מובן מאליו שירושלים היא בירת ישראל. יש משהו אבסורדי, מדהים ומזעזע בזעקה העולמית שקמה בעקבות ההכרה האמריקאית בעובדה הברורה הזו. עם זאת, למה אני חש אי־נוחות בעקבותיה?

ראשית, בגלל טראמפ. בצעד הזה שלו בולט יותר מדי החוכמולוג שמצא עצמו נדחק לפינה אחרי שורה של כישלונות ומכשלות וחושב שמצא את המהלך המדיני הגואל שיסכם את שנת כהונתו הראשונה. "ידיד היהודים", נכון? הפטרון והקדוש המגן של ישראל? סליחה, אבל אותי זה לא משכנע. אני לחלוטין לא מאמין שטראמפ מוּנע מתחושה של איחוד קדוש בין ישראל וארה”ב, או - אם להשתמש במילים של האבות המייסדים של אמריקה - בין ירושלים הישנה לזו החדשה. אני גם לא מאמין שלניאו־אוונגליסטים, שככל הנראה מהווים את החלקים המהימנים ביותר של ציבור הבוחרים שלו, יש מושג קלוש כלשהו לגבי תמצית המהות של מדינת ישראל. נו, אז מה? ההיסטוריה מלמדת אותנו שמחוות ידידות אבסטרקטית, שאינה כרוכה ברעיון כלשהו, שאינה מחוברת לאמת ונעדרת הכרה עמוקה ואהבה, הידועה בעברית כ"אהבת ישראל", היא בסופו של דבר נטולת ערך.

שנית, בגלל הסכנה הקיומית לישראל. אני אוהב את הארץ הזאת. אני יודע (מעט) ומעריץ (עד אין קץ) את ההרפתקה האמיצה, הנועזת והיפהפייה שלה. אני אוהב את האוניברסליות המסויגת שלה. אני אוהב את העובדה שאזרחיה יכולים לכסות את ראשם או לבחור שלא לכסות אותו; שהם קוראים את אפלפלד, יהושע ועוז, ולחלופין את רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן שהלך לעולמו בשבוע שעבר. אני אוהב את הידיעה הוודאית שהישראלים פועלים למען האנושות ומשתפים את שאר העולם באמצעות חדשנות, מחקר ולמידה. וכמובן שאני אוהב את ירושלים.

אבל אני גם יודע עד כמה אי־ביטחון יש בכל זה. אני יודע שהמצב הזה מכיל בתוכו שירה, אצילות וגם תחושת אסון ממשמש ובא, ואיני מאמין שהטלה אקראית של קוביות פוליטיות, או פתיחת קלפים בפוקר פוליטי - כלומר הכרה דיפלומטית שהוכרזה כלאחר יד, ללא חשיבה מעמיקה, ללא שילוב של משא־ומתן, מנותקת מכל מאמץ לקרב אפשרות לשלום צודק וכולל - יכולה לקדם את מה שעדיין נראה בעיניי כיעד חיוני: הכרה בלגיטימיות של ישראל לצידה של מדינה פלסטינית עתידית.

אני חושב על אותם אנשים שלפני כמעט 70 שנה, זמן כה קצר אחרי האימה, המציאו מחדש, עם רובים בידיהם, את "המדינה היהודית". אני חושב על מי ששרדו את אירופה של ברלין ווינה, שאמרו "לא עוד" כשהשליכו עצמם למדבר הקשוח והמאובק. אני חושב על הפליטים המורעבים מגטאות וישיבות של פולין וליטא, ששיקמו את עצמם והפכו לבוני ערים. האם טראמפ חשב על משהו מכל זה כשהניח את ידיו על נושא ירושלים? האם הוא חשב על בני ישראל, שבתקופת חיים אחת בלבד הצטרכו להשתקם ולאזור כוח אחרי אלפי שנות גלות?

כמה טוב יכול היה להיות אם השימוש בקלף המנצח של הכרה בירושלים כבירת ישראל היה חלק ממאמץ גדול יותר להגיע לשלום אמיתי, שרק הוא יכול להבטיח את הזכות הבסיסית שאינה ניתנת להפרה של בני ישראל לקיום בטוח. אבל לנשיא ה־45 של ארה”ב כל זה לא נוגע. הוא עשה מחווה פוליטית. הוא בוודאי לא ניסה לעשות היסטוריה. √

הכותב הוא פילוסוף, סופר וקולנוען יהודי־צרפתי תרגום: לילית וגנר