גיליון 'הליקון' החדש הוא יוצא דופן: יש לו עורכת אורחת, המשוררת רחל פרץ, ורבים מהשירים הכלולים בו שונים באופן קיצוני מאלה שבדרך כלל מתפרסמים בכתב העת; הם הרבה יותר פרועים ואלימים. 'הליקון' הוא כתב עת המסונף לבית ספר לשירה, ואפשר להניח שאם אחד מתלמידי בית הספר היה מביא למוריו כמה משירי הגיליון, הם היו היו מעקמים את האף, ומעודדים אותו לכתוב במקומו שיר הרבה יותר מופנם ומרוסן. ההרגשה היא ש'הליקון' מתחפש בגיליון הזה לכתב עת שונה לגמרי ממה שתמיד היה, וקשה שלא לשמוח על המאמץ להשתנות, להתפרע, ובדרך גם לבעוט ולצרוח, לפחות קצת.

איך זה קרה? במערכת 'הליקון' החליטו לחזור (אולי רק לכבוד הגיליון החגיגי הזה, ה־120 במספר) לשיטה שהייתה נהוגה שם לפני שדרור בורשטיין החליף את אמיר אור כעורך, ולרכז את שירי הגיליון סביב נושא משותף. הנושא שפרץ בחרה הוגדר באמצעות מילה טעונה במיוחד: "נדפקנו". אם לשפוט לפי הקול הקורא שפורסם לקראת הגיליון, כוונת העורכת הייתה תמימה: לחפש שירים שנכתבו מנקודת מבט של זה שנעשה לו עוול, שקופח, הודר, נשדד, נאנס, נדרס. אלא שעצם הבחירה במילה "נדפקנו" הכשילה את הכוונה היפה הזאת, ואולי אפילו הכשילה אותה בכוונה. כמו הצירוף "אכלו לי שתו לי", גם "נדפקנו" היא מילה שמגולם בה כבר יסוד אירוני או סאטירי, ומתוך כך יחס ביקורתי, ואפילו יחס של בוז, כלפי עמדת הקורבן - היא הופכת את הקורבן ל"קורבני", מין בכיין שלא מקבל אחריות על חייו ומעדיף לומר "נדפקתי" או "נדפקנו", ובדרך זו דופקת אותו פעמיים.

מי שנפלו בפח הזה הם אריאל הירשפלד ועמרי הרצוג, שני מבקרי ספרות רהוטים ומתוחכמים, שכל אחד מהם תרם לגיליון מאמר שזוהי הנחת היסוד שלו: בוז גלוי כלפי עמדת ה"נדפקנו". שניהם בחרו לשקף, אולי בבלי דעת, את המיקום הממסדי שלהם במערכת הספרותית - את תפקידם כדופקים ולא כנדפקים. ההחלטה לכלול את המאמרים האלה בגיליון אינה מובנת מאליה: אפשר לחשוב על משוררים שלקחו את נושא הגיליון ברצינות, כתבו למענו שירים שבהם העזו לחשוף עוול שנעשה להם, ומגלים עם פרסומו שמשתתפים מרכזיים בגיליון מתייחסים בבוז לחוויית היסוד שלהם. מזל שבגיליון נכלל גם מאמר של שועי רז, שיחסו לעמדת הקורבן הרבה יותר קשוב ואוהד.

התוצאה ברורה: מלבד שניים־שלושה שירים יפים במיוחד, של שיח'ה חליווה וראג'אא נאטור, אין כמעט שירים בגיליון שמחויבים לעמדה שכותרת הגיליון מתיימרת לסמן. שאר המשוררות והמשוררים, רובם ככולם יהודים, הבינו את הרמז של פרץ ועשו הכל כדי לברוח מעמדת הנדפקנו. אפשר לזהות בגיליון לא מעט אסטרטגיות של בריחה כזאת: לטובת משלים פוליטיים וקיומיים עתירי פאתוס, כמו בשיריו של האמן יורם קופרמינץ, או לטובת אירוניה עדינה ומשועשעת, כמו בשיריהם של זאב סמילנסקי, הילה אהרן בריק וריטה קוגן. אבל האסטרטגיה הבולטת והמעניינת ביותר בורחת מעמדת הקורבן לטובת התפרצויות של אלימות בוטה וחשופה, שיש בהן גם משהו מסוגנן, תיאטרלי, פרפורמטיבי, המדמה אותן לטקסים של העלאת קורבן או של גירוש שדים. שלושה משוררים שמשתתפים בגיליון מצטיינים במיוחד בשירים מסוג זה: ישראל דדון, נטלי כהן־וקסברג (שהתפרסמה בזכות סרטון היוטיוב 'קקי במקום דם', שזיכה אותה באות הכבוד של חקירה משטרתית) ויונית נעמן, ששיר עדין יחסית שלה - אבל כזה שמשקף היטב את רוח הגיליון - מצורף לרשימה.

הליקון 120: נדפקנו // עורכת: רחל פרץ - 146 עמודים

אמרתי די

וּמָה אֶעֱשֶׂה מֵעַתָּה עִם רַקְבּוּבִית הַבּוּז

זוֹ צוֹמַחַת בְּכָל הָעֲבָרִים, מִשְׁתַּלֶּטֶת

עַל גְּדוֹת הַנֶּפֶשׁ, מוֹשַׁחַת אֶת בְּקָרַי

בִּגְוָנִים שֶׁל יָרֹק מַחְלִיא,

בֵּין עָבֵשׁ לִמְעֻפָּשׁ מְבַזְבֶּזֶת שָׁעוֹת וְיָמִים

בְּהַעֲוָיַת הַפַּרְצוּף מִתְכַּעֶרֶת אִיכְסָה

מָה אֶעֱשֶׂה מֵעַתָּה עִם צַלַּחַת הַפֶּטְרִי שֶׁל הַלֵּב