ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ד"ר לבציון־קורח ב"אסף הרופא". "המנהלים פה לא יושבים להם מנותקים באולימפוס"
    המוסף לשבת • 21.12.2017
    הראשונה לבציון
    אחרי שהייתה מנהלת בית החולים הצעירה ביותר בארץ, ד"ר אסנת לבציון–קורח היא עכשיו המנהלת הראשונה בישראל של בית חולים ממשלתי | אבל המטופלים והעובדים של "אסף הרופא" שבראשו היא עומדת מכירים אותה פשוט בשמה הפרטי, הרופאה בלי הדיסטנס שבעת משבר תעבוד אפילו במטבח | "גינוני כבוד לא מדברים אליי", היא אומרת. "עדיין קורה שחושבים שאני אחות" | ומה הטיפ שלה לנשים שיבואו אחריה? "בלי ייסורי מצפון, גם בבית וגם בעבודה"
    שרית רוזנבלום | צילום: אלי דסה

    בנוף מנהלי בתי החולים בישראל, שנשלט ברובו על ידי גברים לא צעירים, ד"ר אסנת לבציון־קורח היא חידוש מרענן. קשה שלא לחייך כשרואים את המנהלת החדשה של בית החולים "אסף הרופא" בצריפין, שזה עתה סיימה לייבש בחופזה את שיערה במשרד והחליפה גרביון קרוע בחדש, מנופפת במרץ לנהג ציוד רפואי שעובר לידה בכביש כדי שיאסוף אותה בריקשה שלו וייתן לה טרמפ למחוז חפצה, בצד השני של בית החולים. רגע אחר כך היא כבר ישובה על הספסל לצידו, מפטפטת בעליצות עם העוברים והשבים.

     

    "אחד הדברים שלמדתי בבית הוא להסתכל לכולם בגובה העיניים", היא אומרת. “אף אחד לא מעליי, ואף אחד לא מתחתיי. אני לא עפה על עצמי. אגו הוא מנוע חשוב, אבל החוכמה היא לא לתת לו לנהל אותך".

     

    לפני חמש שנים, בגיל 44 בלבד, הפכה לבציון למנהלת בית החולים הצעירה ביותר בישראל, כשמונתה לעמוד בראש הדסה הר הצופים. לפני שלושה חודשים מונתה למנהלת הראשונה בישראל של בית חולים ממשלתי, ולאישה השנייה בכל מערכת הבריאות שמנהלת בית חולים כללי (הראשונה הייתה פרופ' אורנה בלונדהיים, מנהלת בית חולים "העמק", ובוולפסון יש סגנית מנהל שממלאת את התפקיד עד מינויו הצפוי של מנהל קבוע).

     

    עם מינויה למנהלת "אסף הרופא" פירסם שר הבריאות, יעקב ליצמן, שאינו ידוע בקשריו החמים עם מנהלי בית החולים, הודעה מיוחדת שבה קבע: "מדובר בבחירה מצוינת לאור הניסיון הרב שצברה במהלך השנים, במקצועיות ובמסירות".

     

    עם מטופל. "יש לי באג: כשאני שומעת בעיה היא נהיית שלי"
    עם מטופל. "יש לי באג: כשאני שומעת בעיה היא נהיית שלי"

     

     

    אבל כשלבציון מגיעה לעבודה בבית החולים, היא משאירה את התארים בחוץ. העובדים והמטופלים מכירים אותה בתור אסנת, או ד"ר אסנת. “ככה יותר נוח לי שייפנו אליי. גינוני כבוד לא מדברים אליי", היא מסבירה. “עדיין קורה שחושבים שאני אחות. לא פעם, למרות שהסברתי בדיוק מי אני, המטופלים המשיכו לחכות בסבלנות שתגיע הרופאה.

     

    "אני מאוד מאמינה בהון האנושי. בית חולים זה לא רק אחים ואחיות. מאחורי השגרה הרפואית והצלת החיים היומיומית יש לוגיסטיקה ענקית: אספקה, כביסה, מזון. זה מלון שהאורחים מגיעים אליו 24/7, בלי הזמנה מראש. רק לפני חודש חנכנו את הנושא של קידום אורח חיים בריא בבית החולים, וצעדנו יחד, באמצע יום העבודה, עשרות עובדים בנעלי התעמלות. זה מעביר מסר ברור: כולנו שותפים בפרויקט הזה שנקרא 'אסף הרופא'. זה לא שהמנהלים יושבים להם מנותקים באולימפוס".

     

    עם הפצוע ב"אקס פקטור"

     

    את מדיניות ה"נו דיסטנס" שלה הפעילה לבציון גם בהדסה הר הצופים בימי המשבר הכלכלי הגדול של בית החולים, שם גילתה בוקר אחד כי צעדי המחאה של הוועד השאירו את המטבח ריק מעובדים. "היינו חייבים לדאוג שהחולים יאכלו, אז הפשלתי שרוולים ונכנסתי לעזור בחלוקת מזון", היא מספרת. "כשראו שאני במטבח חלק מהעובדים כמובן חזרו מיד לעבודה, ויחד דאגנו שהכל יתקתק כמו שצריך. אני חושבת שמהיום הזה, מהחוויה המשותפת שעברנו יחד במטבח, יצאנו מחוזקים".

     

    דלתה, היא מצהירה, תמיד פתוחה: "כל עובד יכול להיכנס אליי למשרד ולספר על הצרות האישיות שלו. יש לי באג: ברגע שאני שומעת בעיה היא הופכת להיות שלי. עד שאפתור אותה, לא אנוח. כמנהלת בית חולים יש לי הרבה כוח ואני שמחה להשתמש בו כדי לעזור".

     

    ולא רק מול העובדים לבציון מוותרת על הדיסטנס. מכל תקופה בחייה המקצועיים יש לה מזכרת אנושית, משפחה גדולה שמורכבת מעשרות חולים, פצועים וקרוביהם, שאיתם היא שומרת על קשרי חברות חמים.

     

    כאלה, למשל, הם נעמה וצחי קריגמן, הוריה של שלומית ז"ל, שנרצחה בדקירות סכין על ידי מחבל בפיגוע בבית חורון ב־2016 כשהייתה בת 24. "אסנת נכנסה לחיינו בנסיבות נוראיות", אומרת נעמה. "שלומית הגיעה להר הצופים במצב אנוש. בהתחלה אסנת דיברה ברשמיות, אבל ככל שנקפו הדקות המרחק התמוסס והתקרבנו מאוד. תשע שעות הלכנו בין החיים למוות עד שהגיע הסוף, ולאורך כל הזמן אסנת הייתה לצידנו. שאלתי אותה מדוע היא נשארת, למה היא לא הולכת הביתה לישון? הרי זה לא תפקידה כמנהלת בית החולים ללוות אותנו כל הלילה. אבל אסנת אמרה שהיא לא מסוגלת לעזוב. גם היום היא ממשיכה ללוות אותנו באזכרות, בחתונת בננו וגם ככה סתם בהודעות ווטסאפ לפני חגים ואירועים. אם נגזר על שלומית למות, זכינו שזה יקרה שם, לידה".

     

    גם את חיים לב טוב, לוחם סיירת הצנחנים שנפצע בעזה בצוק איתן, אימצה בחום ואפילו כשהגיע לאודישן ב"אקס פקטור", זמן ממושך אחרי שהשתחרר מאשפוז, היא הייתה שם איתו. "חיים נפצע קשה בח'אן יונס", היא נזכרת. "המפקד שלו ועוד ארבעה חבר'ה נהרגו. הוא הגיע לשיקום כחייל בודד, ואני נפלתי שבי בקסמו. הוא צ'ארמר ובחור מאוד מוכשר. כשביקש ממני להצטרף אליו לאודישן לא הייתה מאושרת ממני".

     

    אבל אין לטעות: מאחורי הסחבקיות שובת הלב שלה והאמפתיה הגדולה לסובבים אותה, מסתתרת נחישות בלתי מתפשרת. "כשאסנת מסמנת מטרה היא לא מרימה ידיים עד שהיא מקבלת בדיוק את מה שהיא רוצה", אומר עליה אחד הקולגות שלה.

     

    "כשצריך אני גם יודעת להיות פחות נחמדה", היא מחייכת. "ככל שאתה מתקדם בהיררכיה אתה יותר ויותר קובע את הטון, ולא תמיד זה מתקבל יפה. אני לא פראיירית. אני יודעת לענות ושומרת על הכבוד שלי. אם מישהו מדבר אליי לא יפה, מיד אזום שיחת הבהרה.

     

    "מאוד חשוב לי שסביבה העבודה שלי תהיה מכבדת ונעימה. אין מצב שירימו עליי את הקול, ואני גם לא מרימה את קולי על אחרים. אני יודעת להתעמת, אבל חושבת על זה הרבה אחרי. רוב הגברים מתעמתים ושוכחים. אני יכולה להרים חמישה טלפונים, רק כדי למנוע עימות אחד".

     

    בלי תקרת זכוכית

     

    למרות העובדה שלבציון היא בין הנשים הבודדות שהגיעו לפסגה הניהולית של מערכת הבריאות בארץ, קשה לחלץ ממנה סיפורים אישיים על אפליית נשים במערכת. "לאורך השנים תמיד הרגשתי שהמערכת מפרגנת לי", היא אומרת. "היה לי הרבה מזל. יצא שעבדתי עם אנשים טובים. בהדסה, פרופ' שלמה מור יוסף פתח לי את כל הדלתות כמתמחה צעירה, ואחריו פרופ' רוטשטיין עזר לי להתקדם. כל מי שביקשתי את עזרתו התגייס בשמחה. פה ושם היו הערות קטנות, אבל מעולם לא הרגשתי שאני צריכה לנפץ שום תקרות זכוכית".

     

    ובכל זאת, אין הרבה מנהלות בבתי החולים. לא רק בראש הפירמידה, גם במחלקות.

     

    "אני חושבת שהסיבה העיקרית לכך היא הקושי לג'נגל. גם אני נאלצת לג'נגל כל החיים, ולפעמים נופלים כדורים, כי זה מה שקורה כשמתמרנים בין מאה דברים. הנה, אתמול, למרות שתיכננתי הכל על הדקה, פיספסתי משחק כדורסל של הבן שלי. בחלק מזה אנחנו, הנשים, אשמות, כי לפעמים לא נעים לנו להציב גבולות ולומר, 'עכשיו אני יוצאת הביתה', כי מישהו עלול לעשות פרצוף.

     

    "אני סופר יעילה, הימים שלי מנוצלים עד תום, כדי שלא אפסיד אירועים של הילדים, ובכל מקרה העבודה באה איתי הביתה. פעם בהדסה יצאתי הביתה בחמש וחצי, ואחד המנהלים אמר לי, 'חצי יום עבודה, הא'? זה לא מצחיק, וזה בטח לא חצי יום. זה עניין של ביטחון, לומר, 'לא עושים ישיבה בחמש בערב, כי אין שום סיבה'. חלק מאיתנו פשוט מעדיפים לחזור הביתה כשהילדים כבר במיטות".

     

    יש לך עצות לנשים צעירות שמתלבטות אם להיכנס לתחום הניהולי במערכת הבריאות?

     

    "חלק מהעניין כמנהלת הוא לדעת להציב גבולות. לזכור שגם לזמן יש משמעות, לא רק לתוכן, ולא לוותר אוטומטית על העיסוקים הפרטיים שחשובים לנו. מאוד חשוב לדעת להתנהל בלי ייסורי מצפון ורגשות האשם, גם לגבי הבית וגם לגבי העבודה. נכון לילדים לראות שיש להם אמא מתפתחת, שהיא עובדת ועסוקה ושיש לה קריירה ושאיפות. זה מודל טוב לדור הבא. את הבנים שלי לא צריך לחנך שנשים שוות לגברים וצריך לכבד אותן. זה ברור להם מהבית".

     

    המומחיות של לבציון כמנהלת, אותה רכשה בעת שהותה בארה"ב לפני עשור, היא בטיחות הטיפול הרפואי. תחום שמטרתו לזהות תהליכים בעלי פוטנציאל לסיכון המטופל ולגבש דרכי פעולה להפחתתם. סקר של משרד הבריאות, שנערך לפני שנתיים, גילה כי שליש מהצוותים בבתי החולים אינם חשים שהם פועלים בסביבה מקדמת בטיחות.

     

    "בטיחות הטיפול בארץ לא מנוהלת מספיק טוב", היא אומרת. "יש המון עבודה בתחום. אפשר תמיד לתלות את האשם במחסור האדיר בכוח אדם שבו מתנהלת המערכת, ובצדק. אם באוסטרליה אחות במיון אחראית על ארבעה מטופלים בלבד, דבר שמאפשר לה להיות יותר קשובה ולתת טיפול בטיחותי יותר, ואצלנו אחות כזו אחראית על 20 חולים, אין ספק שאנחנו בבעיה.

     

    "אבל פרט להוספת כוח אדם יש עוד דברים שאפשר לעשות, גם בתקציב הקיים. בראש ובראשונה, להטביע תרבות ארגונית של בטיחות. יש מנהלים שרוצים שהעבודה תיעשה על חשבון בטיחות ומעגלים פינות. הרבה פעמים אומרים לעובדים, 'תסתדרו עם מה שיש'".

     

    איך מתקנים עיוותים כל כך מובנים במערכת?

     

    "צריך לתחקר כל אירוע כדי שטעות שקרתה לא תחזור, אבל מתוך הבנה שצריך לטפל בתהליך המערכתי שגרם לטעות ויגרום בהמשך לאחרות.

     

    כל עובדי בית החולים חייבים להיות מחויבים למשימה הזו. הניתוח יכול להתנהל מעולה, אבל אם אחריו החולה חטף זיהום איום, הצלחת הניתוח פחות רלוונטית. כשאתה אומר לצוות, 'עצרו, תחשבו רגע מה לא בסדר בתהליך הכולל ולא במקרה הספציפי', פתאום צצים המון דברים שלא נתנו עליהם את הדעת קודם, חלקם קלים מאוד לתיקון".

     

    מה למשל?

     

    "למשל מכשיר בדיקה תקול, שנותן קריאות שגויות ושכחו לתקן אותו. אחת הבעיות העיקריות היא התקשורת בין חברי הצוות, במיוחד כשהמתמחים הולכים הביתה אחרי תורנות, כי אז דברים נופלים בין הכיסאות. גם התקשורת עם המטופלים היא קריטית, כי הם אלה שנמצאים שם כל הזמן. אם המטופל שותף לטיפול שניתן לו ובקיא בפרטיו, יותר קל לזהות טעויות".

     

    מניעת טעויות, אומרת לבציון, מחייבת גם שיפור היחס לאיש הצוות שטעה. "בעבר היה נהוג להטיל את האשם על אחרון הגורמים בשרשרת. את האחיות, למשל, תמיד האשימו הרבה יותר מאשר את הרופאים. אבל לרוב הכשל הוא תוצאה של בעיות מערכתיות, ולכן חייבים לתקן את המערכת. להאשים את הגורם הזוטר ביותר, לעשות לו שיימינג ולקחת לו סמכויות לא ימנע את הכשל הבא, רק את הדיווח שלו בפעם הבאה שמשהו ישתבש. חייבים לראות את המטפל שטעה, ללוות אותו לאחר האירוע ולטפל בו. במובן מסוים, גם הוא קורבן של הטעות שקרתה. אף אחד לא טועה בכוונה".

     

    רוקדים בדשא

     

    היא נולדה וגדלה למשפחה בת ארבעה ילדים בשכונת בית הכרם בירושלים, שבה היא מתגוררת עד היום. כשהייתה בת 12 נהרג אחיה הגדול, משה בן ה־16, בתאונת דרכים. "זה היה ערב פסח 1980, והיינו אמורים לעשות את ליל הסדר בחיפה", היא מספרת. "בבוקר נסענו לתל־אביב לסידורים עם ההורים, ומשה, שעבד בחנות קטנה ליד הבית, נשאר לעבוד. בעלי הבית אמרו לו שגם הם נוסעים לחיפה, וייקחו אותו איתם, אבל בדרך הם סטו מהמסלול. נהרגו אח שלי, הבת שלהם בת השש ועוד קצין שנסע ממול.

     

    "אני זוכרת את הלילה הזה כאילו קרה אתמול. לא היו אז טלפונים ניידים, וכולנו ישבנו וחיכינו לו, בהנחה שהוא תקוע בפקקים. אבל בעשר בלילה נגמרו הפקקים והוא לא הגיע. בשלב הזה כבר היה ברור שמשהו לא בסדר. אחרי סבב טלפונים גילינו מה קרה לו. זכיתי לגדול במשפחה יוצאת מן הכלל עם הורים מדהימים, שהתמודדו גם עם המוות של אחי בצורה מדהימה. הם בחרו לגדל אותנו רגיל, בלי פחדים, ופירקו את החדר שלו, שלא יהפוך למוזיאון. אנחנו חייבים להם המון, כי טראומה כזו יכולה בקלות לגמור משפחה".

     

    היא למדה רפואה בירושלים והתמחתה ברפואת ילדים בהדסה עין כרם. תפקידה הראשון היה עוזרת מנכ"ל הדסה, תחת פרופ' שלמה מור יוסף. בעלה, ד"ר עמית קורח, עימו היא נמצאת מהתיכון, הוא מנתח לב בכיר בהדסה עין כרם. יש להם ארבעה בנים - יואב ונדב, לוחמים ביחידות קרביות, יובל, תלמיד תיכון, ויונתן בן ה־10. מדי יום היא יוצאת בחמש וחצי לריצת בוקר ומשם ממשיכה ישר לעבודה. "עמית מאוד מפרגן לי, הוא לא מנתח טיפוסי", היא צוחקת. "הוא רופא מדהים, והחבר הכי טוב שלי. לשנינו היה ברור, לאורך כל הקריירות שלנו, שמה שחשוב הוא קודם כל המשפחה".

     

    אבל בשנים הקרובות הרצון לשלב בין הקריירה למשפחה יהיה, כך נראה, לא פשוט, במיוחד לאור התוכניות שלה לפיתוח בית החולים וקידומו. "אסף הרופא" הוא בית החולים הרביעי בגודלו מבין בתי החולים הממשלתיים. יש בו 900 מיטות, וכמעט 4,000 עובדים, אולם למרות גודלו ומרכזי מצוינות שונים שקיימים בו, הוא סובל מתדמית אפורה ולא אטרקטיבית. לפני שנה שונה שמו בהחלטת ממשלה ל"בית החולים על שם יצחק שמיר". שינוי השם, אומרת לבציון, הולך טוב עם תהליך המיתוג העתידי שהיא מתכננת, כדי לפרסם את הישגי המקום. "אנחנו בתחרות קשה ושמחים על התחרות הזו", היא אומרת. "היא גורמת לכולנו להתאמץ יותר ולהשתפר".

     

    החזון שלה הוא בית חולים מכוון מטופל, שרואה את החולה ואת צרכיו. "אחד האתגרים הגדולים שלי הוא להעביר לציבור את החדשנות ואת המצוינות שיש כאן, מצד אחד, ומהצד השני את האנושיות והצניעות. אני רוצה שהחולה שלי יהיה מרוצה. שיידע שרואים אותו ודואגים לו, החל מהשאטלים שהפעלנו מהערים הסמוכות ללא תשלום, דרך שמירה על הפרטיות בביקורי צוות".

     

    אחד האתגרים המרכזיים שעימם תצטרך להתמודד הוא גיוס כספים, שיאפשר לה לפתח את בית החולים, ולהגשים את החזון שלה. להבדיל מהשכנים היוקרתיים, איכילוב, תל השומר ובילינסון, שפועלים באמצעות עמותות ידידים המגייסות עשרות מיליונים לפיתוח ולבניית בית החולים, "אסף הרופא" כמעט לא נהנה עד היום מהכנסות צדדיות.

     

    "הייתה לנו תורמת מדהימה, הגברת אסיה קורן ז"ל, אבל היא נפטרה לפני שלוש שנים. יש תחרות קשה מאוד על התורמים, בעיקר בחו"ל. בסופו של דבר כולם הולכים לבקש מאותם אנשים, אבל התורמים האלה מצפים לראות גם פילנתרופיה ישראלית משמעותית.

     

    "ישראל היא מדינת סטארט־אפ, שכל היום שומעים בה על אקזיטים עם הרבה כסף. הנדבן בחו"ל אומר: 'סליחה, שילכו לממשלה שלהם ולעשירים שלהם, למה הם באים לבקש ממני?' ממילא, כשהוא יצטרך טיפול הוא יפנה לבית חולים הקרוב אליו, ולא אלינו. אם אין את הכימיה ואת ההערכה האישית קשה מאוד לגייס כספים. אני מקווה לעשות מהפך בתחום הזה".

     

    נושא נוסף שהיא מתכוננת לטפל בו בקרוב הוא שחיקת המטפלים. "שחיקה היא אחת הבעיות המרכזיות במערכת הבריאות", היא אומרת. "חייבים לשפר את תנאי העבודה ולהוסיף עובדים, אבל עד שזה יקרה יש דברים אחרים שאפשר לטפל בהם. בהדסה, למשל, אחרי כל פיגוע היה בלגן במיון. שמתי לב שמי שמנקה זה הילדים, פועלי ניקיון ערבים בני פחות מ־20, שלא אמורים לראות את הדברים האלה. דאגתי שבאירועים חריגים יגיע למקום המנקה הבכיר, שיפקח על המתרחש, לא כדי לדאוג לניקיון עצמו אלא לעובדים. אחרי זה, כמובן, צריך לתת לצוות לפרוק בשיחה את הדברים הקשים שהוא נחשף אליהם, כולל אלימות שמופנית נגדו. בנינו תהליך עם השירות הסוציאלי איך עושים את זה. חייבים לאפשר לכל המטפלים לקבל עזרה מקצועית אמיתית".

     

    לצוותים הנאנקים תחת עומס העבודה של "אסף הרופא" היא מציעה רצפט מקורי: שילוב של קבוצות שיחה, הרקדות, צעידה משותפת במרחביו הירוקים של בית החולים, ומזמורים משותפים במקהלה.

     

    מה לשחיקה ולהורה? את מצפה שהתסכולים והקושי יתמוססו על רחבת הריקודים?

     

    "העבודה תמיד מתנהלת בחסר, והכל כל כך עמוס כל הזמן. כשיוצאים למרחבים היפים, צועדים או שרים ביחד, זה בהחלט מקל".

     

    sarit_r@netvision.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 21.12.17 , 18:01