כל הדרך מאופקים לתל־אביב טיפטף הגשם, ואיריס רוימי חשבה מחשבות חיוביות. אפילו לרגע לא הניחה לאפשרות הנוראה להסתנן פנימה. גם כאשר קיבלה את הבשורה הסופית, האיומה, הבלתי נמנעת, שבנה שימי (שמעון) נרצח בפיגוע הירי ברחוב דיזנגוף, לא בכתה. היא רק חיבקה את זרועו של בעלה, מכלוף, ומשום מקום אמרה: "ואנחנו בחרנו בחיים". גם היום היא לא יודעת מה עבר לה בראש אז, מול הרופא באיכילוב. "זה מה שנפלט לי", היא אומרת.
ב־1.1.2016 נעמד המחבל, נשאת מלחם, מול פאב הסימטא בתל־אביב, והחל לירות לכל עבר. התמונות, שנקלטו היטב במצלמות האבטחה, והמיקום המרכזי — רחוב דיזנגוף ביום שישי אחר הצהריים — צרבו את האירוע עמוק בזיכרון. בירי נרצחו שימי רוימי ואלון בקל, ושבעה נפצעו.
שנתיים אחרי, יצאנו לפגוש את האמהות השכולות והפצועים מהפיגוע ההוא. גילינו אנשים חזקים ומרשימים, כאלה שבחרו בחיים, כל אחד בדרכו. ובכל זאת, הם נשרטו, נשחקו ונפצעו ממה שקרה על המדרכה בדיזנגוף, אבל בכל בוקר הם מתעוררים ומתחילים מחדש. לא שוכחים את האובדן, רק סוחבים אותו כמו משקולת, כמו צליעה — וממשיכים קדימה.
"אני, שנפלתי מאילוץ, אקום מבחירה", אומרת ניצה בקל, אמו של אלון. "אני חותרת עמוק עמוק לכוחות שבנפשי כדי להתמודד. ואני מתמודדת".
תחנה ראשונה: אופקים
"החלטתי להפוך ממטופלת למטפלת"
לכל אורך הראיון איתה לא הזילה איריס רוימי דמעה אחת. שוב ושוב בלעה את הבכי, בלמה אותו בגרון. במקומו זרמו ממנה המילים בשטף, כמעיין המתגבר.
היא בת 53, ילידת אופקים, קוסמטיקאית ומאפרת. מאז האסון הסטודיו שלה, שצמוד לבית, נעול. בזמן הפיגוע התגורר שימי בבאר־שבע, שם עבד כאחראי משמרת בחברת תקשורת, ואת תכולת הדירה שלו איחסנו בסטודיו. "הריח שלו עדיין נמצא שם, טבוע".
היא התחתנה בגיל 18 וחצי. "הייתי בצבא ולא רציתי להיות שם, ילדה מפונקת. גם שימי שלי היה ילד מפונק וכשהוא אמר שהוא מתגייס לקרבי הופתענו. הוא הלך לתנועת 'אחריי' ולצופים, אבל בבית הוא היה ילד של 'אבא תביא לי'. שימי התפנק על החיים, הוא גמע אותם לרוויה".
השני מבין ארבעה אחים, לוחם בגבעתי, שנה שלמה הוצב שימי בגבול עזה ואז נהרג באמצע תל־אביב. "דווקא בלב ליבה של הארץ המובטחת", אומרת אמו. אחרי מותו התוודעה לפנים באישיותו שלא ידעה על קיומם. "גילינו כמה שהוא היה ילד חכם, מבריק, מלא בנתינה, הכל מסיפורים של חברים".
לתל־אביב הגיע באותו יום חורפי כדי לחגוג עם חבריו מאופקים. "חבר'ה טובים. נפגשים בפארק, מכינים פויקה, גיטרה, קפה בפינג'אן, מלח הארץ. דרך שימי כולם הכירו מי אלו הבנים של אופקים. יש פה המון כוח וחום אנושי. לצערנו זה עוד משהו שהתוודענו אליו לאחר האסון", היא אומרת ומבקשת להדגיש את חלקו של ראש העיר, איציק דנינו, בעזרה שקיבלה המשפחה.
אנחנו יושבים בחצר הבית. זו חצר צבעונית, פורחת, בהירה. על אחד הקירות תלוי שלט הקורא, "חיים, לצחוק, אהבה". תמונות של שימי אין כאן, גם לא בתוך הבית. רק תמונה אחת על תליון שהיא עונדת לצווארה. היא מגישה תמרים, אגוזים ועוגיות ביתיות ומתוקות שהיא קוראת להן "עוגיות שימי". בעלה מכלוף יושב לצידנו, מערסל את הנכדה הטרייה. אבל כשאנחנו מתחילים לדבר על שימי, הוא ממהר לצאת איתה לטיול בעגלה. "קשה לו", אומרת איריס ושוב לא בוכה. "אם תמיד חשבתי שבעלי הוא העוגן. כשפקד אותנו האסון הוא היה שבור ואני הייתי זקופה. עד כדי כך שאנשים לא הכירו אותי".
גם היא בקושי הכירה את עצמה. "הייתי בטוחה שאני מתה, וזה הפתיע אותי שהמשכתי לחיות. בעשור האחרון לחיי חוויתי כל מיני עליות ומורדות, אבל בדיעבד אני מבינה שזו ברכה. כל המהמורות האלה הציבו אותי במקום אחר לגמרי, מחושלת יותר. בכל בנאדם טמונים כוחות, אבל הלוואי שנתוודע אליהם בסיטואציות טובות יותר. לא ככה".
בתקופה האחרונה חזרה לעשות ספורט, לשמוע מוזיקה. "דברים שמנעתי מעצמי, הלקאות", היא אומרת. לפני כמה חודשים גם עזבה את מרכז החוסן באופקים, שהוקם כדי לטפל בנפגעי החרדה מנפילות הגראדים ושבו קיוותה למצוא אוזן קשבת. "המקום הזה היה צר מלהכיל אותי. החלטתי להפוך ממטופלת למטפלת". היא הקימה מעגל נשים שמתכנס בכל פעם בבית אחר, ושהיא עומדת במרכזו. מזמינה מרצות ודורשת מהן לדבר על העצמה נשית. "דווקא האם השכולה נותנת כוח לאלו שמסביב", היא אומרת.
היא עצמה מקבלת כוח מהנצחתו של שימי. ספר תורה על שמו, חוברת מתכונים שבה נאספו התבשילים שהכין, 31 העצים שנטעו בפארק באופקים, כמניין שנותיו. הפרויקט הבא שלה הוא הקמת "בית המעשים הטובים" על שמו של שימי, שירכז את כל עבודת ההתנדבות באופקים. "מקום שייתן מענה לכל מי שזקוק למשהו, קטן כגדול". לפני שאנחנו נפרדים אני שואל אותה למה היא לא בוכה, מדוע היא משקיעה את כל המאמץ הזה כדי לעצור את הדמעות. הרי ברור שיש בה כוחות, מה יש לה להוכיח? היא עוצרת לדקה ארוכה, מתנשפת, נחנקת. "בחצי השנה הראשונה לא בכיתי בכלל וזה הפריע לי. הייתי הולכת לבית העלמין, משמיעה שיר ששימי אהב ועוזרת לעצמי לבכות. היום, כשאני נשברת, אני כן בוכה. לפעמים זה בגלל הדבר הכי קטן. השבוע זה היה דווקא כשצפיתי באבא ובן שבישלו ביחד במאסטר שף".
תחנה שנייה: כרמיאל
"מה, הסיפור של אלון הסתיים?"
ניצה בקל בוכה מיד. דמעות כבדות וסמיכות, כמו הגשם שיורד בחוץ. אנחנו נפגשים ביום ראשון השבוע, החורף חזר לביקור ועננים מכסים את פסגות ההרים שסביב לכרמיאל. פניו של אלון מביטים אלינו מכל פינה בבית. גם באוטו שלה היא מוקפת תמונות שלו. "החיסרון של אלון פועם בתוך ליבי, זורם בי ומשאיר ים של אין", היא מקריאה שורה שרשמה במחברת.
אלון נמצא גם בכל משפט שלה, בכל מילה. צף ועולה. פתקים שכתב לה מקועקעים על זרועותיה, עם החתימה המוכרת שלו — לב אדום. היא עצמה שולחת בווטסאפ הודעות עם לב אדום, אבל שבור. היא לא מסתירה את הכאב. חזקה, אבל אחרת. "איך אפשר להסתיר?" היא שואלת.
היא ובן זוגה הגיעו מירושלים לכרמיאל לפני 25 שנה, ראו כי טוב ונשארו. עבדה כמורה וסטייליסטית, הלבישה את נשות העיירה במיטב הבגדים, ערכה תצוגות אופנה ואירגנה ימי מכירות. אלון הוא השני מבין שלושת ילדיה. מבט חטוף בתמונות הרבות מלמד על הקשר המיוחד שהיה ביניהם. צילומים שלהם ביחד, מחובקים ומחייכים, מוצמדים למקרר, תלויים על המדף בכניסה, על מגן השמש של המכונית. "תמיד הייתי שותפה לכל החוויות שלו, הטובות והפחות טובות. גם כדי להירשם למכללה הוא לקח את אמא שלו", היא מחייכת. "אני הייתי קוראת לו ג'ונם, שזה בפרסית חיים שלי, משוש חיי. הוא היה קורא לי אימות. הייתי בשבילו לא רק אמא אחת, אלא הרבה אמהות".
הוא שירת בסיירת גולני, סיים לימודי משפטים ומנהל עסקים בהצטיינות, נהג להתנדב ובכל חג אסף מזון למשפחות מעוטות יכולת ולניצולי שואה. בגיל 26 עבר לתל־אביב והחל לעבוד כמנהל משמרת בפאב חדש ברחוב דיזנגוף. הוא היה איש של אנשים ולא מעט בזכותו, הפאב שגשג. שלושה חודשים אחר כך נהרג, בזמן משמרת.
בבת אחת הפכה ניצה מהפנים של שמחת החיים לפניו של השכול. במידה רבה, היא משתפת פעולה: לא מתאפרת, מתלבשת רק בשחור, רק לכבודנו הסכימה ללבוש ג'ינס בהיר. "כשאני נוסעת ברכבת אני שמה משקפי שמש, דוחפת את הפרצוף בטלפון, שלא יזהו. ובכל זאת, כל פעם — ניצה בקל, ניצה בקל. מבקשים להצטלם, להגיד 'תהיי חזקה'".
בתקופה האחרונה משהו בה השתנה. מהבית היא לוקחת אותי לגן המשפחה, פארק שעשועים לילדים שהוקם בצמוד לבניין העירייה. דווקא כאן, בין הג'ימבורי והמתקנים הצבעוניים, נטעה העירייה את מיצג הזיכרון לאלון. בראשו של עמוד גבוה מסתובב כדור עשוי צמידים, שעליהם משפטים שכתב אלון בפייסבוק: "אם אתה כבר חי, תחיה", "להפוך את העולם למקום שטוב יותר לחיות בו", "הפועל ירושלים זה משפחה". המיצג מנכיח את גישתו של אלון לחיים, מזמין את הילדים לחקור על אודותיו, בדיוק כפי שקיוותה ניצה.
"ראש העיר עדי אלדר הציע להציב את המיצג כאן, מקום שיש בו ילדים, שיש בו שמחה. בהתחלה לא הסכמתי, לא הבנתי איך אני אוכל לבוא לכאן ולראות את הילדים רצים. היום אני מבינה שעדי צדק. אלון זה שמחה, אין משהו שהוא עשה בלי חיוך. מהרגע שנולד ועד הרגע שנדם ליבו, שרצחו אותו". אתמול באה לפה בפעם הראשונה עם הנכדה, בת השנה וחצי. היא מראה לי בטלפון תמונה שלהן משחקות בעלי השלכת.
לאחרונה חזרה גם ללמד. "אני נעמדת מול הילדים כעלה נידף אבל הם מחמיאים לי, אוהבים ומחבקים. זו הסיבה שלי לקום בבוקר, להתלבש, לנעול נעליים. אני מתעלה על העצבות והכאב. כאבי פאנטום, אני קוראת לזה. בתחילת הדרך, מי היה מאמין שאני אעמוד על הרגליים? אבל אני משתדלת בשביל בני המשפחה שלי ובשביל שאלון יהיה גאה בי. אני שומרת על היש, על הקיים, ויחד עם זה כל הזמן אומרת לעצמי — מה, הסיפור של אלון הסתיים? אז אני נשארת על מנת להשריש וללמד. על אלון אפשר ללמוד הרבה".
תחנה שלישית: פאב הסימטא, דיזנגוף 122
"ברחתי מבית החולים"
"בוא נשב על בירה בסימטא", מפתיע אריאל נוסבכר. אנחנו נפגשים בפאב בשעת ערב מוקדמת, רגע אחרי שחזר מעבודתו כעורך דין בקבוצת הנדל"ן חג'ג'. הוא מתנהג כאן כבן בית, קורא למלצריות בשמן הפרטי. "נהייתי חלק מהמקום הזה", הוא מסביר.
הוא בן 33, יליד אופקים, שירת כקצין בגדוד לביא ואחרי הצבא למד משפטים במכללת ספיר. לפני שנתיים חגג כאן יום הולדת שלא ישכח לעולם והזמין בערך 50 איש, שרובם לא הספיקו להגיע, למזלם, עד לשעת הצהריים שבה אירע הפיגוע. מי שכן הגיעו הם החבר'ה מאופקים.
הם ישבו בשורה על כיסאות הבר, יום שישי בצהריים בתל־אביב. "בדיוק בשולחן הזה", הוא מצביע ולוגם מהבירה. "כשהמחבל יצא מהחנות הסמוכה אנחנו הראשונים שהיינו מולו. צרור אחד ועוד אחד. כל מי שישב פה חטף כדור. שימי חזר רק כמה שניות לפני זה מהשירותים". אריאל חטף כדור בבטן התחתונה. "הייתי קצין חי"ר בצבא, בצוק איתן הייתי בתוך עזה, ירו עליי כבר. אבל לא ככה, בתל־אביב, ביום ההולדת שלי ועם כל החברים שלי מהבית.
ההגדרה הרפואית שלי הייתה פצוע בינוני, ופצוע בינוני חייב להיות מאושפז לפחות לילה בבית חולים", הוא ממשיך. "באותו לילה ברחתי מבית החולים, אני לא אשכב במיטה כשיש לי חברים מורדמים ומונשמים, כשיש לי חבר שנהרג".
הרגשת אחראי?
"הרגשתי אחריות לחברים שלי. אלה אנשים שבאו ליום ההולדת שלי ונפגעו. לא בגללי, לא באשמתי, אני לא מגיע למחשבות כאלה בכלל".
יצא לך להתנצל בפניהם?
"לא, אני מתנצל על דברים שאני שולט בהם".
באותו ביטחון שבו ברח מבית החולים, באותה גישה לא מתנצלת, הוא שותה עכשיו בירה בסימטא. "יכולתי לקחת את זה לשני מקומות — או להפוך את הפאב הזה למקום שאני לא מסוגל להתקרב אליו, או להפוך אותו לבית. בחרתי באופציה השנייה, לא כי אני איזה גיבור גדול, אלא בגלל שאני לא יכול להיות כל היום מדוכדך ועצוב. על הדברים העצובים אני חושב עם עצמי ברגעים האמיתיים שלי, אבל לא נותן להם להשפיע על ההתנהלות שלי ביומיום ועל העתיד שלי. זו מעמסה מאוד כבדה ואתה בוחר איך לחלק את המשקל על הכתפיים".
התחזקת מהסיפור הזה?
"גיליתי כמה כוח יש לי להתמודד עם סיטואציה קשה וכמה לדאוג לסביבה שלך יכול לחזק אותך. הנתינה שלי גרמה לי להחלים יותר טוב, פיזית ונפשית. ואולי קצת גם להם".
תחנה רביעית: מועדון הכושר BulletProof, דיזנגוף 125
"אני רואה אותו מימין, מכוון אליי"
מעברו השני של הרחוב, בקושי 20 מטר מהפאב, שוכן מועדון הכושר BulletProof — חסין קליעים. את המקום הקים עידו לזן, מי שביום הפיגוע ישב ממש בצמוד לאריאל. הוא העניק למועדון שלו את השם לזכר שני הקליעים שפילחו את גופו בינואר 2016.
חלל המועדון משדר כולו עוצמה: משקולות בגדלים שונים, כדורי כוח כבדים ומראות שבהן אפשר לבחון את השרירים. גם עידו שואב ממנו כוחות למרות, ואולי בגלל, הסמיכות המצמררת למקום הפיגוע. "התחלתי את החיים שלי מחדש במקום שבו הם כמעט נגמרו", הוא אומר ומלטף את הכלב ג'נגו, החצי השני שלו.
לפני שלוש שנים ישב עידו על אחד מגגות תל־אביב והגיע למסקנה שהוא חייב שינוי. "במשך הרבה זמן חיפשתי את עצמי, ובגיל 33 מצאתי את עצמי יושב במשרד פרסום מול המחשב, שמן ולא בכושר. אני אפילו לא יודע איך הגעתי למצב הזה".
הוא התקשה לסבול את עצמו. הרי כל ילדותו בערד הייתה בסימן פעילות גופנית, ספורטאי תחרותי בשחייה, אתלטיקה קלה, טניס והתעמלות קרקע. "החלטתי שאני צריך לטלטל את המערכת. התפטרתי מהעבודה ושאלתי את עצמי מה אני אוהב לעשות ובמה תמיד הייתי טוב. התשובה הייתה ספורט". הוא גילה את עולם הקרוספיט, התאהב והפך למאמן. השרירים חזרו לפעול ואיתם החיוך. "זו הייתה תקופה שבה הייתי מואר. ב־27 בדצמבר 2015, יום ההולדת שלי, עשיתי מסיבה בסימן שינוי חיים. הכרזתי על שנת 2016 כשנת מפנה".
חמישה ימים אחר כך, שישי בצהריים, היום הראשון של 2016, שנת המהפך, הלך להרים כוסית ביום הולדת של חבר, אריאל נוסבכר, אותו הכיר ממכללת ספיר. הוא לקח איתו את כלבו הנאמן, ג'נגו, שבא איתו לכל מקום. "התוכנית הייתה לקפוץ לחצי שעה, לשתות בירה אחת. לא הספקנו אפילו להרים לחיים".
הגינס של עידו עוד עמדה מלאה על השולחן כשהכדורים החלו לשרוק. "הכדור הראשון היה בחזה. מרגיש כמו מכה מאוד חזקה. כאוס מוחלט. עזבתי את ג'נגו והתחלתי לרוץ. חציתי את רחוב דיזנגוף ותוך כדי ריצה אני רואה אותו מצד ימין, בווסט ומשקפי שמש, מכוון אליי. ואז הכדור השני. נפלתי". עוברי אורח טיפלו בו, לחצו על העורקים כדי לעצור את הדם השותת. "כל הזמן שאלתי איפה ג'נגו, עד שהרגשתי שאני נכבה. אזלו לי הכוחות". ג'נגו אותר למחרת.
השיקום נמשך שלושה חודשים. בשלב מסוים היה חשד שאחת מרגליו של עידו תישאר משותקת, והוא כבר ראה איך החיים שעלו על מסלולם עושים פניית פרסה. "הייתי שבור, במצב נפשי נוראי, אבל שני דברים היו לי ברורים: שאני חוזר לסימטא לשתות את הבירה שלא הספקתי, ושאני ממשיך בדרך שבה התחלתי לפני שזה קרה. ידעתי שאמצא דרך לעשות את מה שאני אוהב. זה נשמע כמו קלישאה, אני יודע".
ואז הגיעה ההזדמנות. "ארבעה חודשים אחרי הפיגוע חבר סיפר לי שמתפנה חלל בדיזנגוף, ליד הסימטא. כשהגעתי לכאן, עדיין עם מקל הליכה, חטפתי מכת קארמה לפרצוף. היה לי ברור שאני עושה משהו עם המקום הזה".
אז הוא הגשים חלום ופתח את מועדון הכושר שתמיד רצה. "בשבילי להיות כאן כל יום זה טיפול בטראומה. את זה אני יודע היום, אז זה היה רפלקס". חודשיים אחר כך המועדון התחיל לרוץ, ולא עצר עד היום.
"אני לא שמח שנפצעתי בפיגוע", הוא אומר. "אבל אני לא יודע אם בלעדיו הייתי היום הבעלים של מועדון כושר, עם תחושת התעוררות ואהבה חדשה לחיים. אתה צריך להחליט — או שאתה נופל לבור עמוק או שאתה רץ קדימה. במקרה שלי, מישהו שישב לידי חטף כדור ומת. לא הייתה לי את הזכות ליפול לבור שחור, אני פאקינג נשארתי בחיים. הייתי מוותר על כל הסבל שעברתי, אבל אני שמח שזה לקח אותי לאן שזה לקח אותי. ואולי אני זה שלקחתי את זה לאן שלקחתי את זה".
ביום שבו פתח את המועדון, קיבל הודעה מהבחור שמצא את ג'נגו למחרת הפיגוע. הוא שלח לו תמונה וכתב: "נחש מי ידע שתפתח את המקום עוד לפניך?" בתמונה הופיע ג'נגו ברגע בו נמצא. הוא ישב על המדרגות מחוץ למועדון.
תחנה חמישית: סטודיו Shine, רמת החייל
"לעבוד על דפנות הכאב"
גם הדר קליין התייצבה מוקדם ביום ההולדת של אריאל. היא זוכרת את השמלה הקצרה שלבשה ואת הקור ברגליים כשצעדה על פרישמן לכיוון הפאב. "זוכרת הכל, הריחות והתחושות. זו אחת הסיבות שאני לא אוהבת להסתובב באזור. אני הולכת לשם רק בתור טיפול שאני עושה עם עצמי, עושה לעצמי מנטרות בראש, נושמת, מרגיעה את עצמי".
היא בת 27, גדלה ביישוב יובלים שבצפון, תלמידת מגמת מחול ואחר כך מדריכת יוגה ופילאטיס שעברה לתל־אביב וקיבצה סביבה קהילה של תלמידים מסורים. "תמיד התעסקתי בתנועה", היא מספרת. "זה היה המפלט שלי וגם הייתי טובה בזה".
לפני שנתיים וחצי חזרה מתקופה של לימודי יוגה בהודו והחליטה שהיא פותחת סטודיו משלה. בנובמבר 2015 חנכה את ה־Shine ברמת החייל. הסטודיו מעוצב בדמותה, בצבעי עץ מלטפים שעומדים בניגוד מובהק לאזור ההיי־טק החד שמסביב.
חודש אחרי שנפתח הסטודיו הגיעה לסימטא. "ניר, הידיד שלי, שאל אותי מה הקטע עם השמלה הקצרה", היא משחזרת. הדבר הבא שהיא זוכרת הוא שניר העיף אותה לרצפה. "שכבתי ושמעתי את היריות. הייתי בטוחה שעכשיו זה הסוף, כמו בסרטים, שפשוט יטבחו בכל האנשים. קיבלתי את זה, אמרתי להתראות".
אבל היריות הפסיקו. "כולנו היינו אחד על השני. אנשים הלכו עליי ודרכו עליי, כל הכיסאות היו הפוכים. החברים של שימי ניסו לדבר איתו והוא לא הגיב. הם אמרו לי, 'זוזי, זוזי' ולא הבנתי למה. זה תמיד מזעזע אותי ששכב עליי בנאדם מת ולא שמתי לב".
אחרי שקמה הרגישה כאב ברגל. "הרמתי את השמלה וראיתי שיש לי פצע". מאותו רגע הייתה בתנועה. "גררתי את עצמי למטבח, תפסתי שולחנות וכל מה שראיתי בדרך. כאבה לי הרגל, אבל לא רציתי לוותר לעצמי. היה שלב שבו עברה לי המחשבה — מה אני עושה אם משהו קורה לרגל שלי? החלטתי שאמצא דרך להמשיך". רק אחר כך גילתה שספגה שני כדורים, אחד בירך ואחד במותן.
בזמן השיקום הוריה החזיקו את הסטודיו בחיים. "לקח לי חצי שנה עד שחזרתי ללמד, הסטודיו הציל אותי. לא יכולתי לשכב ברחמים של עצמי, היה לי משהו שאני חייבת לחזור אליו ולהציל אותו, השקעתי פה את כל כולי ולא יכולתי לוותר".
למרות שכל חייה התעסקה בגוף ובתנועה, הפציעה לימדה אותה שיעור חדש. "תמיד הייתי גמישה באופן טבעי, ופתאום יש דברים שאני לא מצליחה לעשות. זה עזר לי להקשיב לגוף, לשים את האגו בצד ולהקשיב למצוקה ולכאב. פעם לא הייתה לי סבלנות לאנשים שקשה להם בשיעורים, אבל כשאתה מתמודד עם קשיים אתה יותר שלם עם עצמך, ואז יותר קל לך לקבל אנשים אחרים".
כך גם הכירה את תחום הפילאטיס השיקומי, שבו היא מתמחה בימים אלה. בקרוב היא מתכננת להתחיל להתנדב בבתי חולים, לתת בחינם שיעורי פילאטיס לפצועים אחרים. "התרגול הזה מותאם לאנשים שסובלים מכאב", היא מסבירה. "הוא נותן להם את המקום להבין מה התנועה שמתאימה להם, להרגיש את המקום שבו נוח להם, למרות הקושי. לעבוד על דפנות הכאב".
