כבר יותר משבוע אנחנו רואים את "טפטוף" הטילים מרצועת עזה לעבר יישובי הדרום. עבור התושבים וילדיהם שמוזנקים למקלטים זה לא מרגיש כמו טפטוף אלא כעינוי מתמשך. מאז הכרזתו של טראמפ על ההכרה בירושלים נהרגו מירי צה"ל על גבול רצועת עזה ארבעה פלסטינים בהפגנות, יידויי אבנים ובקבוקי תבערה, אחד מהם נכה קטוע רגליים. אף אחד לא יופתע מעוד סבב לחימה בדרום, רק שהפעם דרושה חשיבה מחודשת.

במשפט הבינלאומי יש איסור על שימוש בכוח בין שתי מדינות. מגילת האו"ם קובעת את שני החריגים היסודיים לכך – הגנה עצמית והתערבות צבאית שקיבלה את אישור מועצת הביטחון של האו"ם כדי "להשיב את השלום והביטחון". יש הסכמה כי הגנה עצמית עשויה לטמון בחובה גם מכת מנע, כמו זו שאליה יצאה ישראל במלחמת ששת ימים. בעשורים האחרונים, התפתחה פרקטיקה של חריג נוסף לאיסור על השימוש בכוח – התערבות הומניטרית. הרעיון שעומד מאחורי התערבות הומניטרית חמושה הוא שלעיתים חובה על הקהילה הבינלאומית להגן על אזרחים מפני מצב בלתי נסבל של התעללות השלטון ומעשי זוועה המבוצעים בהם, וכי התערבות כזו יכולה להיות חוקית גם אם איננה הגנה עצמית וגם אם מועצת הביטחון של האו"ם לא אישרה אותה – כפי שקרה למשל בהפצצות נאט"ו בקוסובו ב־1999.

רצועת עזה איננה מדינה, אלא ישות פוליטית סמי־עצמאית. היא נשלטת על ידי ארגון פונדמנטליסטי אלים, שנטל את השלטון בכוח מהממשלה הפלסטינית (הבלתי נבחרת, צריך לומר). המצב בעזה הוא של אסון: 95% מהמים ברצועה אינם ראויים לשתייה; שפכים מוזרמים לים בכמויות אדירות, כי מערכת הביוב קרסה; האבטלה נעה סביב 40%; אין חשמל רוב שעות היממה; יש משבר נרחב של תזונה לקויה, שממנה סובלים בעיקר ילדים; שירותי הבריאות על סף קריסה. צה"ל ומזכ"ל האו"ם מסכימים כי עזה על סף, או אחרי הסף, של אסון הומניטרי חמור. תהליך הפיוס בין הרשות הפלסטינית וחמאס, שהיה אמור אולי לשפר את המצב ברצועה – קרס מעשית.

זהו מצב נורא, בראש וראשונה לאזרחים ולילדים העזתים שחיים בסבל עצום. אבל יש לו משמעויות אסטרטגיות ומעשיות לגבי ישראל. ישראל היא שיזמה את השינוי היסודי במצבה של עזה, פעמיים: בפעם הראשונה בהסכמי אוסלו, ובפעם השנייה בהתנתקות. העזתים תמכו בחמאס, והם שילמו וממשיכים לשלם על כך מחיר כבד – במדיניות האכזרית של ארגון הטרור בתוך הרצועה ובמדיניות הסגר של ישראל. אלא שההיסטוריה ולקחיה לא ישנו את המצב הבסיסי – קריסתה של עזה ואסון הומניטרי שם יוטלו לפתחה של ישראל. צודק, לא צודק, זה מה שיקרה. לכן שיגר מתאם פעולות הממשלה בשטחים מכתב לאו"ם שבו הזהיר מאסון הומניטרי ברצועה. בנוסף יש את האפשרות שעזה תהפוך לסומליה, ובמצב כזה חמאס עצמו עשוי לאבד את היכולת האפקטיבית שלו לשלוט בארגונים השונים ברצועה – אלה שעכשיו משגרים רקטות לעבר ישראל.

דרושה התערבות בינלאומית הומניטרית ברצועת עזה, שתסלק בדרך כזו או אחרת את שלטון חמאס. ישראל איננה מועמדת טובה להתערבות כזו; היא תיחשד בניסיון לכיבוש מחודש של הרצועה, וחמאס ממילא הוא אויבה המר. ברור לגמרי שלא המצרים, הליגה הערבית או הכוחות הפלסטיניים של הרשות ירצו להתערב צבאית – וכמובן שקשה יהיה למערב, הנרפה בעשור האחרון, לעשות זאת.

אך ישראל צריכה להוביל את הקו הזה כבר כעת, ולנסות למצוא לו תומכים. להסביר שהיא איננה המדינה שיכולה להתערב הומניטרית, בגלל ההיסטוריה המסוכסכת שלה עם הרצועה, אך התערבות כזו הכרחית ומיד. היא הכרחית להשבת הביטחון לאזור, היא הכרחית לתושבי הדרום, והיא ודאי הכרחית למיליוני אזרחים עזתים שחיים בגיהינום. העולם, ישראל ומצרים אינם יכולים להרשות לעצמם סומליה או דרום־סודן בעזה.

נדב איל הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 10