כדור מרץ

אף אחד לא זוכר את הפעם הקודמת שאייל ברקוביץ' הגיח אל מחוץ לאזורי תקשורת הספורט. אבל ב־2013, הכדורגלן לשעבר הנחה את 'רויאל שף', דוקו־ריאליטי ב־yes, שהעתיק את נוסחת 'חי בלה לה לנד' לתחום הבישול ונשכח עוד לפני שיצא מהתנור. אחת הסיבות הייתה, כנראה, שהפה הגדול של המגיש היה מלא באוכל ובטקסטים מוכנים מראש.

כמעט חמש שנים אחרי ובטלוויזיה הבינו את הטעות: הציבור לא מגביל את העניין במהומות שמחולל ברקוביץ' לנושאי מכבי חיפה והפועל באר־שבע. זה מקור הכוח של 'אופירה וברקוביץ'', שמרחיבה את גבולות ממלכת הטראש לממדי יוון של אלכסנדר מוקדון. ההתנפלות על מני נפתלי הייתה רק מופע קיצוני יחסית של מה שקורה שם כמעט מדי אייטם. איש לא שם לב, למשל, שבאותה מהדורה ברקוביץ' דרש מצביקה פיק להסתפר כי "זה בלתי נסבל".

מבחינתם של רבים, לא רק שזאת לא התנהגות וולגרית, אלא שככה צריך לעסוק באקטואליה, בבידור ובכל דבר: בלי מראית עין, בלי פסאדה, בלי כלום - רק לתפוס עמדה ולרסס. עבור קשת מדובר בזהב: מעולם, או לפחות מאז ימי הסרט הערבי, משבצת שישי אחר הצהריים לא הייתה כל כך בוערת.

ברקוביץ' לא לבד. גם הפיכתו של יעקב בוזגלו לכוכב דוקו־ריאליטי יושבת על אותו היגיון. במשך שנים, נתפס האב/סוכן/"הילד ענק" לדמות נלעגת, שמעורבות היתר בקריירה של בנו מאור היא דלק טילים להנאתם של חובבי הז'אנר. 'הבוזגלוס', ב־yes, זיהתה שאפשר לחלץ ממנו אפילו יותר וכעת הוא הקטר המעשן של הסדרה.

אפילו בהפסקת הפרסומות יודעים מאיזה צד של הלחם מרוח הכסף. לכן "זכותי" ו־AIG ליהקו את רון קופמן לקמפיינים שלהן, מי כפרזנטור ומי כקריין, כדי שיצרח על הצופים ואלה יתרשמו עמוקות מהאותנטיות־עלק. זו המהות של תנועת "הווליום הוא המסר", שקופמן הוא אחד מהוגיה ומניותיה נותנות פייט לטירוף הביטקוין.

והכל מתנקז לאותו המקום: הכמיהה העולמית ל"כל האמת בפרצוף". כרגע, אנשי ספורט מרווים את הצמא לפרסונות שכביכול אומרות את הדברים "כמו שהם", כלומר בלי פילטרים מיותרים כמו עובדות, נתונים וסתם נימוס בסיסי. השיח היצרי, נטול העכבות וחסר הבושה שמושל בתוכניות הרדיו וב'יציע העיתונות' זולג למיינסטרים כי גבי גזית, נתן זהבי ויורם שפטל כבר לא מספיקים. בבית הלבן יושבת מכונת ציוצים פוגענית ואנחנו לא יכולים להישאר מאחור. ובקיצור: היכונו ליום שבו משה פרימו יחליף את יונית לוי.