ארז האפשרויות המוגבלות
בין אזעקת צבע אדום לתקיפה של חיל האוויר, אנשי עסקים ישראלים וחקלאים ביישובי העוטף מאמינים שדווקא פתיחת מעבר ארז לידיים עובדות מעזה היא המפתח לרגיעה | אבל רק שמונה פועלים מורשים לעבור בשער, שהשבוע נראה נטוש ומייאש במיוחד | שלומי פוגל, חברו הטוב של נתניהו, והתעשיין הפלסטיני נביל בואב מנסים לעשות ביזנס ולשכנע שזה הפתרון: "עשיתם סגר 10 שנים וזה לא הצליח, אז תנו לאלף עובדים להיכנס. אם תראו שזה לא הולך, תעשו יותר גרוע"
יום העבודה במפעל הטקסטיל "יוניפאל 2000" מתחיל בשש בבוקר. אל אולמות הייצור נכנסים אז 370 העובדים הניגשים לעמדותיהם: מכונות הכיסים, מכונות חיתוך החוטים, הפריסה, הגזירה, הצווארון והגיהוץ. באותה שעה בערך מגיע גם נביל בואב, בעל הבית. עובר דרך האולם, מברך את הפועלים, מתעניין בשלומם, מקבל סקירה על תוכנית העבודה מאחיו באשיר, שותפו בעסק, ומתחיל עוד יום עבודה במהלכו ייכנס לישראל לעשות עסקים. אחר כך יעלה למשרד ויביט מהחלון על השדות המפרידים בין אזור התעשייה קרני שברצועת עזה לקיבוץ נחל עוז, מרחק של קילומטר וקצת, ייתן לאוויר הצונן לחדור מרווח צר שיותיר בחלון, כי ככה הוא אוהב, "לקחת לריאות את אוויר הבוקר הנקי".
השבועות האחרונים לא היו שקטים בעזה וביישובים הישראליים העוטפים אותה. אל המתיחות בעקבות חשיפת המנהרה ההתקפית של חמאס בשדות קיבוץ נירים התווספו שיגורי הקסאמים ופצצות המרגמה לעבר ישראל והפגנות המחאה על הגדר נגד ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל. אזעקות הצבע האדום והריצות לממ"דים חזרו לשגרת החיים, בית באחד היישובים במועצה האזורית חוף אשקלון חטף פגיעה ישירה של פצצת מרגמה ורק במזל בני המשפחה לא נפגעו. העזתים ספגו בתגובה הפצצות ליליות של חיל האוויר ומקרב המפגינים על הגדר נהרגו שלושה.
אולם כל אלה לא עצרו את המכונות במפעל של בואב. נפגשנו פעמיים, בדרום תל־אביב, באזור חנויות הטקסטיל ברחוב אילת, ובצד הישראלי של מעבר ארז על גבול הרצועה. בן 56, יליד ותושב עזה, אחד מתוך 551 אנשי עסקים עזתים המחזיקים בהיתר כניסה יומי לישראל. עד עליית חמאס לשלטון ברצועה החזיק בקרני מפעל שהעסיק 270 עובדים וייצר בגדים לפירמות הגדולות בישראל. אחר כך סגר את הבסטה והעתיק את פעילותו לאיסמעיליה שבמצרים, שם העסיק בתקופת השיא כ־4,000 עובדים.
בינואר השנה חזר לרצועה והקים מחדש, "ממש מאפס", את המפעל בקרני. מי שעודד אותו לפתוח שוב ומלווה אותו כמעין מנטור עסקי הוא איש העסקים שלומי פוגל. פוגל, מבעלי קבוצת אמפא ומספנות ישראל, מאמין גדול בשלום כלכלי ומדבר על כך רבות עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאליו הוא מקורב.
הקשר הטוב בין פוגל לרה"מ עדיין לא משפיע על הכלכלה בעזה אבל פוגל לא ממתין לשינוי המדיניות הרשמית ופועל עצמאית: בואב הוא לא היחיד בעזה שהוא נמצא עימו בקשר. חכים חסונה, גם הוא איש עסקים מהעיר, פתח ברצועה בשנה שעברה סוכנות המוכרת את המלט שאחת מחברותיו של פוגל מייצרת בארץ.
דווקא על רקע ההסלמה האחרונה ברצועה, הירי על יישובי הדרום ותקיפות הנגד של צה"ל, מתברר שיש לא מעט אנשי עסקים ישראלים וחקלאים ביישובים הסמוכים לגדר הרצועה, שמבקשים לעודד את הכלכלה העזתית המרוסקת.
"בני ערובה של המצב"
את הסיפור של מעבר ארז אפשר להבין דרך המספרים. מצידו השני חיים קצת יותר מ־2 מיליון אנשים. מאחורי המספרים הקשיחים המשקפים את חיי הדלות של האוכלוסייה שם - 46.6 אחוזי אבטלה, 4 שעות חשמל ביום בלבד, שכר יומי של כ־50 שקלים – עומדים אנשים מדוכאים, חסרי תקווה.
כוח העבודה בעזה עומד על 522,800 איש, מהם 412,800 מובטלים. בקרב הצעירים האקדמאים עומדת האבטלה על 50 אחוז. מרבית הצעירים האקדמאים אינם עובדים במקצועות אותם למדו. נכון לחודש נובמבר האחרון, 1.3 מיליון תושבים ברצועה מקבלים מהאו"ם בכל חודש סיוע במזון הכולל שק אורז, שק קמח, קרטון קופסאות סרדינים, שק גרגירי חומוס, עדשים, סוכר, שמן לבישול ואבקת חלב.
8 עזתים בלבד מחזיקים כיום בהיתר עבודה בישראל. שבעה מהם עובדים בניקיון במעבר, השמיני מטפל בנכה צה"ל המתגורר ביישוב בדרום. "זה מעבר גבול לכל דבר", אומר שלמה צבאן, מנהל מעבר ארז. "אבל במקום בקרי גבול יש כאן בקרי היתרים. זה המעבר היחיד לאנשים בין עזה לישראל ואני מוסיף בין עזה לעולם בכלל. אין פלסטיני שיוצא לעולם ולא עובר דרכי".
עד ספטמבר 2000, תחילת האינתיפאדה השנייה, יצאו בכל שבוע עשרות אלפי עזתים לעבוד בישראל בהיתר. במעבר ארז נרשמה תנועה של כחצי מיליון איש שיצאו ונכנסו מהרצועה בכל חודש. בינואר 2006 אוזרח ארז ועבר לאחריות רשות המעברים היבשתיים במשרד הביטחון. צבאן אומר שאז עברו כ־5,000 פועלים ביום, עוד כ־5,000 אנשי עסקים וסוחרים מהרצועה ועוד כ־5,000 עובדי ארגוני סיוע בינלאומיים, דיפלומטים ועיתונאים.
"מאז עליית חמאס התנועה כאן כמעט נפסקה", אומר צבאן, "כיום עוברים במעבר בין 300־400 איש ביום, רובם על רקע הומניטרי לטיפולים רפואיים בישראל ובמזרח ירושלים. המספר הזה כולל גם עובדי סיוע, דיפלומטים ואנשי עסקים עזתים. מדובר בסוחרים בודדים בכל יום משום שאין בעזה כלכלה, הכלכלה שם מתה. המצב הכלכלי שם בתחתית של התחתית של התחתית".
שורה ארוכה של שרים, חברי כנסת ואלופים בצה"ל, התבטאו בשנתיים האחרונות בצורך המיידי להקל על המצוקה הכלכלית ברצועה באמצעות פרויקטים בתחום התשתיות ומתן הקלות, בין היתר בהכנסת פועלים מעזה לישראל. בין התומכים אפשר למצוא את אלוף פיקוד דרום לשעבר, סמי תורג'מן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים היוצא, אלוף יואב (פולי) מרדכי, וראש אמ"ן, אלוף הרצי הלוי, שאמור להתמנות בקרוב לאלוף פיקוד הדרום. ומה קרה עם זה? כלום.
"200 מטר מכאן", אומר צבאן במשרדו שבמעבר ארז, "יש עשרות אלפי פועלי בניין שבין 1967 ל־2007 בנו בכל רחבי ישראל. עד היום אם תשאל קבלנים ישראלים הם יגידו לך שפועל הבניין העזתי הוא הפועל הטוב ביותר בכל מה שקשור למקצועיות ותפוקת עבודה. גם בחקלאות הם הפועלים הטובים ביותר. 90 אחוז מהאנשים שם הם בלתי מעורבים. הם רוצים לחיות בסך הכל אבל הם בני ערובה של המצב".
ירדנו לאולם הראשי, לטרמינל. שרוול באורך 900 מ"ר מוביל מעמדת הבידוק של הוועדה האזרחית הפלסטינית בצד הפלסטיני למעבר הישראלי. לאחר בידוק ביטחוני יסודי נכנסים העוברים לטרמינל. שם מקבלים את פניהם כרזות עם תמונות מבוקשים ואזהרה מפורשת של גורמי ביטחון ישראלים מליצור עימם מגע. יש גם בקשה בכל אחת מהכרזות למסירת מידע על הדמויות הרלוונטיות.
7 פיתות בשקל
על העוברים בארז להגיע עם טלפון סלולרי, מי שמגיע בלי לא עובר. הטלפונים נלקחים לבדיקה אצל נציג מערכת הביטחון. חלק גדול מבעלי היתרי היציאה עוברים תשאול על ידי אותם נציגים בחדרים צדדיים המיועדים לכך. אומניה זועבי מארגון "גישה" שפועל למען חופש התנועה אל ומחוץ רצועת עזה, מספרת על פי העדויות של תושבי עזה: "היו מקרים שאנשים נשאלו על אנשי הקשר בטלפון שלהם, אחרים נשאלו על החברים שלהם בפייסבוק, מי זה ומה הוא עושה, אנשים חוששים מהאזנות, הם לא יודעים מה עושים עם הטלפון בזמן שהוא לא איתם". יש מי שמגיעים עם היתר ובעקבות התשאול מוחזרים לעזה. המעבר נפתח בשבע בבוקר ונסגר לכניסה לישראל בשלוש וחצי בצהריים. בשבע בערב נסגר המעבר לחוזרים לעזה ומי שמאחר מסתכן במעצר ושלילת ההיתר.
עזתים המבקשים לצאת לביקור משפחתי או לימודים בחו"ל דרך מעבר אלנבי לא רשאים להביא איתם סנדוויצ'ים או כל פריט מזון אחר. הם נלקחים בשאטל ישירות מארז לאלנבי שליד יריחו, נסיעה של כשעתיים, כשהאוטובוס לא מורשה לעשות עצירת פיפי ואוכל בתחומי ישראל. רק חלק קטן מהבקשות ליציאה לחו"ל של תושבי עזה מאושר, וגם אז לאחר שמקבל ההיתר מתחייב שלא לחזור במשך שנה לעזה. ארגון "גישה" עתר בקיץ האחרון נגד ההתניה הזו. בדיון שהתקיים בבית המשפט העליון לפני כשלושה שבועות השיבה עו"ד סיגל אבנון מטעם המדינה כי ההחלטה נובעת מחוסר הרצון "שתהיה פה טיילת בין עזה לישראל".
בשבוע שבו בית מגורים באחד היישובים הסמוכים לרצועה סופג פגיעת פגז לא פשוט לדבר על החיים האזרחיים ברצועת עזה. בעלי הבית, בני משפחת דותן, יצאו בדיוק להדלקת נרות חנוכה וחזרו לבית מנוקב ברסיסים. ולמרות זאת הישראלים החיים ביישובי העוטף לא מתעלמים ממצוקת שכניהם וקושרים בין המצוקה הכלכלית למתיחות הביטחונית.
"אני מוכן לקחת לעבודה 40 עזתים עכשיו", אומר סער, חקלאי תושב היישוב שבו נחתה הרקטה. 42 דונם חממות של שרי וזרעים לירקות יש לסער ממש על הגדר, ורק 11 תאילנדים שעובדים איתו ומתקשים לעמוד בעומס העבודה. "אני לא מתעלם ממה שקורה בעזה ומהעובדה שהם יורים עלינו. ביום ראשון השבוע שמעו פה את הנפילה ממש חזק והבן שלי עידו, בן 5, אמר לי, 'אבא אל תלך מחר לעבודה, תגיד לפועלים לא לבוא ותיקח יום חופש, אני פוחד'. ככה שזו מציאות לא פשוטה.
"אבל אני רואה מה קורה בגדה, שם בכל יום יוצאים עשרות אלפי פועלים לעבוד בישראל ומביאים פרנסה למשפחות שלהם. הם עומדים בתור בשלוש לפנות בוקר כדי לבוא לעבוד אצלנו. בוא תראה מי פה בונה את הבתים בהרחבה במושב, פלסטינים מדרום הר חברון. זה למה רגוע יחסית בגדה, הכלכלה שם עובדת. תן לעזתים לצאת לעבוד אצלנו ויקרה אותו דבר".
"חיים אחרים לגמרי"
השילוב בין צורך בידיים עובדות והאבטלה הקשה ברצועה הניעה קבוצת חקלאים בעוטף עזה להריץ מהלך להכנסת 5,000 פועלים מהרצועה לעבודה בשדות הקיבוצים והמושבים שבעוטף עזה. "התחלנו להתעסק בזה לפני כחצי שנה", אומר בר חפץ מקיבוץ נירים, מנהל מטעי האבוקדו של הקיבוץ, "מתוך מחשבה שאם שם יהיה יותר טוב, פה יהיה פחות רע. אבל היה בזה גם צורך אינטרסנטי. מאז פתחו את אזור התעשייה ברהט והעבירו לשם את 'סודה־סטרים' יש לנו בעיה גדולה של ידיים עובדות. הרבה בדואים שעבדו אצלנו בחקלאות הלכו לעבוד שם. הם גם עברו לעבוד במחלבת טרה בנתיבות ובמפעלים אחרים שנפתחו באזור. אנחנו נשארנו בלי עובדים".
מה עשיתם לקדם את העניין?
"היו לנו שיחות עם הצבא. הם תמכו ביוזמה אבל העבירו מסר שעדיף שאנחנו נפנה לממשלה ושהם, הצבא, יביעו תמיכה אם הממשלה תשאל. שלחנו מכתב לשר הביטחון ליברמן לפני כמה חודשים, אבל לא קיבלנו עדיין תשובה".
דיברנו במשרדי הגד"ש (גידולי שדה — ע"ש). המנהרה שנחשפה בשבוע שעבר מגיעה למרחק של כמה מאות מטרים מבתי הקיבוץ. מצאו אותה בשדה לא זרוע, ליד שדה תפוחי אדמה. "אין שום קשר בין המנהרות לרצון שלנו שפועלים מעזה יבואו לעבוד כאן", אמר חפץ, "הרי כל מי שיקבל היתר יעבור בידוק שב"כ. מי שיחזור מפה בכל יום לעזה עם 250־300 שקל לא ירצה לעשות בעיות ולהיות מעורב בפעילות טרור".
אל הקושי לצאת דרך ארז מצטרף המספר הבא: 20. זהו מספר הימים שבהם היה פתוח מעבר רפיח מאז תחילת השנה. 34 אלף עזתים נמצאים ברשימת ההמתנה ליציאה מהרצועה דרך רפיח, ותורם יכול להגיע בעוד חודשים רבים. גם כשהמעבר פתוח הקיבולת שלו מאפשרת יציאה של כ־500 איש בלבד ביום מהרצועה.
זו הסיבה שנביל בואב לא הצליח לצאת למצרים מאז חזר לעזה לפני כשנה. הוא הותיר שם את המפעל באיסמעיליה שמעסיק היום 750 עובדים ומנהל אותו מרחוק, דרך הסלולרי. "אתם לא מבינים ששם יש חיים אחרים לגמרי", אומר בואב ומצביע לכיוון עזה, "כאן אתה מרגיש בן אדם, יש פה חיים, אפשר לצאת, לחזור. שם זה שטח סגור, זה משהו שאי־אפשר להסביר. אני מגיע כמעט 4 פעמים בשבוע לתל־אביב. עובד עם פירמות מפורסמות. אני לא רוצה להגיד איזה כי אולי זה יכול לפגוע בהן. המפעל מקבל גלילי בד ומוציא בגד מוכן, מחויט, ספורטיבי או קז'ואל.
"במפעל הקודם שהיה לי בקרני העסקתי 24 עובדים ישראלים־יהודים. חלקם אפילו היו דתיים. היו לנו מבקרי איכות, מהנדסים טכניים שנכנסו כל יום לקרני ועבדו אצלי. הרבה פירמות בישראל עברו ליצור בסין אבל זה רק בגלל שעזה נסגרה. כי לעבוד עם עזה זה פה קרוב, שעה נסיעה מכל החברות. אתה מזמין היום סחורה ומקבל אותה בתוך 72 שעות, באיכות גבוהה ובמחיר תחרותי. בסין אתה מוגבל עם כמות, לא יכול להזמין רק 200 פריטים. בעזה אתה מזמין כמה שאתה רוצה וגם מקבל צ'יק־צ'ק".
וכמה אתה משלם לפועלים?
"בממוצע 10 שקל לשעה. פועל אצלי מרוויח 2,000 שקל בחודש. אפשר לחיות מזה אבל לא יעני להתפנק. תבין, אצלנו אתה קונה 7 פיתות בשקל. בג'בליה אתה קונה מנה פלאפל בחצי שקל. בעזה במקום שנחשב הכי טוב תקנה מנה פלאפל בשקל. אתה רואה אנשים הולכים סתם ברחובות, מתלוננים שאין עבודה. ככה שאנחנו יכולים להתחרות במחירים של הסינים כי המשכורות אצלנו לא גבוהות. תשאל את שלומי, הוא יסביר לך למה כדאי לעסקים בישראל לעבוד עם עזה".
את פוגל תפסנו במונית בלונדון בדרך לפגישת עסקים. "אני מאלו שחושבים שדרך הכלכלה אפשר להשפיע לטובה על אנשים ולכן אני פועל בכיוון. מי שמייצר מקומות עבודה זה הסקטור הפרטי, לא הממשלות, לכן אני בקשר עם אנשי עסקים עזתים".
איך אתה מגיע אליהם, מי מכיר ביניכם?
"כבר הרבה שנים אני מתעניין בעזה, נפגש עם אנשים, מדבר. ככה הגעתי לאנשי עסקים שם. הכל מיוזמה פרטית שלי. אני דוחף, מעודד, מלווה, מייעץ כששואלים אותי. זה מה שאני יודע לעשות, עסקים. כשאתה בונה משהו יחד עם מישהו אתה מייצר אנרגיה חיובית. כשאתה הורס אז האנרגיה שלילית. קח את בואב לדוגמה, עזרתי לו בקשרים ובקניית ציוד. האנשים שעובדים אצלו נהנים מפרנסה טובה וזה משפיע עליהם ועל הסובבים אותם. כשאתה מנסה להבין למה לא פרצה אינתיפאדה שלישית בגל האלימות לפני שנתיים אתה מבין שזה בגלל הכלכלה. לא מנענו מהפועלים הפלסטינים להמשיך לצאת לעבוד בישראל ולא תקענו את הכלכלה שלהם".
אתה מדבר על זה עם נתניהו בשיחות שלכם?
"ביבי בעד השלום הכלכלי. אני יודע כי דיברנו אנחנו, והוא גם התבטא בנושא אבל הביצוע איטי. תראה איזה אבסורד. אני יוזם הקמת תחנת כוח פוטו־וולטאית בכרם שלום שתוכל למכור 100 מגה־וואט לעזה, ולמרות שהתחלתי להניע את הרעיון לפני כמה שנים עוד לא קיבלתי אישורים ממשרד האנרגיה. זה הכל פוליטיקה, אני לא רואה שום סיבה ביטחונית. המדינה צריכה לעזור לאנשים כמוני, לתמוך בנו".
גם חברת הטכנולוגיה הישראלית "מלאנוקס" עובדת עם עזה. טוב, אולי לא ישירות, אבל היא עובדת עם מתכנתים ובודקי תוכנות בעזה באמצעות חברת "Asal Tech" שמקום מושבה ברוואבי שבגדה. איל ולדמן, מייסד ומנכ"ל החברה, אומר שבסיס החיבור הוא קודם כל כלכלי. "הם פה מעבר לפינה, באותו טיים זון, לא כמו במיקור חוץ עם ארצות כמו סין או הודו, שם הזמנים שונים ואתה צריך להתאים את עצמך וזה יוצר המון קשיים.
"דבר שני יש שם פוטנציאל של חבר'ה מוכשרים וזול להעסיק אותם. להם זה נותן פרנסה טובה ולנו את היתרונות של הקרבה והעלות הנמוכה. זה ווין־ווין. גם חשוב שהם יתפרנסו בכבוד. יש לנו 15 עובדים בעזה במיקור חוץ והם מקבלים מאיתנו מתנות לחג. האבטלה שם גבוהה מאוד והעובדה שאנחנו יכולים לתת להם פרנסה מייצרת בעיניי תקווה. אתה רואה שיש בסיס להתקרבות, שני הצדדים לומדים שהשד לא נורא כל כך".
חזרנו אל בואב בטלפון ביום שלישי, קצת אחרי חמש וחצי בערב. הוא התנשף כי מיהר להגיע בריצה אל המעבר, להספיק לחזור הביתה, אבל ביקש להעביר מסר. "ניסיתם סגר 10 שנים וזה לא הצליח, הענשתם את כל האוכלוסייה סתם. אני אומר תנו הזדמנות לשנה, אפילו לחודש. תנו לאלף פועלים להיכנס לעבוד אצלכם בתור התחלה. אם תראו שזה לא הולך, תעשו יותר גרוע. אם הולך, אהלן וסהלן. אי־אפשר שיהיה לך שכן טוב אם אין לו שקל בכיס. אנשים בלי שקל אין להם מה להפסיד, לא אכפת להם מכלום. תן להם תקווה, תראה איך הם ישמרו עליה בכל הכוח".
לפנייה לכתב/ת 
