אי אפשר שלא להתחיל מהמובן מאליו, אני אומר לאהרן פרייזר; אתה רב בישראל, והמקום שבו אתה עובד לפרנסתך הוא בעצם מאגר לשון הרע הגדול ביותר בעולם.
"יותר מזה", הוא צוחק. "מסופר על ה'חפץ חיים', רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שבא אליו אדם ושאל איך יוכל לכפר על דבר לשון הרע שסיפר. ה'חפץ חיים' אמר לו: קח איתך כר גדול, מלא נוצות, עלה איתו לראש הר ביום של רוח חזקה, וקרע אותו לגזרים כך שהנוצות יתפזרו בכל העיר. רק אחרי שתצליח לאסוף את כל הנוצות, יכפרו לך בשמיים. ואני אומר: ל'חפץ חיים' לא היה מושג מה זה פייסבוק. אחרת היה אומר: קח אינסוף כריות, תעמיס אותן על אינסוף מטוסים, שיפזרו את תכולתן בכל העולם, ואז תתחיל לאסוף את הנוצות".
בחדר האירוח הצבעוני במרומי הקומה ה־22 של מטה פייסבוק בתל־אביב, מול קירות הזכוכית הענקיים שמהם נפרסת העיר רבתי, פרייזר – כמעט שנתיים בחברה – נראה קצת כמו עוף מוזר. אל תטעו בכיפה הגדולה ובזקנקן המטופח: הוא בן 41, אב לחמישה, תושב אלון־שבות שבגוש עציון, אבל הוא לא הרב של פייסבוק, למרות שיכול היה להיות מועמד ראוי – מוסמך לרבנות ורב קהילה מנוסה, שכיהן שנים כרבה של אוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. פרייזר הוא מבכירי מרכז המחקר והפיתוח של פייסבוק בישראל. הוא מנהל את תחום ניתוח המוצרים, ועומד בראש קבוצה איכותית במיוחד של מהנדסי תוכנה וחוקרים, שחורצים את גורלם של פיתוחים חדשים. הם מעורבים עמוק בפיתוחו של כל פיצ'ר שיוצא מישראל ולומדים איך הוא מתקבל ומה כדאי לשנות בו.
פרייזר: "באמצעות הנתונים הנאגרים במחשבי החברה, אנחנו יכולים לגלות פרט, שאיש לא היה מודע אליו ולהגיד: 'היי, יש כאן הזדמנות גדולה', וגם לגלות, מצד שני, שאנשים פשוט לא מתחברים לפיצ'ר שמאוד האמנו בו. אנחנו מנסים להבין למה: האם הסיבה טכנית או אולי תרבותית? קח לדוגמה את אפליקציית 'פייסבוק לייט', שפותחה בארץ — גרסה קלה של פייסבוק, המיועדת לסלולריים חלשים או לאזורים עם אינטרנט איטי. הפיתוח החל אחרי שחוקרת ממטה החברה במנלו־פארק שבעמק הסיליקון מצאה, שבמקומות מסוימים, בשכבות מסוימות, לא משתמשים בפייסבוק. ואז התברר, כי בסלולרי שלהם פשוט לא ניתן להתקין את האפליקציה. מאוד קשה לנחש מה משפיע על ההחלטות של אנשים במקומות שונים בעולם, והצורך בתיעוד ובנתונים בהיקף גדול הוא קריטי. אולי, למשל, במדינה מסוימת מקובל שבני זוג משתמשים באותו מכשיר? אולי הממשק לא מובן? אם צריך, אנחנו טסים לקצה העולם ונפגשים פנים אל פנים עם משתמשים. אני אישית נסעתי להודו וישבתי עם אנשים בסלון ביתם".
"לא מצאתי את עצמי"
פרייזר נולד בבוסטון, בן למשפחה אורתודוכסית בת שלושה ילדים. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לניו־ג'רזי, ובגיל 18 נחת בישראל כתלמיד חו"ל בישיבת הר עציון, האוקספורד של ישיבות ההסדר, שם גם הוסמך לרבנות שנים אחר־כך. אמו, כיום בת 70, עבדה בארה"ב כמורה. אביו, סוכן ביטוח, בן 71, ממוצא מעורב אפרו־אמריקני ואינדיאני, התגייר בגיל 28 במהלך לימודיו באוניברסיטת הרווארד והפך לשומר מצוות.
לא הייתי מנחש.
"כן, אני יותר בהיר. אבל תאמין לי, בחייו של אבא היו תקופות, שהוא לא יכול היה לשבת באותה מסעדה עם לבנים. אני מזכיר את זה כי יש לכך השפעה על הגישה שלי להכלה ולשילוב, בעבודה ובחיים".
לתחום המחשבים הוא הגיע כמעט במקרה: "כתלמיד בישיבה ידעתי כבר שארצה לגור בארץ, אבל ידעתי גם שאדם חייב לעבוד לפרנסתו. ואז נתקלתי בעיתון עם מדור 'דרושים', שמישהו זרק בפנימייה. היה שם דבר מוזר – מדור כללי לכל המקצועות, ומדור נפרד לעובדים בתחום המחשבים. אני זוכר שאמרתי לעצמי: אוקיי, מחשבים זה כנראה העתיד".
את לימודי התואר הראשון במדעי המחשב עשה פרייזר בארה"ב, ב"ישיבה יוניברסיטי" בניו־יורק, שם מוקדשים שני־שליש מהיום ללימודי קודש, ובשליש הנותר נדחסים לימודי המקצוע. שם גם הכיר את אשתו, עדינה, כיום אשת מחשבים עצמאית. השניים נישאו בארה"ב, ובתום הלימודים עלו לארץ, בחזרה לישיבת הר עציון. "הלימודים הגבוהים בישיבה נמשכו אמנם עוד כשלוש שנים, שבהן שילבתי גם עבודות קטנות במחשבים, אבל לא הייתה לי איזו תוכנית לעבוד כרב".
ואז הגיעה ההצעה לכהן כרב הקמפוס באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון, מהיוקרתיות בארה"ב, שרבים מתלמידיה יהודים. ארבע שנים עשו בני הזוג פרייזר בברנדייס. "בבית הכנסת המקומי התפללו גם אורתודוכסים וגם רפורמים. זה היה מקום לכולם, ושם עשיתי את רוב היום שלי. מדובר באנשים צעירים בשלב מאוד קריטי בחייהם: רחוקים מהבית, עם דילמות של זהות, של קשר עם בני זוג, של עתיד מקצועי ועוד. גם הנושאים ההלכתיים שעימם התמודדתי, יחסית לניסיון שלי, היו מאוד כבדים. זה מאוד מאתגר.
"היינו שם תשעה חודשים בשנה. בכל קיץ חזרנו לארץ, לאלון שבות. מגיעים, שוטפים את האוטו, מתניעים אותו עם כבלים, ומשתמשים בו במשך שלושה חודשים. בסוף אוגוסט היינו מנקים, עושים בדיקת חמץ, ונפרדים ממנו עד השנה הבאה. חזרנו לארץ כי לא רצינו שגם הילדים יהיו 'עולים'. מספיק שאנחנו היינו כאלה".
חזרת וניסית לכהן פה כרב.
"התחלתי לעבוד בגוף, שמכשיר אנשים לשליחות תורנית בחו"ל, אבל לא כל־כך מצאתי את עצמי בנוף הרבני הישראלי. הבנתי שזה לא בשבילי. לא הרגשתי שאני באמת מקדם איזשהו יעד. זה היה מאוד מאוד שונה מעבודה 'אחד על אחד' עם אנשים, שאתה באמת מרגיש שאתה עוזר להם. החלטתי להפסיק. וכיוון שהבן־אדם צריך הרי לעשות משהו, חזרתי לעולם המחשבים".
פרייזר חתך, ובתוך זמן קצר החל לעבוד בחברת קידום האתרים Five Blocks הממוקמת בגוש עציון.
הכרעה לא פשוטה. קפצת מעולם לעולם.
"זה קצת מוגזם. המשכתי להעביר שיעורים, גם באינטרנט, אבל קיבלתי החלטה שאני רוצה לפרנס משפחה באופן שאני שלם איתו. הרגשתי שיש חוסר התאמה בין מה שחשוב לי בעבודה הדתית לבין מה שעושה הממסד הדתי בארץ".
בחרת להיות מה שיהודים רבים היו כל השנים: בעלי מקצוע וגם תלמידי חכמים.
"זה לא דבר נדיר בקהילה הדתית לאומית בארץ. אני באמת מאמין במודל, לפיו המקצוע שלך הוא מקצוע — ואתה מה שאתה. אני מחויב למשפחה שלי, ללימוד תורה, ללמד אחרים, ואני מחויב לעצמי — לממש את הכישורים שלי".
במקביל לעבודה השלים פרייזר לימודי תואר שני בבריאות הציבור באוניברסיטת בן־גוריון. "חיפשתי תחום שיעזור לי להרכיב את כל החלקים, ואז גיליתי את חשיבות ניתוח הנתונים ברפואה, דבר שבו עוסקים בתחום בריאות הציבור. אמרתי לעצמי: הנה השילוב בין שני העולמות. אם לא אהיה בבית המדרש, לפחות אהיה במקום שבו עוזרים לבריאותם של בני־אדם".
את ההתמחות הוא עשה בשירותי בריאות כללית אצל פרופ' רן בליצר, שם נטל חלק במחקר רחב על מחלות לב. מקום העבודה הראשון שבו החל לעסוק ישירות במה שמכונה BI (ביזנס אינטליג'נס) – בינה עסקית המתבססת על היקפי נתונים גדולים — היה דווקא ב־Seeking Alpha, אחד מאתרי הפיננסים המובילים בעולם. הוא ייסד שם את מחלקת ניתוח הנתונים והוביל את המחלקה במשך ארבע שנים. ואז הוא נקרא לפייסבוק.
פייסבוק היא חברה שבמהותה היא חופשית, ליברלית, פורצת גדרות. איך זה לנהל פה אורח חיים כמו שלך? בעבר לא הייתה פה אפילו מסעדה כשרה, שלא לדבר על המטה הראשי בקליפורניה.
"אתה טועה. יש כבר מסעדה כשרה גם פה וגם במנלו־פארק, שנפתחה לפני חודש. הייתי שם עם חברים, ובאותו יום, אגב, הייתי חובש הכיפה היחיד — מגיעים אנשים מכל הסוגים, גם לא יהודים. אולי בגלל השיפודים. כאן בארץ, כשהגעתי לחברה, הקפטריה המרכזית לא הגישה אוכל כשר. היום יש כבר שתי אופציות — כשר ולא כשר. אני, אגב, מעדיף כך: יש לי עמיתים בצוות, ואני לא רוצה שחלק ממערכת היחסים שלנו תתבסס על 'אני אומר לך גם מה מותר לך לאכול'. ההגשה היא באולם נפרד, אבל הישיבה משותפת".
יש בכלל בשביל מי?
"מניין קבוע למנחה עוד אין לנו כאן, אבל יש שומרי מצוות. באופן מוצהר ומפורש, החברה מעוניינת לגייס עובדים מכל סוגי האוכלוסייה. אנחנו מזמינים מאות אנשים, והיו כאן גם חרדים, שהשתתפו בהאקתון (מרתון של פיתוח תוכנה) רצוף של 24 שעות. התפללנו ביחד תפילת 'ותיקין' עם עלות השחר. העניין מורכב קצת יותר כשמדובר בנסיעות עבודה, ואני בחו"ל אחת לחודש בממוצע. פייסבוק הולכת לקראתי בכל דבר: מובן שאני לא טס בשבת. אם אני נאלץ להישאר ביום שישי בסיליקון ואלי, אני אטוס, על חשבון החברה, לעשות שבת אצל קרובי משפחה בלוס־אנג'לס ואחזור במוצאי שבת. ואם נקבעת ארוחה עסקית במרכז לונדון, ואין בסביבה מסעדה כשרה, ידאגו לי למנה כשרה אישית. עוד לא נתקלתי במצב שבו אצטרך או אעדיף משהו בגלל שמירת מצוות ולא אקבל. יודעים שאי אפשר ליצור איתי קשר בשבת. הכבוד ההדדי נשמר".
איך מסתדרים עם לוח הזמנים של קליפורניה?
"האמת היא שמאוד דאגתי מהעניין הזה. חששתי שניאלץ לעבוד תמיד לפי לוח הזמנים שלהם, שזה 10 שעות לאחור, אבל הולכים לקראתנו. מי שעובדים מולנו שם עושים מאמץ להיות בעבודה כבר ב־8 בבוקר כדי לתקשר איתנו, ואנחנו, במקביל, עובדים לפעמים לתוך הלילה תוך התחשבות בהם. המנהל הבכיר שלי בקליפורניה, אלכס שולץ, מתלהב כל פעם מחדש, כשאנחנו שולחים לו תמונות מאירועים שאנחנו עושים פה למפתחים חרדים. למיטב ידיעתי, האיש לא יהודי, אבל הוא אומר: אני רוצה שבחברה שלנו כולם ירגישו שיש להם מקום. וכאשר אנשים שומרי כשרות טסו מפה ללונדון להכשרות ולהשתלמויות, התקשרו משם לשאול למה בדיוק הם זקוקים ואיך להיערך".
ועבודה עם ולצד נשים? אתה לוחץ את ידן? מחזיק פה סרטי הדבקה לעיניים?
"הצוות שלי מונה גברים ונשים. התפיסה האישית שלי בעניין היא שאני צריך לכבד כל אדם שאני עובד לצידו, ובתוך מרחב השיקולים של התפקוד הדתי, צריך גם לקחת בחשבון איך האדם שמולך תופס את הדברים. ללחוץ לאישה את היד כשאתה מקבל את פניה, זה בעיניי דבר מקובל. יש פסיקות הלכתיות בעניין. כך נוהגים אנשים דתיים רבים, וכך אני נוהג. הרבה פעמים אני יושב לאכול בפייסבוק עם חברים, עם האוכל הכשר שלי, וחושב לעצמי שאני כנראה האדם הכי משונה פה. ואז מתברר שכל אחד מסביבי מרגיש תחושה דומה לגבי עצמו, בגלל הסיפור שמייחד אותו".
"צריך להכיר את העולם"
יש לך חשבון בפייסבוק?
"כן, בטח".
ולילדים שלך?
"הם עדיין קטנים, אבל הגישה החינוכית העקרונית שלי ושל אשתי היא, שהעולם הזה הוא נתון, ומוטל עלינו להבין ולהכיר אותו. לא בכל דבר צריך לקחת חלק או להזדהות, אבל אני מאמין שהילדים שלי צריכים לרכוש כישורים להתמודד עם עולם שכולל מגוון דעות ואורחות חיים. זו מיומנות שצריך לרכוש, כמו שחייה. אדם צריך ללמוד לשחות בעולם שמסביבו".
האינטרנט אצלך בבית עובר סינון?
"לא. אני לא חושב שאפשר להגיע היום לאיזושהי מטרה חינוכית באמצעות כפייה. הרי בסוף המידע זמין, ואנשים ייחשפו אליו, ירצו או לא. פייסבוק הוא דוגמה טובה לכך שאי אפשר לפעול בתוך העולם הזה אם אין לך סטנדרטים משלך. לפייסבוק כחברה יש קווים אדומים, של אלימות, של הסתה לטרור וכו'. אבל גם לכל אדם צריכים להיות סטנדרטים: מה הוא קורא, מה הוא בוחר לשתף, איך ועם מי. זו אחריות שמוטלת על כל אחד ואי אפשר לברוח מזה".
לעניין הזה פרייזר מוצא סימוכין מפתיעים: "גם בהלכה, לחשיפה ולהצפה של נושאים רגישים יש ערך חשוב, כדי לקיים דיון וכדי שהמידע יהיה נחלת הכלל. אנחנו מכירים את זה מפרשיות שהעיתונות חושפת ומביאה לתיקונן. פייסבוק, והרשת בכלל, יוצרות עולם שבו יש יותר שקיפות והרבה יותר מידע, וזה מאפשר לדעתי יותר בירורים ודיונים ויותר חשיבה. קח, למשל, את פרשיות ההתעללות למיניהן, גם בציבור הדתי. ברור שבשנים האחרונות הן צפות יותר. כי המידע משותף יותר. מי שחטא במקום אחד, כבר לא יכול לעבור לעיר אחרת ולעשות אותו דבר שם".
וכשאתה מעמיד את הדברים זה מול זה — את השימוש שעושים ברשת רוצחי דאעש, פדופילים, האקרים, רודפי שיימינג — מול כל הטובה שצומחת מהמידע החופשי, לאן נוטה הכף?
"צריך לזכור שבבסיס, אינטרנט זו טכנולוגיה. כל טכנולוגיה חדשה — ראה את המצאות החשמל והטלפון — מקפיצה את האנושות קדימה. נכון, את כולן אפשר לקחת לכל מיני כיוונים, וזה מחייב זהירות ואסור להתעלם מזה. אבל בכל מקרה, החלופה — להיאבק בקדמה — לא מקובלת עליי וגם לא נראית לי אפשרית".
בוא נדבר על פרטיות. ברור שפייסבוק מעלה את החשיפה שלנו לשיאים. הרי אתה יכול היום, באמצעות המומחיות שלך והכלים שעומדים פה לרשותך, לדעת עליי דברים שאני לא מעלה בדעתי.
"ראשית, רק להבהיר — בצוות שלי אנחנו חוקרים רק מגמות. ולעצם העניין, אני חושב שאנחנו בתקופת מעבר, שבה אנשים כבר מתחילים להכיר ולהתרגל לרמת החשיפה — גם מבחינת מה שהם מפרסמים על עצמם וגם מבחינת ההתייחסות לדברים שאחרים מפרסמים. אני חושב שאנחנו בתהליך של התבגרות".
אתה מוצא איזשהו קשר בין עולם הלימוד התורני לבין עולם המחשוב?
"כן, בעיקר בעניין של שיח חברתי פתוח ללא היררכיה. שני ראשי הישיבה שלי ב'הר עציון' היו הרבנים ליכטנשטיין ועמיטל ז"ל, שהיו דמויות נערצות, אבל אם באמצע הלימוד נתקעת בשאלה, יכולת לגשת אליהם בלי בעיה. כלומר, הם לא היו בדרגה, שפוטרת אותם מלהיות חלק מהעניין. כולנו נמצאים בסיפור חוצה דורות, בדיון נצחי פתוח. גם כאן, בפייסבוק, אתה מתחיל תמיד בקוד שמישהו אחר כתב, אולי בכיר ממך, ואז אתה מעיר: 'רגע, בשורה הזו חסר משהו, היא לא לוקחת בחשבון משהו', ואתה מוסיף את החלק שלך בעניין. כלומר, בשני העולמות האלה תמצא היעדר היררכיה ופתיחות לדעה אחרת".
האם היכולת לקחת מאגרי נתונים גדולים ולהפיק מהם תובנות יכולה לתרום היום, לדעתך, גם לעולם ההלכה?
"כן. יש היום ידע ותיעוד שלא היה מעולם. למשל, דיון בשאלה האם אישה בהריון יכולה לצום ביום כיפור הוא כבר לא תיאורטי, יש המון תיעוד בנושא. כל סוגיה הלכתית התלויה בשאלה איך מתנהלים דברים בעולם, ניתן כיום לבדוק בפועל".
קורה לך שאתה מתחרט על הבחירה לעזוב את המסלול הרבני־התורני?
"האני מאמין שלי הוא שכל מקצוע הוא סוג של המלצה. בכל משבצת שאדם נופל אליה, תהיה לו תמיד התאמה חלקית בלבד, אבל הוא צריך למצוא את המקום שבו הוא יכול ליישם בצורה מקסימלית את מי שהוא. מפתיע אותי לגלות דברים שעשיתי בתפקיד הרבני ואני עושה פתאום פה: לפעמים נראה לי שלהיות מנהל זה לא שונה בהרבה מלהיות רב קהילה — להבין מה עובר על האנשים שלך, איך הם מרגישים בעבודה, איך הם תומכים זה בזה. גם מבחינה זו, אני בהחלט מרגיש שאני עושה משהו שמשפיע גם על החברה הכללית, ולא רק על פייסבוק".
