ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 19.12.2017
    מסמך הרפז
    מייקל הרפז מביט במאות הסמסים והשיחות שלא נענו ולא מצליח להבין מדוע אמיר פרישר גוטמן, החבר הכי טוב שלו בהיי פייב, זה שנהג בו כמו אח כשהיה עולה חדש ומבולבל, ניתק איתו כל קשר ואפילו ביקש שלא יגיע להלווייתו. האיש שפירק ואיחד את הלהקה ממשיך הלאה עם תפקיד מפתיע כאוונגליסט מזמר בסרט 'רוח חדשה'
    נבו זיו | צילום: יונתן בלום

    את הסרטון שמראה לי מייקל הרפז בסלולרי שלו, חברי היי פייב לא יעלו לרשת: שעת לילה מאוחרת, חברי הלהקה לשעבר, אייל דסאו ואייל שחר, עומדים מעל קברו הטרי עטוי הפרחים של אמיר פרישר גוטמן וקוראים קדיש. ביבשת אחרת יושב הרפז ולא מאמין. "כל היום אני רואה את השידורים מההלוויה של החבר שלי ובוכה כמו ילד קטן, ופתאום בלילה אייל ואייל שולחים לי את זה. הם נסעו לבית הקברות רק בלילה, אחרי שכל התקשורת והפפראצי הלכו הביתה".

     

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    למה בלילה?

     

    "זה סיפור. כמה ימים קודם לכן אבא שלי חגג 75. הוא הטיס את אשתי ושתי הבנות הגדולות לבית שלו על שפת אגם במישיגן. בשלוש בלילה אני מקבל סמס מעיתונאי, 'אחי, יודע משהו על השמועות?' הוא מתקשר אליי ומספר - יש שמועות שזמר טבע בחוף הים ושזה אמיר. תבין, אמיר היה חיה במים, הוא כמעט היה באולימפיאדה, התאמן בנבחרת, הייתי יושב ופשוט צופה בו שוחה פרפר וזה היה מדהים, כמו לראות את מייקל פלפס. פתאום 'קלינג קלינג קלינג קלינג', מלא סמסים, אני בפייסבוק, ארבעה טלפונים, אייפדים... ואני שומע שאמיר נפטר. אני עם הבנות ולא יודע אם בכלל אספיק להגיע להלוויה, עידן יסקין אמר שהוא טס מניו־יורק, ובינתיים אני מדבר עם אייל ואייל בקבוצה בווטסאפ. כשאמיר חשב שהוא חולה והולך למות הוא כתב למחזמר שלו קטע על רשימת אנשים שהוא לא רוצה שיהיו בהלוויה. מתברר שאנחנו היינו ברשימה הזו".

     

    מי אמר לך?

     

    ביקור לילי בבית הקברות.  היי פייב בהכרזה על האיחוד
    ביקור לילי בבית הקברות. היי פייב בהכרזה על האיחוד

     

    "בבוקר של הלוויה קיבלנו הודעה מהמשפחה לא להגיע. הם ידעו שעידן כבר בדרך ׁ(ואכן נכח בהלוויה), אבל דיברו על אייל שחר, על אייל דסאו ועליי, אמרו שהנוכחות שלנו לא רצויה. לא אמרו למה. אמרנו שאנחנו לא רוצים לגרום לעוד דרמות, חשבנו שזו הבקשה של אמיר, ואם אמיר לא רוצה שאנחנו נהיה בהלוויה שלו אז כך יהיה. דיברנו בינינו ואמרתי, 'יגידו שאנחנו חארות שלא באנו', החלטנו שנספוג את זה, שלא יבכו עוד או יצרחו או שתהיה אי־נעימות. אז לא באנו וכתבו שאנחנו קנאים ורצינו את הכסף ואת התהילה".

     

    לצד הכאב על האובדן של פרישר גוטמן, הרפז נשאר עם סימן שאלה גדול. מה קרה בינו ובין החבר הכי טוב שלו בלהקה, זה שאסף אותו אליו הביתה כשהרפז היה עולה חדש ובודד, אימץ אותו אל חיק משפחתו, ודאג לו לעבודה בשנים שלאחר פירוק הלהקה. אותו חבר שהסיע אותו הביתה כמה שעות לפני שהלך להתאשפז בבית החולים בפעם הראשונה ולא דיבר איתו מאז. ומה קרה אחרי שהחבר שלו גילה שאין לו סרטן, חזר לחיים ולכל החברים, אבל רק אותו בחר למחוק מחייו לחלוטין.

     

    ביומן המחלה שפירסם פרישר גוטמן ב'ידיעות אחרונות' בחודש יולי האחרון הוא כתב על איחוד הלהקה: "אני לא יודע אם משהו באיחוד אחראי על בגידת הגוף שחוויתי; אני כן יודע שמהשנייה שהתחברנו מחדש הופיעו בגופי דקירות של כאב, שמדי פעם הגבירו עוצמה, ונעלמו. כאילו מישהו סובב כפתור וחישמל אותי. בהתחלה, בקטנה. בעיקר בעת מאמץ. אחר כך יותר. חשבתי שאלו סתם כאבי שרירים, אבל ככל שחיפשתי תירוצים, הכאבים התפשטו והתעצמו... בכל יום צצו עוד ועוד מוקדי כאב, ובצמוד התפשטה פריחה בצפיפות מטרידה". בנוסף, בפרק ב'מחוברים' סיפר פרישר גוטמן לשי להב, מפיק הלהקה, על אותה סצנה שבה מתבקשים אנשים מסוימים לא להגיע להלווייתו והוסיף כי חברי הלהקה לא באו לבקר אותו בבית החולים.

     

    "ראיתי 'מחוברים'", נזכר הרפז, "וחיכיתי לקבל תשובה, מה? מי? מה קרה? כלום! יש שם איזו בדיחה על איזו מין מחלה שהוא קיבל בגלל האיחוד, 'היי פייב ייטיס'. אבל זה לא עובד ככה. אני יודע שהיה לו איזה רעיון שהגוף נקם בו על הלחץ שהוא עבר בגלל האיחוד. בסדר, היה הרבה לחץ, אבל אני לא יכול להדביק אותו בסרטן".

     

    בחורות חיכו לי באמבטיה. היי פייב בימים הטובים
    בחורות חיכו לי באמבטיה. היי פייב בימים הטובים

     

     

    × × ×

     

    הרפז, 45, עמל במשך עשור על האיחוד של היי פייב, להקת הבנים האהובה שנוסדה בשנת 1996: אייל "השרירי", עידן "הרגיש", אייל דסאו־צפריר "המתנחל הלוהט", מייקל "האמריקאי" ואמיר "היפה". בתור מי שפירק את הלהקה ("חברה שלי הייתה היוקו אונו של הלהקה"), הרפז הרגיש שהוא זה שאמור לאחד אותה, לפחות למופע נוסטלגי אחד או שניים עבור המעריצות והמעריצים שבגרו ב־20 שנה.

     

    "הגענו למשא ומתן ארבע־חמש פעמים, וכל פעם מישהו אחר בלהקה הפיל את זה. הבנתי שהבן אדם היחיד שיכול לגרום לזה לקרות זה שי להב שהיה כמו האח הגדול שלנו. זה כמו ברמבו, שרק הקולונל יכול להגיד לרמבו לחזור מהשטח. שנינו הבאנו את אמיר, ואז את אייל שחר ואז את אייל דסאו ואז הבאתי את עידן. לפני שנתיים ישבנו על הגג שלי והיינו מוכנים להתחיל".

     

    הבמאי ראה מעבר לתדמית. 'רוח חדשה'
    הבמאי ראה מעבר לתדמית. 'רוח חדשה'

     

    כולם רצו את זה?

     

    "כן. אמיר, אייל דסאו ואני נכנסנו בזה בתור מפיקים ומשקיעים, לצד מפיקים מבחוץ. ואז כמה שבועות לפני שיצאנו לתקשורת היה משבר גדול מאוד בלהקה, היו חילוקי דעות על איך שכל הדבר הזה היה אמור להתנהל, ומסיבות כאלה ואחרות אני פרשתי מקבוצת המפיקים. לילה לפני מסיבת העיתונאים לא דיברנו. זו הייתה מריבה ענקית, התפוצצות מטורפת".

     

    מכות?

     

    "יותר גרוע. הכל כמעט התפוצץ. אמיר היה גם הבמאי, גם המפיק ואחד מהכוכבים. הוא היה תחת הרבה לחצים. המריבה שלנו גם הוסיפה ללחץ הזה ובאמת זו הייתה המריבה הכי גדולה שהייתה לי איתו מאז שעזבתי את הלהקה. ואז יצאנו לתקשורת והיה לנו חודש וחצי להתכונן עד להופעה בגמר של 'הכוכב הבא'".

     

    השלמתם?

     

    "עד אז כבר השלמתי עם כולם. היינו בחוץ, היה הרבה לחץ וחרדה אבל כבר הוצאנו את הראש אחד מהתחת של השני. יואב גינאי הזמין את אמיר לתוכנית שלו בערוץ 1 וביקש שיביא מישהו חשוב בחייו. הוא הביא אותי. הפכנו מ'לא מדברים' לזה שהוא הביא אותי בתור חבר. אחרי התוכנית הוא הסיע אותי הביתה ודיברנו בחניון של הבית שלי רבע שעה. השלמנו, היינו בסדר גמור. ידעתי שהוא קצת לא מרגיש טוב, כאב לו פה ושם, הוא היה סחוט, מותש. הבן אדם השקיע את כל כולו בדבר הזה. ישבנו ודיברנו, התחבקנו והוא המשיך למיכל אמדורסקי לאיזו חזרה. באותו ערב הוא התמוטט ונכנס לבית חולים".

     

    מה ידעת?

     

    "הוא אמר שכואב לו להחזיק את ההגה, להחזיק את הבקבוק מים, הייתה לו פריחה, לא ידעו מה יש לו. פתאום הייתה הרבה תקשורת וכולם היו מבסוטים, חשבתי לעצמי, 'בטח חטף איזה וירוס, מגניב, עוד הופעה סולד־אאוט'. ואז אני מקבל טלפון מהגניקולוג של אשתי, היא הייתה בהיריון מתקדם בסיכון גבוה עם תאומים, הד"ר אומר לי, 'ראיתי שהחבר שלך מאושפז ולא יודעים מה יש לו. אתה לא מתקרב 500 מטר מהבית חולים עד ששני העוברים האלה יוצאים החוצה'. דיברתי איתו כל יום בטלפון, הוא אמר לי, 'אתה לא בא לפה אחי, אשתך בהיריון ולא יודעים מה יש לי'. כל יום הוא אמר שיש לו ככה, ויש לו ככה, ואז הוא היה בבידוד. יום אחד אני מקבל טלפון - 'מהר־מהר כולם לרוץ למשרד הבריאות ברחוב הארבעה לקחת אנטיביוטיקה'. היה חשש שיש לו חיידק אלים וכל מי שבקרבתו צריך לבלוע כדור. אני מגיע לשם, מיכל אמדורסקי יוצאת, אני נכנס. זה לא היה זה".

     

    ואז גילו מה זה, כביכול.

     

    "חזרה ביופסיה שיש לו סרטן. אמרתי לאשתי, 'אני הולך אליו, הוא לא יכול להדביק אותי בסרטן'. שמתי את הילדים בגן, הלכתי לאיכילוב וראיתי אותו, הוא כבר היה אחרי הטיפול הראשון, וזה היה כמו לראות רוח רפאים. אמצע הקיץ, הוא היה עם ארבע שכבות וכובע וקפוצ'ון וטרנינג ורעד. לא היה לו כוח להוציא את הג'וינט הרפואי מהכיס כדי להדליק. כשנפרדנו הוא אמר לי, 'אל תחבק אותי, שלא תקבל קרינה'. וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו או דיברתי איתו, עם האח שלי, החבר הטוב שלי, אמיר".

     

    עד היום הרפז לא מבין מה קרה ולמה, אבל יודע איך זה התחיל. "האחראים על הטיפול שלו מטעם המשפחה הבינו - בחוכמה - שצריך לנתק עכשיו את כל גורמי הסטרס בחיים של אמיר, כל מה שלא עוזר להבריא מסרטן. כמו שצריך במצב כזה. אז היה ניתוק מהלהקה, וכמובן שקיבלנו את זה בהבנה. אבל אחרי זה, כשהתגלה שאיבחנו אותו בטעות, הכל חזר לקדמותו, אבל הנתק כלפיי המשיך. ניסיתי להתקשר אליו פעם ועוד פעם ולא הייתה תגובה בכלל". הרפז מראה את מסך הטלפון שלו ואת שלל ההודעות, התמונות והשיחות שלא נענו, "הרבה יותר ממאה ניסיונות, שישה חודשים של הודעות, מאפריל עד אוקטובר, ואין תגובה. אבל חשוב שתבין, אני לא שופט אותו בשום אופן. אמא שלי - בפעם האחרונה שראיתי אותה - ניסתה לשבור לי כוס על הראש וזרקה אותי מהבית. היה לה אלצהיימר. גם אמיר עבר טראומה מטורפת, כשאתה עושה ארבעה סבבים של כימותרפיה זה משנה אותך, אתה יוצא משם בן אדם אחר לגמרי. חבר או שניים משותפים ניסו לגשר ואמיר לא היה מוכן".

     

    לא סגרת את הסיפור הזה לפני מותו.

     

    "לא. חזרתי לארץ שלושה־ארבעה ימים אחרי הלוויה. קניתי נר נשמה והלכתי לבית הקברות. אחרי זה הלכתי לשבעה, המשפחה שלו קיבלו אותי. דיברתי עם הרבה אנשים מהחברים המשותפים, הם לא ידעו. את ינאי פגשתי לפני כמה חודשים והתחבקנו ואמרתי לו שאני חושב עליו ועל רוי. אחרי שפירקתי את הלהקה אמיר כבר אמר לי שבחיים הוא לא ידבר איתי, והשלמנו. חשבתי שגם הפעם נשלים. הייתה לי איזו מחשבה אפילו לבוא בלילה, לדפוק לו על הדלת עד שהוא יפתח לי, אבל לא עשיתי את זה. אני חושב על זה כל הזמן. אני לא שופט אותו בכלל, הוא היה אדם מדהים והייתי שלם עם הנתק הזה. ככה הוא רוצה, העיקר שהוא יחיה. אמרתי לכולם שעדיף חברות מתה מחבר מת".

     

    ינאי פרישר ביקש לא להגיב.

     

     

    × × ×

     

    הוא נולד וגדל בדטרויט למשפחה שהיגרה לשם מישראל, ילד פלא של מחזות זמר, נגן סקסופון, בן לאמא זמרת ג'אז ואבא נגן כינור. "בגיל ארבע וחצי למדתי לשיר את 'ירושלים של זהב'. עמדתי בסלון ורציתי שכולם יסתכלו עליי שר". פריק של חוגי דרמה, מקהלות ותזמורות. אחרי התיכון עבר לאוניברסיטת אן־הרבור במישיגן והתקבל לתוכנית דרמה נחשקת. "שם גם התחלתי לדגמן. דיגמנתי לחברת ג'ינסים, ושמו אותי על לוח השנה הגברי של אוניברסיטת מישיגן לצד כל מיני חתיכונים מהקמפוס. אחרי הלימודים הלכתי לחפש את עצמי. עברתי לניו־יורק, שרתי ברחוב". עד שב־1995 פגש בבמאי איתן פוקס במסיבה של הקהילה היהודית בניו־יורק והוזמן לשחק בסדרה ישראלית, 'פלורנטין'. "נפרדתי מהחברה שלי. היא בגדה בי. תפסתי אותה בבית שלה מתמזמזת עם מישהו על הספה. זו הייתה מערכת יחסים חולנית וניסיתי להתרחק ממנה. גילחתי את השיער שלי וטסתי לישראל".

     

    הוא כבר לא זוכר למה, אבל בסוף הוא ו'פלורנטין' לא נפגשו. במקום זה, הרפז עבר אודישנים ללהקת בנים חדשה בהקמה. "עבדנו ביחד בצורה אינטנסיבית מאוד, תשעה חודשים. היינו מתאמנים כל היום, מתחילים באימון בוקר במכון כושר ובסוף האימון יושבים בג'קוזי ואז משחקים כדורעף עם אתניקס, להקה נגד להקה. בהתחלה הייתי אאוטסיידר, אמריקאי אחד וארבעה ישראלים, והם לא ניסו לגרום לי להרגיש אחרת. הייתי בא הביתה ובוכה כל לילה, לא הבנתי סאבטקסט, בדיחות, כלום. לקח לי כמה ימים להבדיל בין יאללה ויא אללה. אבל לאט־לאט התחברנו, נהיינו אחים. זה היה כמו להיות בסיירת מאוד מוזרה, סופר־ממוקדת, סופר־אינטנסיבית".

     

    וכשפרצתם כבר לא בכית בלילות.

     

    "לא, הייתי עובד בלילות. בהתחלה היו שולחים אותנו להופיע בכל מקום אפשרי - בר מצווה, פסטיגל. ושנאו אותנו. חלק מהילדים היו זורקים עלינו ביצים, מרססים עם פחיות ספריי ואז זורקים עלינו את הפחית. היו צועקים 'הומואים', 'קוקסינלים'. יום אחד טל ברמן 'יצא מהארון' ברדיו - הוא מעריץ את היי פייב! מאז התחילו להשמיע אותנו וזה פשוט התפוצץ, היה טירוף. יום אחד הלכתי עם אמיר ליד דיזנגוף סנטר, קבוצה גדולה של בנות זיהתה אותנו והתחילו לרוץ אחרינו, ברחנו והתחבאנו בתוך מקווה ברחוב בר כוכבא. אמיר ואני מצאנו את עצמנו הרבה יחד על הבמה ונהיינו ממש קרובים, כמו אחים. בגלל שהייתי כמו חייל בודד, הייתי נוסע הרבה למשפחה שלו בקריית חיים, מגיע עם אמיר הביתה לסופי שבוע בקריית חיים בחמישי וחוזר בראשון".

     

    ומה עם החברה ההיא?

     

    "היא חזרה ביום שהתקבלתי ללהקה. נחתה בתל־אביב, באה לבקר אותי. איכשהו הכנסתי אותה בחזרה לחיים שלי. בהמשך היא חזרה לארה"ב, היינו בלונג־דיסטנס. אני האדם הנאמן ביותר, מעולם לא בגדתי בה, וכשאני אומר שהיו לי הזדמנויות, זה אנדרסטייטמנט מדהים. הייתי בא הביתה, בנות היו מחכות לי בתוך האמבטיה ובשירותים. מעולם לא עשיתי שום כלום. והיא הייתה בארה"ב, עשתה כל מיני דברים. היא ממש התעללה בי רגשית, הייתי מכור אליה כמו סם. אחרי שלוש שנים התגעגעתי אליה ואל ההורים שלי והייתי קצת מטומטם, אמרתי לחבר'ה שאני עוזב את הלהקה, כולם, חוץ משחר, אמרו שלעולם לא ידברו איתי יותר".

     

    עזבת רק בגלל געגועים?

     

    "ללהקות בנים תמיד יש חיי מדף. רציתי לשיר באנגלית, אמרתי, 'בואו נלך לחו"ל, לאירופה, לאירוויזיון, נשיר באנגלית'. הם לא רצו. היו קצת מריבות, קצת אגו, אמיר ואני רבנו הרבה בתקופה הזאת. זה לא היה עניין של כסף כי לא עשינו כסף. אני לא יודע אם עבדו עלינו, אבל ברגע שמה שנשאר מתחלק לחמש - אתה כבר בבעיה. זו הייתה טעות לעזוב את הארץ אחרי הפירוק. נסעתי לארה"ב, חזרתי לחברה שלי ובלילה שהתארסנו ידעתי שאני לא אתחתן איתה. הייתי צריך לגדל קצת ביצים. חזרתי לניו־יורק ואני שוב מוצא את עצמי מנגן ברחוב, אומר לעצמי, 'שיט, אם יזהו אותי פה'. חזרתי בדיוק למקום שבו הייתי חמש שנים קודם, זו הייתה חוויה שמחזירה אותך לקרקע".

     

    איפה ריחפת קודם?

     

    "אחרי שהייתי בלהקה וחזרתי למציאות הנורמלית של רוב האנשים, זה הרגיש כאילו גרתי בתחנת חלל וחזרתי לכדור הארץ. התחושה של להיות ביג־סטאר מלכתחילה זה הסם הכי חזק בעולם. כשמספיק אנשים אומרים לך שהחרא שלך לא מסריח, זה לא משנה כמה אתה בן אדם טוב ועל הקרקע, מתישהו אתה פשוט מתחיל להאמין בזה. הייתי הולך בקניון בארה"ב ופתאום בנות היו צורחות על איזה משהו, ישר הייתי מתחבא כי חשבתי שזה בגללי. לקח לי קצת זמן להבין שבמישיגן אף אחד לא משתין בכיוון שלי".

     

    כמה שנים מאוחר יותר הרפז הכיר את נאטלי, עורכת דין מקריית־גת שחברים שידכו לו. "היא באה לניו־יורק לכמה חודשים ואז קיבלה עבודה בישראל. לא יכולתי לחיות בלעדיה אז חזרתי לארץ. אנשים היו מזהים אותי אבל לא זכרו מאיפה. הייתי כבר בן 31 וגיליתי שהעולם המשיך להסתובב. אמיר נהיה פה במאי מטורף, התחלתי לעבוד איתו, כל פעם שהיי־סקול מיוזיקל הגיע לארץ תירגמתי לו את כל השירים, הייתי עושה לו קולות למחזה, קריינות, עבודות".

     

    בנוסף, עבד כמפיק, קריין ושחקן בסרטי תדמית באנגלית עבור חברות וגופים ישראליים. יש לו מופע חדש עם שירי אלטון ג'ון, הוא שר באירועים פרטיים, מכניס כלות לחופה, כמעט הכל באנגלית. "אנגלית זה הכישור הכי מבוקש בישראל. זה הסטארט־אפ ניישן אז כולם צריכים קליפים באנגלית. אני גם מנחה את כל האירועים של 'תגלית', המכביה, אירועים בשגרירות ארה"ב, כנסים, חברות היי־טק, עמותות". לפני כמה שנים זכה במקום השני בריאליטי 'היכל התהילה' לצד אבי טולדנו, אריק סיני, אילנה אביטל, איגי וקסמן, אדם, דפנה ארמוני ואחרים. "למרות שזה היה טראש כולם ראו את זה, זה באמת עשה לי דברים טובים". הוא נשוי לנאטלי, לזוג ארבעה ילדים, והוא לא מפסיק להלל את המשפחה שלה מקריית־גת. "כשהייתי ב'היכל התהילה' אבא שלה בבר עשה לי בעיר קמפיין. בחגים אני בקריית־גת עם המשפחה המרוקאית שלי. אני ונינט".

     

    ופתאום הוא גם על המסך הגדול, עם תפקיד מצוין בסרט 'רוח חדשה', שיעלה ביום חמישי, 28 בדצמבר. הסרט מביא את סיפורו של יעקב (אמרי ביטון, 'המדרשה'), צעיר ישראלי שמתגלגל לקהילה אוונגליסטית של אוהבי ישראל והופך ליהודי משיחי. הרפז מגלם את ראש הקהילה האוונגליסטית, חמוש בגיטרה, שר שירי הלל לישוע. "התפקיד מבוסס על הרב קרליבך של האוונגליסטים - אדם שהיה ממנהיגי הקהילה בשנות ה־70 ועשה את זה דרך שירה". הרפז זכה גם להטביל את גיבור הסרט. "זה היה מעניין, עשינו את זה בירקון".

     

    והוא יצא אדם חדש וירוק?

     

    "הוא יצא רטוב. היה חשש מהמים כי יש שמועות שהם לא נקיים, אבל בדקו ואמרו שהמים נקיים והכל בסדר. היה קצת בוץ, אבל אני עדיין מדבר איתך פה".

     

    "אני מכיר את מייקל מספר שנים, הוא שאל אותי בעבר אם הוא יכול לבוא לאודישנים שלי", נזכר במאי הסרט דורון ערן. "נפגשנו באקראי ואמרתי לו שיש תפקיד של בחור אמריקאי, ו'אם אתה רוצה, תגיע'. הוא עשה אודישן פנטסטי, המצלמה אוהבת אותו והוא נראה לי כישרון טבעי לגמרי. הוא איש רציני עם מוסר עבודה הוליוודי. קית' גרין היה מוזיקאי אוונגליסט ידוע מאוד בקליפורניה שאסף סביבו עשרות אלפי בני נוער נטושים, ומייקל עשה תחקיר ושיעורי בית וממש הביא אותו למסך וגם שר את אחד הלהיטים הגדולים שלו".

     

    "הבמאי הצליח להסתכל מעבר למה שאנשים חושבים עליי וליהק אותי לתפקיד שלא היית חושב דווקא עליי עבורו", אומר הרפז, "אני פליט להקת בנים, זה שם עליך סוג של חותם. מייקל הרפז מהיי פייב, לקפוץ לעולם המשחק מעבר לסרטי תדמית?" הוא יודע שלא קל להתבגר כאמן בישראל. "ולא קל להתבגר כאמן בכלל. אמנם אתה כבר יודע הרבה דברים אבל כבר לא יכול לעשות הרבה מהם. צריך לחיות עם הרגליים על הקרקע ולהבין את תמונת המציאות, מי אתה ומה אתה. אני יודע שאני כבר לא הג'סטין ביבר שהייתי לפני 20 שנה".

     

    nevo21@gmail.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 19.12.17 , 21:07