שפה משותפת

תעירו ילד או ילדת סבנטיז באמצע הלילה, וגם ממרחק העשורים שחלפו הם יידעו לספר עם מי התחתנה מיס קפלן, מה קרה למכונת הפופקורן של דוקטור האפבייקד ומה שריף גודמן אהב לשתות בבר במקום בירה. רוב הסיכויים שהפרטים האלה נחרתו בזיכרונם טוב בהרבה ביחס למסעות נפוליאון או ההבדלים בין בית הלל לבית שמאי.

אין כמעט בני 40 פלוס שלא שולטים היטב בדמויות, בעלילות ובמשפטי המחץ של שיעורי האנגלית ששודרו במה שנקרא אז, בשנות ה־70 וה־80, "הטלוויזיה הלימודית".

אפשר לפסול הכל בהינף יד ולומר שזו נוסטלגיה. או להבחין בין התלמיד של ימינו לתלמיד של לפני 35 או 40 שנה. הרי אלה היו ימים של ערוץ בודד אחד, בלי סמארטפון ובלי אפליקציות. לכאורה, ילדים עטו על מה שהיה. ואם מה שהיה זה תוכניות ללימוד אנגלית - אז הן אלה שנחרתו לימים בזיכרונם הנוסטלגי.

זו טעות. סדרות לימוד האנגלית הצליחו כל כך, כי הן היו מבריקות ומתוחכמות. ילדים ידעו והרגישו שהתייחסו אליהם כאל יצורים תבוניים והעניקו להם סדרות שנכתבו, בוימו ושוחקו בלי גרם של התיילדות או הסתכלות פדגוגית ומיובשת מלמעלה למטה. ההומור היה פרוע, לעתים חתרני. העלילות כמעט סוריאליסטיות.

שריף גודמן, למשל, היה סיפור בתוך סיפור: סדרה על הפקה של מערבון דל תקציב, כאשר לעתים הדמויות עצמן מטשטשות את הגבול בין העלילות וכבר לא יודעות מהן בדיוק - שחקנים בסדרה ללימוד אנגלית, שחקנים שמגלמים בוקרים, או בוקרים אמיתיים.

אנחנו, ילדים בני הדור הראשון שנולד לטלוויזיה בארץ, קלטנו את כל התסבוכת הביזארית הזו מיד, וידענו שההורים שלנו בחיים לא יבינו. עמוק בתוך חוויית הצפייה, ילדים לא שמו לב שהם מתעמקים בתכנים בשפה זרה, ללא תרגום, ללא הסברים. לכתוב תוכנית לימודים כזאת, זו הבלחה גאונית.

דווקא היום, בעידן שבו יש כל כך הרבה אפשרויות להעביר תכנים באופן יצירתי, שמדבר לילדים בשפה שלהם, יש נסיגה ללימוד הפרונטלי: מורה, כיתה, שולחנות, כיסאות, הפרעות, עצבים, שעמום. אז אם משפחת קפלן (אולי אפשר לקרוא להם "שריף גודמן ובניו") תצליח להחיות משהו מהרוח המיוחדת של אותם ימים קסומים - הרווח כולו של הילדים שלנו.