בזמן שההסלמה הביטחונית גוברת, הנשיא טראמפ ממשיך לפזר הכרזות שמבעירות את האזור, צבע אדום נשמע בעוטף עזה, יש מי שעדיין לא מאבדים את תקוות השלום בין היהודים לערבים. למשל, התעשיין ד"ר אלי פישר, 82, נשיא ומייסד "פישר תעשיות" ומי שהשם שלו, "ד"ר פישר", מתנוסס על עשרות מוצרי החברה. פישר יחנוך ביום שישי הקרוב תערוכה בינלאומית בשם "אמנים שולחים שלום", המוקדשת להנצחת זכרה של רעייתו, דבורה פישר ז"ל.
"שלום אזורי לא יהיה בלי שהשלום יפרוץ קודם כל בינינו, בתוכנו, ומכאן הוא יחבק את העמים במזרח התיכון ויתפשט לעולם כולו", אומר פישר. תערוכת השלום שלו לא עוצרת בישראל אלא תנדוד גם לגואה שבהודו, ומשם לערים נוספות בעולם. את המיזם מובילות יחד עם פישר גם שלוש בנותיו — ד"ר דפנה מוריה, ד"ר נורית הראל וסיגל בר־און. מדובר בפרויקט שבמסגרתו מתבקשים מדי שנה אמנים ממדינה אחרת לצייר את הפרשנויות שלהם לשלום ולצרפן לאוסף הנודד.
מה לתעשיין שהולך תמיד בסנדלים ולתערוכת אמנות חובקת עולם? "אבא ממש לא היה איש של אמנות, ואיסוף יצירות אמנות היה ממנו והלאה", צוחקת הבת סיגל. "דווקא הסבא וסבתא שלי מהצד של אימא היו קרובים יותר לעולם האמנות — סבא היה צייר, וסבתא שלי הייתה פסלת. אבל יום אחד, ב־1979, אבא שלי הוזמן למכירה פומבית של קרן לב"י. הוא הגיע כהרגלו בסנדלים, רק כדי לכבד את מי שהזמינו אותו, אבל אז ראה שמכירה פומבית זה בעצם תחרות, ויותר מהכל הוא תחרותי והישגי, כזה שלא אוהב להפסיד.
"אז הוא הפשיל שרוולים, וכאשר הוצג למכירה אוסף של מעטפות שאוירו על ידי אמנים ערבים וישראלים, הוא פשוט הרים את היד וקנה את האוסף. מדובר היה ב־200 מעטפות שעליהן הוטבע בול עם חותמת השלום, לרגל חתימת הסכם השלום עם מצרים, ושנשא את החתימות של נשיא מצרים סאדאת, ראש ממשלת ישראל בגין ונשיא ארצות־הברית קרטר, ותיעד אותם על מדשאות הבית הלבן ב־26 במארס 1979. בעקבות הרכישה ההורים שלי התחברו עם אוצר האמנות דורון פולק והציעו לו להקים פרויקט שיחבר בין אמנות לבין השאיפה לשלום".
"בעצם, זו למעשה הייתה אבן הדרך הראשונה של הפרויקט, שמאז החל לנדוד ברחבי העולם וזכה לפיק נוסף עם חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן ב־26 באוקטובר 1994", נזכר פישר. "אחרי השלום עם ירדן הפנייה לאמני ישראל זכתה להיענות נלהבת, ובתערוכה זו לקחו חלק אמנים כמו רפי פלד, יאיר גרבוז, דוד גרשטיין, פריד אבו שאקרה ואחרים. בעצם, המשותף בין עולם התעשייה לבין עולם האמנות הוא הצורך המתמיד במחשבה יצירתית פורה, שהיא הבסיס של כל פעילות דינמית וחדשנית. אותה יצירתיות הניעה אותנו להקים במו ידינו את המפעל הראשון לפני למעלה מ־52 שנה, בבית קטן בבני־ברק, וכיום קבוצת ד"ר פישר מעסיקה מאות עובדים במפעל ענק בתחומי הטיפול בעור, שמוצריו נמכרים ברחבי העולם.
"מי כמו התעשיינים הישראלים יודעים שאין תחליף לעידוד הצמיחה המתמדת ולפיתוחו של פרי היצירה המקורי. אני מאמין שתעשייה מצליחה במקום בו התרבות פורחת, וכי יש מקום בהחלט, לצד פעילותנו הכלכלית, גם לשיתוף פעולה תרבותי, ליזמות ולסיוע לאמנים בישראל. זו הסיבה שאני מקפיד על כך שהתערוכות שלנו ימשיכו לנדוד ממקום למקום בארץ וברחבי העולם. דבורה, אשתי, האמינה תמיד כי האמנות הינה דרך יצירתית לקירוב לבבות ולגישור בין העמים, וגם אני מאמין שהשלום בסוף ישרור כאן. זו התקווה שלי לפחות. מותר לי לחלום, לא?!", אומר התעשיין הבכיר בן ה־82, שעלה לארץ מצ'כיה בגיל שלוש וב־1965 הניח את אבן הפינה למה שלימים תהפוך להיות אימפריית הטיפוח הישראלית המפורסמת.
טבע תצא מהמשבר
אי אפשר לדבר עם פישר בלי להעלות את נושא המשבר בחברת "טבע". פישר הוא בן דורו של אלי הורביץ ז"ל, האיש שהפך את טבע לאימפריה עולמית. "טבע היא חברה טובה שנקלעה למשבר קשה ותצליח לצאת ממנו", אומר פישר. "החברה קיבלה הרבה החלטות נכונות במשך השנים וכך הגיעה למעמד מוביל בעולם בתרופות גנריות, אבל המשבר הנוכחי התרחש כנראה בגלל קניית חברה בקרוב ל־40 מיליארד דולר ומימון הקנייה על ידי לקיחת כל הסכום בהלוואות בנקאיות ולא מהון עצמי. אני יכול להניח שחלק גדול מהשיקולים לקנייה הזאת היו נכונים, כמו סוף תקופת הפטנט של הקופקסון, ולכן נקנו חברות שיש להן מוצרים רווחיים שיחליפו את רווחי הקופקסון, אבל עכשיו צריך להחזיר את הכסף לבנקים. בנוסף, טבע רצתה למנוע אפשרות להשתלטות עוינת עליה, על ידי הגדלת ערך החברה, כך שפחות חברות ירצו או יוכלו להשתלט עליה. אבל בינתיים התחולל גם אירוע שלא היה תלוי בטבע, ומחירי התרופות הגנריות בעולם ירדו, וכך גם חלק זה של הרווחיות בטבע נפגע. כעת הם מתקשים להחזיר את ההלוואות ומבצעים פעולות ייעול וחיסכון והקטנת החברה כך שיישארו רק החלקים הרווחיים ואז יוכלו לעמוד בהחזר ההלוואות", הוא משדר אופטימיות.
התערוכה בהודו מתקשרת באופן טבעי לחגיגות שנת ה־70 לישראל. "בחודשים האחרונים אספנו עשרות מעטפות מצוירות של אמנים שונים מהודו, כאשר כל אחד מציג את ההשראה שלו לשלום שישרור בעולם", מסבירה סיגל. "יצרנו קשר עם אוצרת האמנות ההודית רטנה גנדי, ויחד עם אבא אנחנו נוסעות להשתתף בפתיחה של התערוכה במוזיאון 'אוף גואה'. במקום לבחור מלונות יוקרתיים בערים השונות בהודו ביקשנו להשתכן בבתים של משפחות מקומיות כדי להרגיש מקרוב איך חיים במדינה המסקרנת הזו". תוך שהיא מציגה בפניי את המעטפות השונות, היא מספרת כי ארבעתם מתרגשים מאוד משום שזה הביקור הראשון שלהם בהודו.
ואם זה לא מספיק, הבנות הרחיבו את העיסוק באמנות ופתחו לזכר אימן גלריית ציור חברתית בבית ציוני אמריקה בתל־אביב, שם מוצגת מדי חודשיים תערוכה אחרת למען מטרה חברתית מתחלפת. "מי שגדל בבית כמו שלנו, נהנה מעשייה ומנתינה לזולת. אנחנו בתוך זה עמוק מאוד מתוך הנשמה, וכך אנחנו מחנכים את דורות ההמשך של המשפחה. לאבא יש 11 נכדים, ובכל יום שישי הוא יושב איתם בפרלמנט שרק הם שותפים לו ומדבר איתם על ערכים ועל העולם".
