yed300250
הכי מטוקבקות
    ד"ר ורטה. "עזרתי לתושבים בכפר וולג'ה למסוק זיתים. הם שכנים שלי. אני לא מסוגלת להיות אחרת"
    המוסף לשבת • 21.12.2017
    תנו לילדים פוליטיקה מגיל שלוש
    מבחינת ד"ר תמר ורטה, מרצה לחינוך, שמאלנית ודתית, הורים צריכים לדבר עם ילדיהם על פוליטיקה בדיוק כמו על מין, "ומי שלא יעשה זאת - יתחרט" | כמי שמרבה לבקר בגני ילדים, ושהרומן החדש שלה לבני הנעורים עוסק בחברון הבוערת, היא משוכנעת שלמבוגרים כדאי גם להקשיב לדור הצעיר: "כשאני מבקשת מבני חמש שיתנו פתרון לסכסוך הישראלי–פלסטיני, יש להם מבול של הצעות"
    סמדר שיר | צילום: אלכס קולומויסקי

    אין לה פתרון מקורי לסכסוך הישראלי־פלסטיני. "קטונתי", מצטדקת ד"ר תמר ורטה זהבי, שעבודת הדוקטורט שלה עוסקת בהתפתחות עמדות פוליטיות בקרב ילדים, "אבל אני יודעת איך האנשים הקטנים, ילדי גן חובה, היו מסיימים את המלחמה".

     

    איך?

     

    "הם היו מציעים לביבי ולאבו־מאזן להיפגש בבית של זה ובבית של זה כדי להבין שאין מקום לפחד ולשנאה, ואחר כך היו מושיבים את שני המנהיגים סביב שולחן אחד ומכריזים שאסור להם לקום מהכיסאות עד שימצאו פתרון שמקובל על כולם. זה החינוך שהם מקבלים בגן. כשיש מריבה בין שני ילדים, הגננת מושיבה אותם לשיחה שבה כל צד מציג את עמדתו, והם לא קמים מהכיסאות לפני שיוצא עשן".

     

    ורטה־זהבי (58), המכהנת כבר 25 שנה כמרצה לחינוך במכללת דוד ילין בירושלים, מרבה להסתובב בגני ילדים בבירה כדי לתצפת על הסטודנטיות שלה, "ובתור אישה פטפטנית אני מנצלת כל מפגש כדי לשאול את הילדים איך הם היו מסיימים את הסכסוך הנצחי".

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    היא מתיישבת מול בני החמש על כיסא קטן ומאתגרת אותם. "אני אומרת להם, 'לגדולים אין פתרונות, ואני בטוחה שלכם יש', ובדרך כלל התגובה היא מבול של הצעות. יש ילדים שמבקשים זמן למחשבה או מביעים את דעותיהם רק אחרי ששמעו את התשובות של חבריהם, אבל עדיין לא נתקלתי בילד שאמר לי, 'אין פתרון' או 'אין פרטנר לשלום'. בתקופת צוק איתן היו ילדים שהציעו לתת לערבים לירות את כל התחמושת שלהם, בעוד חיילי צה"ל מתחבאים, ורק אחרי שכל הכדורים והטילים שלהם ייגמרו, החיילים שלנו ייצאו מהמחבוא".

     

    ויהרגו אותם?

     

    "לא!" היא מתחלחלת. "חיילי צה"ל ייצאו מהמחבוא כדי לומר לערבים, 'עכשיו, בואו נעשה שלום'. ילדה אחת אמרה, 'מה הבעיה? נחלק את ארץ ישראל לשניים, אנחנו נגור בחלק שלנו והם יגורו בחלק שלהם'. הגננת החווירה ואמרה לי, 'מזל שאבא שלה לא שומע, הוא ימני חזק'. אז הילדה חשבה רגע והוסיפה, 'בתנאי שאנחנו נקבל את החלק היותר גדול של הארץ'. זו דוגמה לשינוי עמדה. ילדים, במיוחד בגיל הרך, רוצים ויכולים לקלוט מידע. היו ילדים ששאלו אותי, 'בדגל שלנו יש מגן דוד, איזה מגן דוד מצויר בדגל פלסטין?' היו ילדים שהציעו לבנות חומה גבוהה בין עזה לישראל כדי שאיש לא יוכל לצאת ולהיכנס".

     

    איזה פתרונות שמעת בגנים של ילדי מרצ?

     

    "אני עובדת בשכונות מסוימות בירושלים, ההתמחות שלי היא בשכונות מצוקה, ואני לא חושבת שילדי מרצ גרים שם. אבל אני מאמינה שגם ילדי מרצ רוצים לחיות ללא פחד. עובדה שמנגד, אפילו בגנים של הורים ימנים הארד קור, אף ילד לא הציע שיבוא דרקון וינשוף אש על כל הערבים ויחסל אותם. אפילו שם הילדים הציעו שחיילי צה"ל יחלקו לפלסטינים ממתקים, ואז הם ירצו להפוך לחברים שלנו".

     

    לא ספר לשמאלנים

     

    מלבד היותה מרצה לחינוך ופעילה חברתית, ורטה זהבי היא גם סופרת ילדים ונוער, שספרה הביוגרפי על מנדלה זיכה אותה בפרס אנדרסן. היא חובשת הרבה כובעים, אבל יותר מהם בולט הסרט הצבעוני שלראשה. "זה כיסוי הראש שלי כשאני הולכת לבית הכנסת, וביומיום הוא משמש לריסון התלתלים".

     

    שמאלנית דתית?

     

    "מי אמר שאין חיה כזאת? עובדה. האמונה שלי, וגם עמדותיי הפוליטיות, נובעות מאהבה טהורה לבני אדם. אפילו ג'וקים אני לא הורגת מפני שהם חלק מהבריאה.

     

    "אנחנו גרים בקצה ירושלים, בקצה הקו הירוק, ובימים אלה הסתיימה בניית חומת ההפרדה שמקיפה את כפר וולג'ה, רבע שעה מהבית שלי. השנה הלכתי לכפר הזה לעזור לתושבים למסוק זיתים מפני שהם שכנים שלי ומפני שהנוכחות שלי הייתה דרושה שם. וכששלושת הילדים שלי - הלל, הדס ויסמין - שואלים אותי למה דחוף לי לעשות דברים כאלה, התשובה שלי פשוטה: אני לא יכולה לעמוד מנגד. אני לא מסוגלת להיות אחרת. והם יודעים שכל דבר שאני עושה נובע ממקום אמוני של עזרה לזולת".

     

    רומן הנעורים החדש שלה, "השיר של רוזי" (הוצאת טל־מאי, ידיעות ספרים), מעוגן בנוף שכמעט ואין לו זכר בספרות לילדים ולנוער. רוזי, גיבורת הספר, בת 16 קוצנית וזועפת, מתחברת עם אמונה שגרה בבית הדסה ועם סנא מחברון. "זה לא ספר לשמאלנים", היא אומרת, "וחשוב לי להבהיר את זה. זה ספר שמנגיש את הסביבה הלוהטת שלנו לילדים ולבני נוער שבדרך כלל אין להם הזדמנות לראות מה קורה בחברון, שהיא אחד המקומות הכי מתומצתים של הסכסוך. זה המקום שבו את חווה את שני הצדדים, ואני, כסופרת, שיחקתי עם הקליידוסקופ הזה והראיתי את הזוויות השונות.

     

    "מי שחי בתל־אביב לא חווה את הפלסטינים בקרבה של הדלת ממול. בתל־אביב את לא מקללת אותם כל היום ולא סופגת קללות כל היום, אבל בחברון הכל דחוס ולוהט. חברון היא מקום טוב למתבגרים. הווליום שם חזק מאוד. התחביב של בני הנוער הוא לצאת להרפתקה. לעלות להר שמול אבו־סנינה ולהחזיר לאלה שיורים על היישוב היהודי. להחזיר זה ליידות אבנים. זה סוג של כיף".

     

    שבע שנים היא הקדישה לכתיבת "השיר של רוזי", שהוא ספרה ה־13. "התחלתי אותו כשבתי יסמין, היום בת 18, למדה בבית ספר ממלכתי־דתי בירושלים, ובכיתה ד' הגיעה אליה מורה מהיישוב היהודי בחברון. בהתחלה אמרתי, 'מעניין איזו טרנספורמציה יסמין תעבור'. חששתי קצת מהדעות שבתי תיחשף אליהן. אני זוכרת שבבית הספר ציינו את יום הזיכרון ליצחק רבין, ואותה מורה אמרה שהיא לא רוצה לעסוק בו. בהתחלה הרמתי גבה, ואחר כך אמרתי, 'זה יפה שהיא מחוברת לעצמה, ושבמקום לעשות דברים מהפה לחוץ, היא אומרת את האמת שלה'".

     

    המורה, לדבריה, הייתה "נורא נחמדה, וביקשתי ממנה להזמין אותי לחברון. סיפרתי לה שאני כותבת ספרים פוליטיים, נתתי לה לקרוא ספרים שלי כדי שתדע שאני שרוטה, אמרתי לה מה עמדותיי, לא כיסיתי ממנה דבר ואמרתי שמאוד מעניין אותי לראות את חברון מהעיניים שלה. היא נעתרה לבקשתי בשמחה, הזמינה אותי לביתה וגם ערכה לי סיור בחברון. הבטחתי לה ולעצמי שאהיה הגונה, שלא אעשה דיכוטומיה של 'אנחנו ואתם, המתנחלים' מפני שלא מעניין אותי לכתוב ככה. עשיתי הפרדה מלאה בין העמדות הפוליטיות שלי לשלה ויכולתי לראות את הנרטיב של היהודים שגרים שם. אני חושבת שיהודים לא צריכים לגור שם, אבל מבחינתה זה קידוש השם".

     

    רוזי, גיבורת הספר, מתוודעת אל אמונה במקרה, בחנות בגדים, ובמהלך ביקוריה אצלה מתוודעת גם לסנא. אצל ורטה זהבי זה היה אחרת. לפני כחמש שנים, כשיצאה לשנת שבתון, חברתה סיפרה לה שמחפשים מורות לעברית לנשים פלסטיניות, והיא קפצה על האתגר. "במשך שנה שלמה, מדי יום רביעי נסעתי לחברון במכונית של חברתי. שעה נסיעה מהבית שלי, ואת בעולם אחר. לימדתי קבוצה בת 15 נשים, מגיל 23, כמו סנא, ועד לקשישות".

     

    לא פחדת?

     

    "ברור שהיו גם רגעים מפחידים. בספר, אמה של רוזי צועקת עליה, 'איך את מעזה לנסוע לחברון? הרי יורים שם', ואני הייתי האמא שצועקת על עצמי, 'מה את עושה כאן? הרי בבית מחכים לך שלושה ילדים'. מצד שני, זכיתי להכיר ולאהוב נשים מדהימות שרצו ללמוד עברית כדי להפחית את נקודות החיכוך שלהם עם החיילים, שאיתם הן דיברו רק בידיים. סנא, שהיא דמות אמיתית, רצתה להגיד לחיילים, 'אני בהיריון' כדי שלא יעבירו אותה בשיקוף.

     

    "היא הייתה מרתקת. כמו בספר, היא הגיעה לכיתה עם רעלה שרק העיניים מציצות ממנה, וכשהסירה את המטפחת, נחשף שיער בלונדיני בתסרוקת של מרלין מונרו והיא שרה והניעה את אצבעותיה בתנועות מכשפות כשכל הנשים עושות לה קולולו. באותה שנה הפכנו לקבוצה מאוד אינטימית. יצאנו לטיולים בעין פשחה, השגנו להם אישורי כניסה לתל־אביב, סנא חלמה לראות את הים. נוצרה שם חברות נשית נדירה. כשסנא הזמינה אותי לשתות תה בביתה, רעד לי הפופיק, אבל לא יכולתי לסרב ולהעליב את החברה שסיפרה לי בגילוי לב איך היא חיה, ועל הכיבוש הגברי שמטריד אותה, כמו את הנשים האחרות, הרבה יותר מהכיבוש הישראלי".

     

    הקליידוסקופ הנפיץ שאת מתארת יכול להוות תפאורה לרומן למבוגרים.

     

    "ללא ספק, אבל אני ממקמת את עצמי כסופרת לנוער. זה עלול להישמע מתנשא או דבילי, אבל לקחתי על עצמי בצורה מאוד מושכלת להנגיש לבני נוער ספרים חברתיים־פוליטיים מפני שעבורי זו שליחות ומחויבות. כשאני מגיעה לבתי ספר כדי להרצות על ספריי, אני אומרת לתלמידים, 'הספר הוא מרחב מוגן. בזמן הקריאה איש לא יודע מה עובר לכם בראש ואם הדעות שלכם נסדקות או מקצינות. ספרות טובה צריכה לטלטל ולסדוק. תקראו, ולא יקרה לכם כלום אם תבעבעו'".

     

    אמא, די כבר

     

    במהלך לימודי התואר השני שלה בפריז החלה לחקור איך מתפתחות עמדות פוליטיות של ילדים מגיל שלוש עד 11, "ובכל המפגשים שלי עם ילדים צרפתים חשבתי על ילדים ישראלים, ואיך אפשר ליישם את מסקנות המחקר בביתי". המסקנה העיקרית של הדוקטורט הפתיעה גם אותה. "ככל שהילד יותר גזעני וקסנופוב, שונא זרים, תהליך השינוי שלו יהיה יותר מהיר. בתנאי, כמובן, שמישהו יתווך בינו לבין האחר ויעזור לו להושיט יד. לי זה נראה ברור וטבעי. הרי ילדים רוצים להרגיש טוב בביתם ובסביבתם, להרגיש בטוחים, וכשמעניקים להם הזדמנות לחשוב אחרת, הם לא פוחדים משינויים".

     

    ורטה זהבי סבורה שיש להציב את המחלוקת הפוליטית על שולחן האוכל המשפחתי כבר בגיל הרך. "אבל אנחנו, ההורים, חוששים לדבר עם ילדינו על פוליטיקה. אנחנו משלים את עצמנו שבכך נשמור עליהם בצמר גפן, בסוג של גן עדן, אבל זו היתממות. הילדים שלנו רואים ושומעים, הם פוחדים מערבי שיסתער עליהם עם סכין, ואלה שכבר ישבו בממ"ד בצוק איתן ושמעו את הבומים, יודעים שחייהם בסכנה.

     

    "אפילו ילד שגדל באיזשהו מצפה אנטרופוסופי בגליל, שבו לא קולטים טלוויזיה, שומע את המטוסים ששורקים מעל ראשו בדרך צפונה. אמנם הוא מרגיש פחות מאוים מילד ירושלמי שמודע לדקירות, ובעקבותיהן חושש לצאת לרחוב ופוחד מכל מי שזז, אבל גם לו יש ידע פוליטי".

     

    לדבריה, הורים לא מדברים עם ילדיהם על פוליטיקה "כמו שרוב ההורים לא מדברים עם ילדיהם על מין, מפני שהם חושבים שילדיהם לא יודעים דבר על העניין, אבל בשלב כלשהו הם יופתעו, לטובה או לרעה כשיגלו מה הילדים יודעים על מין. אני מאמינה שהורים שלא מדברים עם ילדיהם על פוליטיקה יתחרטו על כך.

     

    "זה כמו שאת מגדלת ילד שאוהב מאוד בעלי חיים, ובגיל שמונה־תשע שואל את הוריו, 'למה לא סיפרתם לי ששוחטים פרה כדי להביא לצלחת שלי סטייק?' ברגע שהעיניים שלו ייפקחו, הוא ישאל, 'אם ידעתם שגורסים אפרוחים, למה נתתם לי להפוך לשותף בפשע?' - ויאבד את האמון בהוריו. לכן אני מציעה להורים להקדים תרופה למכה ולתווך את הקונפליקט לילדיהם, בהתחשב בגילם ובאישיותם".

     

    היא עצמה גדלה בבית פוליטי. אביה, מנחם ורטה, היה היסטוריון, ואמה, עדה צמח, הייתה מבקרת ספרות. "כבר בילדותי שמעתי ויכוחים בין אבא לאחי הבכור. הם לא היו משני הקצוות של הקשת הפוליטית ולא התגוששו בשאלה אם כן או לא תהיה מדינה פלסטינית, אבל היו ביניהם ויכוחים על אירועים שהיו בחדשות.

     

    "גם את ילדיי חינכתי על אקטואליה. מגיל צעיר, כשיצאנו לפיקניקים בסביבות ירושלים, הראיתי להם עדויות של כפרים שנהרסו בנכבה כדי שיכירו את הנוף בצורה מפוכחת. זה לא סתם נוף יפה, זה נוף טעון מבחינה היסטורית ואנושית. זו לא סתם חירבה, פעם גר בה מישהו, וייתכן שצאצאיו של המישהו הזה גרים כיום במחנה פליטים".

     

    איך הגיבו ילדייך?

     

    "כמו שילדים אמורים להגיב. כיוון שניג'סתי להם, הם אמרו לי, 'אמא, די כבר, תשתקי, תני ליהנות מהפיקניק'".

     


    פרסום ראשון: 21.12.17 , 16:18
    yed660100