציין כי אין לזקוף לחובתה את ההשתהות בהגשת התלונה, משום שעל רקע גילה הצעיר נדרש לה זמן לעכל את האירוע והשלכותיו על חייה. "התוצאה האופרטיבית היא כי אכן בוצעו המעשים הנטענים בכתב התביעה. כמו כן (...) מצאתי כי מתקיים קשר סיבתי מלא בין הפרעת האכילה בדמות בולימיה נרבוזה ממנה היא סובלת, החל ממועד הסמוך לאירוע".

מבחינת איילה, לא חלה שום התיישנות. "למרות שידעתי כל השנים מה קרה בפולין ומעולם לא שכחתי את השתלשלות האירועים, לקח לי זמן רב לחבר את חלקי הפאזל, להסכים לדבר על האירוע עם הפסיכולוגית שלי ולעבד אותו. לקח לי הרבה שנות טיפול כדי להבין שהמקרה לעולם לא יעבור ולא ייעלם מהחיים שלי, ושהתקיפה גרמה לי לנזק שרק הולך וגדל. בכל פעם שאני נזכרת במה שקרה זה גורם לי להצפה, ובלילה האירוע חוזר אליי בחלומות כאילו זה קורה כאן ועכשיו. אם פעם חשבתי שזה יחלוף מעצמו, יעבור, יטשטש עם הזמן, היום אני מבינה שזה כאן, ולתמיד".

עו"ד רוני אלוני סדובניק | צילום: יובל חן

"הפרקליטות הולכת על בטוח"

הרופא הכחיש נמרצות כל קשר לתלונות ותחילה דרש את סילוק התביעה על הסף מבחינת התיישנות. לטענתו, מדובר בעלילה נוראה נגדו והוא לא הזמין תלמידים אל חדרו.

בפסק הדין תוארו הנזקים הקשים מהם סובלת איילה בעקבות המקרה. בנוסף להפרעת האכילה, "מצבה הנפשי הלך והתדרדר והיא החלה לגלות סימפטומים המאפיינים נפגעות תקיפה מינית", תיאר השופט. בין היתר התייחס לדיכאונות, מצבי נתק, הפרעות שינה, הסתגרות חברתית, התפרצויות זעם ובעיות זיכרון.

"פרקליטות המדינה מעדיפה ללכת רק על בטוח", אומרת עו"ד אלוני־סדובניק. "לכן מרבית התיקים המגיעים מהמשטרה נסגרים בפרקליטות מבלי שהוגש כתב אישום. במקרים כאלה אפשר ואף רצוי לא לוותר ולהמשיך במאבק בתוקף המיני בתביעה נזיקית אזרחית, הליך שבו נדרש רף הוכחה נמוך יותר מזה שבהליך הפלילי".

ההליך האזרחי לא מפחית ממעמד התלונה של הנפגעת?

"בהליך פלילי אין לנפגעת מעמד של צד בהליך, שכן היא רק 'עדה' מטעם המדינה. בהליך האזרחי הנפגעת היא ששולטת במהלכים, היא הקובעת מה לתבוע, איך לתבוע ועל מה להתפשר או לא להתפשר. זה הליך חשוב מאין כמותו וניתן לבצעו גם ללא הליך פלילי. במקרה זה הפרקליטות הגדילה לעשות וסגרה את התלונה ללא כתב אישום מאחר שלדעתה המונח 'האחראי על קטין' אינו כולל הורה מלווה בפעילות בית ספר. עתרנו לבג"צ בטענה שאין זה ראוי שפרקליטות המדינה תפרש את נוסח החוקים. פרשנות משפטית וחוקתית הינה מסמכות בתי המשפט, והם בלבד שיפרשו למה התכוון המחוקק בעניין הורים מלווים".

מפרקליטות המדינה נמסר בתגובה: "הרף הראייתי הנדרש במשפט הפלילי הינו מחמיר לאין שיעור מהרף הראייתי הנדרש במשפט אזרחי ועומד על 'מעבר לכל ספק סביר'. הערר נדחה בשל כך שהתלונה הוגשה כעבור זמן רב מאז קרות האירוע ולאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. בנסיבות תיק זה לא ניתן היה להוכיח ברמה הראייתית הנדרשת במשפט הפלילי כי התקיימו התנאים המאפשרים חריגה מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.

"בהתאם לכך, ולאחר שתלונתה של המתלוננת נבחנה בקפידה, וכן נשקלו בכובד ראש גם טענותיה בערר, נמצא כי לא ניתן לקבוע כי הנילון בהתנהלותו היווה 'אחראי', דבר המאפשר לחרוג בעניינו מתקופת ההתיישנות. בנסיבות הקונקרטיות, ובהן אינטנסיביות נמוכה יחסית בקשר שבין הנילון לתלמידים ומידת הפעלת הסמכות על ידו, היות הקטינה קרובה לגיל 17 בעת האירוע, הוחלט כי קיים קושי רב להוכיח כי מדובר ב'ניצול' יחסי ההשגחה/אחריות לצורך ביצוע העבירה".

איילה ממשיכה את המסע שלה לריפוי. "אני חשה הקלה עצומה לאחר קבלת פסק הדין", היא אומרת. "שמחתי שהשופט הכיר בתקיפה המינית שעברתי. למרות שזה לא מפחית מעוצמת הכאב מהאירוע הטראומטי, ההכרה בהחלט מקלה ועוזרת".