החלונות הגבוהים

גבר נופל מגורד שחקים ניו־יורקי, חסר שליטה, אבוד. כך נראה הפתיח האייקוני של 'מד מן' וכך מתחילה גם Wormwood (לענה), המיני־סדרה השאפתנית של הבמאי הדוקומנטרי האדיר ארול מוריס בנטפליקס. אצל מוריס לא מדובר בדמות מאוירת אלא בשחקן פיטר סארסגארד שצונח בסלואו־מושן מבעית אל מותו על מדרכת השדרה השביעית.

'מד מן' הציגה גיבור שמשקר באופן יומיומי שמכרסם את נשמתו. הוא חי בזהות כוזבת, הוא נואף, הוא מוכר בדיות ואחיזת עיניים כאיש פרסום ממולח. גם Wormwood דנה בשקרים ובמחיר שהם גובים. רק שכאן הם לקוחים מפרק של 'תיקים באפלה'.

הדבר היחיד שידוע בוודאות הוא שבלילה אחד בנובמבר 1953 יצא גופו של פרנק אולסון מחלון חדר A1018 במלון סטטלר והתרסק ברחוב. אולסון היה מדען שעסק בתחום הרגיש של לוחמה ביולוגית ולמשפחתו נמסר כי קרתה "תאונה" ופרנק קפץ או נפל מהחלון. ב־1975 נאלץ הממשל האמריקאי לחשוף מסמכים שהוגדרו עד אז כמסווגים וסיפק גרסה אחרת למה שקרה: אולסון עבד עבור ה־CIA, ובמסגרת פרויקט MKUltra (שאילבן ב־Stranger Things הייתה חלק ממנו, אגב) שחקר טכניקות שונות של שטיפת מוח, דחפו LSD למשקה שלו ללא ידיעתו, הוא חטף טריפ רע והתאבד. המשפחה פוצתה ואפילו הוזמנה לבית הלבן לפגוש את הנשיא פורד שהתנצל בפניה.

יודעים אתם, מזמין אריק אולסון, בנו של אותו פרנק, את הצופה לשאול, כמה פעמים התנצל נשיא ארה"ב בחדר הסגלגל בפני מישהו על השלכות לא מכוונות של מדיניות ממשלתית כלשהי? התשובה היא אפס וממחישה באופן מצמרר כמה למעלה מגיע הטיוח המחריד שמגוללת הסדרה. מהר מאוד השאלות מתחלפות: האם ה־LSD גרם לאולסון להתאבד הופך להאם ה־CIA רצח את אחד מעובדיו כדי להשתיקו?

Wormwood הוא למעשה סרט בן ארבע שעות שחולק לשישה פרקים למטרות בינג'. הפרקים מורכבים מראיונות עם אולסון, עורכי דין, עיתונאים ועוד וקטעים מתוסרטים שמשחזרים את הימים האחרונים בחייו של אולסון ומיד לאחר מותו. הראיונות פנומנליים, אם כי מוריס מאמץ את גרסת אולסון במלואה ולא מנסה לנקב בה חורים. מוריס, אחד מגדולי הדוקומנטריסטים אי פעם, הציב עשר מצלמות בחדר ומבתר את המסך לקולאז' - אולסון מכמה זוויות, ידיו מונפות הנה והנה, קטעי ארכיון מקיפים אותו כמו פסיפס, גזרי עיתונות, קלוזאפים, סלילי צלולואיד. התוצאה דחוסה ומרתקת.

בראיון שנתן לא מכבר קבע מוריס כי מרואיין טוב הוא "אדם חכם שמדבר הרבה". אריק אולסון הוא מרואיין נפלא. אי־אפשר להתיק ממנו את העיניים כשהוא פורש בדוק סרקסטי רשת של ראיות נסיבתיות שנאספו במאמץ עצום לאורך עשרות שנים ומַבְנות תיאוריית קונספירציה משוגעת לגמרי – וכנראה נכונה במידה רבה. הקטעים המתוסרטים מרשימים מבחינה אסתטית אבל איטיים, רמת המשחק אינה אחידה, חלקם נראים כמו לגימה אינסופית של מרטיני ועישון בידי גברים במעילי בלשים. הם מעניינים בעיקר בזכות מתיחת הגבולות של הז'אנר התיעודי.

זוהי איננה חשיפה ראשונה. המשפחה התראיינה, הפרשה תוארה בספרים ובסדרות טלוויזיה ואפילו עובדה לאופרה. מוריס מתגלה שוב כרב־אמן באופן שבו הוא מגיש את הסיפור אבל הוא לא חושף מידע דרמטי חדש שמביא לפתרון נחרץ של התעלומה, כמו בסרט הפריצה שלו, 'הקו הכחול הדק', שהביא לזיכוי של מורשע ברצח שוטר. מי שמוצא עצמו מתוסכל ממוצרי "פשע אמיתי" שמסתיימים בסימן שאלה כמו Making A Murderer ו־The Keepers ולא בסימן קריאה כמו 'הג'ינקס' עשוי להתכרכם גם הפעם.

אולם, Wormwood היא עדיין חוויית צפייה מפעימה, מעבר להישג הסגנוני. היא מדגימה את המחויבות הקדושה של ארגונים דוגמת ה־CIA לעולם לא לחשוף מה עוללו, גם ממרחק של עשרות שנים. את ההכרח להניח שהם משקרים לכולם, כל הזמן; היא שופכת אור על האמצעים שננקטו בזמן המלחמה הקרה - ניסויים בסמים כדי למחוק זיכרונות, לחשל מרגלים חסיני חקירות ולייצר סם אמת - ועל האופן שבו "ביטחון לאומי" מצדיק כל מעשה נפשע, כולל הוצאה להורג. היא מציגה חיפוש אמת קדחתני מהו ואת הפער המר כלענה בין מה שאדם מגלה לבין מה שהוא יכול להוכיח; ואולי יותר מכל היא משקפת את מה שעוללה הפרשה לילד בן תשע בשם אריק אולסון שגדל להיות פסיכולוג מבטיח ומפוספס מהרווארד שהשקיע - או ביזבז - את כל חייו בחקר אובססיבי של נסיבות מותו של אביו, חיבר את הנקודות, ועכשיו, כשהוא בן למעלה מ־70, תוהה אם לא היה עדיף כלל לא לדעת את האמת.

שבאבניקים

אחרי 'שטיסל' המעודנת ו'כיפת ברזל' האפקטיבית, ההתלהבות מחרדים נמשכת בגאון. והפעם: חרדים זה כיף. לפחות לפי פרקי הפתיחה שלה, הסדרה החדשה של HOT (שתעלה בראשון, 24 בדצמבר) היא ממתק כשר למהדרין: דמויות יראות שמיים ותאבות אינטרנט מהיר ואייפון, כתיבה עסיסית של אלירן מלכה ותצוגת משחק משכנעת של דניאל גד, ישראל אטיאס, אורי לייזרוביץ' ודב נבון.

ז'אן קלוד ואן ג'ונסון

ואן דם צוחק על עצמו ועל הוליווד כגרסה מקשישה של עצמו שפועל גם כמתנקש, אבל הסדרה של אמזון מתקשה לחלץ צחוקים משמעותיים ומדשדשת מעט כעוד סדרה בז'אנר הולך ומתנפח ('אפיסודז', Life's too short, 'דייס', The Trip, 'הקומיקאים' ואחרות). מה לעשות, השפגטים המפורסמים שלו מלווים בצלילי חריקה אינם תחליף לכתיבה איכותית.

EASY 2

האנתולוגיה הנפלאה מבית נטפליקס שוב מספרת סיפורים קטנים על צמתים בחיי זוגות ומשפחות משיקגו באלגנטיות נינוחה ונדירה. העונה השנייה מציעה למשל זוג שמתנסה ביחסים פתוחים והשמיים לא נופלים, קהילה בורגנית חושפת קונפורמיות אלימה וכותבת פרובוקטיבית חוקרת את המיניות שלה כנערה עובדת. מי שלא שורד יותר סרטי קולנוע על הספה יודע – האורך הנכון לסרט היום הוא חצי שעה.