לפני שלוש וחצי שנים הגיח לעולם חשבון פייסבוק שהחל לחשוף דיווחים מהימנים, מלווים בתמונות ובסרטונים, של מה שבאמת קורה מאחורי הקווים במוסול, המעוז הנורא ביותר של דאעש בצפון עיראק. איש לא ידע מי האדם שמסכן כך את חייו ומביא את הקולות האלה, תחת הכינוי "העין של מוסול", אבל מבול הדיווחים של "העין" משך את תשומת ליבם של סוכני ביון ועיתונאים מסביב לעולם, ואני ביניהם.

לפני כשבועיים נחשף הסוד, כשהעין של מוסול הסיר מעליו את הזהות הבדויה בראיון לסוכנות הידיעות "איי־פי" והזדהה כעומר מוחמד, סטודנט צעיר להיסטוריה שלקח על עצמו את אחת המשימות המסוכנות — והמצלקות — בלב ליבה של המדינה האיסלאמית.

הכל התחיל ביוני 2014 עם פלישת דעאש לעיר. "הם הגיעו בטור ארוך של משאיות טויוטה, התפרצו לבנקים ורוקנו את הכספות, והיה להם עניין מיוחד בנשים", הוא סיפר בראיון. "מי שניסו להתנגד, חוסלו בכדור בראש, לעיני העוברים והשבים".

מוחמד, אז בן 28, החליט להיטמע — ולתעד. הוא גידל זקן פרא, התלבש במכנסי חאקי קצרים וחולצות בד נטולות צווארון, ועטף את ראשו ביריעת כותנה. "הבנתי שאם אני רוצה להסתנן לתוכם בלי לעורר חשד, אני חייב לנקוט כללי זהירות. להיראות כמוהם, לא לעשן, לא לפרסם את כל המידע שמגיע אליי, כי הם עלולים לשתול אצלי מידע שנועד לחשוף אותי, ולהסתיר את הפנקס והמצלמה".

שנתיים וחצי הוא שוטט ברחובות בשעות האור, ובלילות הסתגר בחדרו והעלה את המידע לעמוד הפייסבוק. "אפילו אחיי, אחיותיי ואימי לא ידעו שבעוד הם קוראים את הדיווחים שלי בחדר השני, אני יושב במרחק סנטימטרים ספורים".

בשיטוטיו היה משוחח עם הטרוריסטים של דאעש ודולה פרטים על פשיטות מתוכננות, על פקודות מבצע שהגיעו מהמפקדה בעיר א־ראקה, ועל התוכניות להשתלט על מוסדות החינוך. בין השאר ליווה מוחמד מפקד בכיר של דאעש שנכנס לפקולטה שלו באוניברסיטה והפך את תוכנית הלימודים. גם לבתי הספר וגני הילדים הגיעו "השחורים", לבדוק את זהותם של המחנכים והמורים. "כל מי שנאלצו להודות שאינם מוסלמים, הועלו על משאיות ועקבותיהם נעלמו", דיווח.

שוק הבנות ומייל מישראל

"בבת אחת הפכתי למקור מידע", אומר מוחמד. "אחרי שהתברר שהמידע שלי אמין, פנו אליי מסוכנויות הביון בארצות־הברית ובאירופה. לכל הפונים אליי הבהרתי שאני לא מרגל ולא עיתונאי, אני היסטוריון שמתעד את הזוועות והחורבן של מוסול, כדי שלא נשכח ולא נסלח לעולם".

בשבועות הבאים "העין" נכח בטקסי עריפת ראשים של עשרות "כופרים". "השחורים" גם העלו חבורת צעירים בכוח לגג בניין גבוה והשליכו אותם אל מותם בצעקות "כה ייעשה להומוסקסואלים שפוגעים בערכים המקודשים של האיסלאם הנכון". "העין של מוסול" חדר לתוך המון הסקרנים המבועתים וצילם בחשאי את השלכת הצעירים מגג הבניין.

בוקר אחד היה מוחמד עד ראייה לשוק הבנות. "המשאיות פרקו עשרות ילדות יאזידיות שנחטפו מהרחוב או מבתי הספר. הן היו בגיל העשר'ה, מכוסות ברעלות כהות, ורעדו מפחד. העמידו אותן בשורה ארוכה ואילצו כל אחת מהן לשאת שלט שעליו נקבע מחיר העסקה: ילדה בת 9 נמכרה תמורת 100 דולר, בת 12 ב־200, וככל שהייתה מבוגרת יותר עלה המחיר, עד ל־500 דולר", דיווח. "כשלא נמצאו מספיק רוכשים, המפקד הציע את הבנות האומללות ללוחמים של דאעש. אלה היו מעלים אותן לרכבים ומחזירים אותן כעבור שבוע או שבועיים של התעללות מינית. להורים שניסו לפדות את בנותיהן החטופות הם הסכימו למכור אותן בחזרה תמורת אלפי דולרים".

לפני שנתיים, כשעלה הדיווח על שוק הבנות במוסול, פתחתי בהתכתבות עם המחבר. שאלתי שאלות, וקיבלתי תשובות ענייניות עם המלצה להמתין לדיווח נרחב יותר שיופיע, כך הבטיח ה"עין", בתוך ימים ספורים.

ואכן, הופיעו גם תמונות מזעזעות של הילדות העומדות למכירה באחד הרחובות המרכזיים של מוסול. "העין" הסביר לי אז שהמחיר נקבע לפי הגיל ולפי הייעוד: להיות שפחת מין או עוזרת בית. הוא סיפר על המנהג להחזיר ילדות "משומשות" לסבב מכירה נוסף.

בשלב מסוים נקטעה ההתכתבות, ונרמז לי ש"העין" זיהה את כתובת המייל מישראל. "אני חייב להפסיק", הסביר, "אסור לי לסכן את חיי".

היסטוריון הזוועות

אבל הסיכון הפך לחלק קבוע מחייו. "קבעתי לעצמי שני כללים: לתעד הכל, ולא לבטוח באף אחד", הוא מספר. "באחד הלילות קיבלתי איום על חיי לעמוד הפייסבוק, שבו הודיעו לי רוצחי דאעש: ברגע שנתפוס אותך נדאג לטפל בך בעינויים נוראיים, ואתה תתחנן שנוציא אותך להורג כמו שהרגנו את הטייס הירדני (מועאז אל־קסאסבה, שרוצחי דאעש הכניסו לכלוב ברזל ושרפו למוות - ס"פ). לפעמים הייתי מעכב בכוונה את המידע, כדי לא לעורר חשד. בהזדמנות מסוימת הגעתי לבית חולים ועליתי על התעללות שאפילו הרוצחים של דאעש ניסו להסתיר. ידעתי שאם אפרסם, יתעקשו לחפש את המדליף ויבינו שהבחור הצעיר שנצמד אליהם הוא החשוד המרכזי".

בדצמבר שעבר הוא הרגיש שטבעת החיפושים מתהדקת סביבו. "לא הצלחתי להציל את חייו של אחי הבכור, אחמד, שחטף פגז בראש. אמנם ידעתי שמתכננים 'מבצע' בשכונת מגוריו, אבל לא יכולתי להזהיר אותו. מיד העברתי את אימא שלי ושמונת אחיי ואחיותיי לכתובת חדשה, מחשש שיבואו לעצור אותי ויתנכלו לבני המשפחה".

כעבור שבוע החליט לברוח, ושילם אלף דולר למבריח גבולות. "לא היה זמן להתחרט. ארזתי מעט בגדים ותחבתי ביניהם את הדיסק־און־קי והפנקס הכתום. רגע לפני שעזבתי הערתי את אימא שלי. עד לרגע האחרון לא רציתי שהיא תדע שאני 'העין של מוסול', למקרה ש'השחורים' יקחו אותה לחקירות ויעבירו אותה עינויים מהגיהינום".

מוחמד עבר בין מחסומי דאעש, הגיע לפרברי א־ראקה ועבר למבריח גבול שני, שהביא אותו לגבול הטורקי, שם חיכתה לו אשרת כניסה. לבסוף, לורי הינאט ומגי מייקל, עיתונאיות מסוכנות הידיעות איי־פי, הצליחו לשכנע אותו להיפגש. "ישבנו איתו שלושה ימים רצופים בבית קפה, שמענו את סיפוריו, ראינו אותו נחנק מבכי, וצפינו במאות הצילומים והסרטונים שהבריח ממוסול", הן סיפרו.

ביום השלישי של המפגשים, לפני שבועיים, "העין" הודיע שהוא רוצה להיחשף. "שמי עומר מוחמד, בן 31, ואני 'העין של מוסול'", הודיע בפני המצלמות. "אני ההיסטוריון שתיעד את הזוועות והחורבן, ואני מקדיש את זיכרונותיי לאימא שלי. אולי היא תמצא במה שעשיתי מקור לגאווה ולנחמה על אובדנו של אחי". מוחמד מספר שבעקבות החשיפה הוא מוצף בטלפונים נרגשים של חבריו לספסל הלימודים באוניברסיטה. "עכשיו, כשמוסול שוחררה, הם יכולים להרשות לעצמם לדבר בחופשיות, אבל אני לא ממהר לחזור. קשה לי להשתחרר ממראות הילדים האומללים וממאות הגופות שרודפות אחריי".