"זה התחיל מטיול בעגלה בשדרות רוטשילד, כשרק התחילו לקום האוהלים הראשונים", נזכרת שלי דביר. "הייתי אז אימא לילדה בת שנה וחצי. ישבתי ושוחחתי עם מי שהתחילו את מחאת האוהלים, ואמרתי — אנחנו מזדהים, משווים ומעלים; אנחנו מדברים על שכר דירה פלוס הוצאות לגן ילדים עד גיל חמש, חיתולים, אוכל". דביר, בת 41, נשואה ואם לילדה שישבה בקיץ 2011 באחת מאותן עגלות מפורסמות שהתניעו את מחאת ההורים וזכתה לכינוי הפופולרי (והחמוד) "מחאת העגלות". שש שנים חלפו, ודביר מצפה לילד נוסף. המדינה, כך נראה, לא מדביקה את הקצב.

"כשהתחילו האוהלים הייתי עם ילדה בת שלוש ובהיריון בחודש החמישי", אומרת ענת רוזיליו, היום בת 40, אימא לשניים. "כל החברות שלי היו עם ילדות בנות שנה עד שלוש, הרגשנו שזה מפעים מה שקורה, אבל אנחנו לא רואות את עצמנו ישנות באוהל ויוקר המחיה שלנו כולל גם את גידול הילדים. הבנו שאנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו שמגיל0 עד 4 אנחנו צריכים לגייס בין 2,000 ל־5,000 שקלים בחודש רק בשביל האפשרות לצאת לעבודה. וזה עוד לפני שדיברנו על איכות החינוך. זה גורם לכך ש־26 אחוז מהנשים לא חוזרות לעבודה אחרי הלידה. זה פשוט לא משתלם כלכלית. אז עוד לא ידענו שחמישית מהזוגות שהופכים להורים יורדים מתחת לקו העוני. לא ידענו הרבה דברים, כי הייתה שתיקה סביב ילדים וכסף".

רוזיליו, דביר וחברתן נגה קלינגר פתחו איוונט בפייסבוק ותוך כמה שעות אישרו 6,000 משתתפים הגעה לצעדת העגלות. "חשבנו שיצעדו איתנו ברוטשילד 15 אמהות. לא תיארנו לעצמנו את הטירוף שיהיה", אומרת רוזיליו. "תוך כמה שעות נוספו אירועים דומים עם הלוגו שלנו בראשון־לציון, בהרצליה, בירושלים, באילת. היו למעלה מ־16 צעדות. שאלתי אנשים למה הם קמו פתאום והחליטו לערוך צעדה. כולם אמרו שהקפיץ אותם לראות אותנו מדברות על מה שעד עכשיו היה אסור".

בסופו של דבר, כשאבק המחאה התפזר והאוהלים ברוטשילד התקפלו, הייתה זו מחאת העגלות שהובילה לשינוי המשמעותי ביותר של קיץ 2011; דוח טרכטנברג המליץ ליישם את חוק חינוך חינם מגיל 3 ולא מגיל 4־5, והמשמעות הכלכלית להורים הצעירים הייתה גדולה. גדולה, אבל לא מספיקה. שש שנים אחרי אותו דוח המשפחות הצעירות ממשיכות להתרחב בישראל מעודדת הילודה, והנטל הכלכלי על מארגנות המחאה ההיא ובני דמותן, הורי מעמד הביניים, רק הפך כבד יותר.

צילום: שאול גולן

עכשיו הפעילות והארגונים במסע לכיבוש היעד הבא — יישום חוק יום לימודים ארוך. "ב־2011 הבנו שיש פה קבוצה גדולה של אנשים שכורעים תחת הנטל הכלכלי, במיוחד בכל הקשור לגידול ילדים", אומרת דביר. "עד אז לא היה נעים לדבר על הילד שלך במונחים של כסף ועלויות. בישראל מעודדים אותך ללדת, מעודדים אותך לעבור טיפולי פוריות, אבל ברגע שילדת אין שום תמיכה".

"ילד לא נולד בגיל 3"

חוק יום לימודים ארוך חוגג עכשיו עשרים שנה לכניסתו לספר החוקים הישראלי, עשרים שנה שבהן לא יושם בפועל מעולם. ממשלות ישראל לאורך השנים דחו את ההוצאה לפועל שוב ושוב במסגרת דיוני התקציב, במה שהפך לסוג של נוהל מובן מאליו. "אחד המאבקים המדוברים הוא המאבק בפער בין ימי החופשה של הילדים לאלה של ההורים, אבל מה שפחות מדברים עליו זה הפער בין שעות הלימוד לבין אורך יום העבודה בישראל", אומרת מיכל גרא־מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים בישראל. "ישראל היא המדינה שבה עובדים הכי הרבה שעות במדינות המערביות, 44.5 שעות בממוצע בשבוע. כדי להתקדם בעבודה צריך להשקיע המון שעות, והפער בין שעות העבודה של נשים לזה של הגברים גובה מחירים כבדים, בעיקר מנשים". כיום, יום לימודים ארוך מתקיים רק ב־20 אחוז מהגנים ובתי הספר היסודיים והוא חל רק על 37 שעות בשבוע, "כך יום הלימודים הארוך מסתיים בשתיים ורבע בצהריים. זה עדיין לא שעות שמתאימות לשוק העבודה", אומרת גרא־מרגליות.

את הפער הזה מנסה שדולת הנשים לסגור. יחד עם ח"כ מרב מיכאלי (המחנה הציוני) יזמו בשדולת הנשים חוק שיחייב את המדינה ליישם את חוק יום לימודים ארוך החל משנת הלימודים הבאה.

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי מטרתו היא "לתת הזדמנות שווה בחינוך לכל ילד בישראל כדי להביאו למיצוי מרבי של כישרונותיו... להוסיף חינוך לערכים ופעילות חברתית". חוץ מחזון אחרית הימים האיכותי הזה, מעלים דברי ההסבר לחוק עוד נקודה: "מחקרים בינלאומיים מראים כי יישום יום לימודים ארוך משפיע לחיוב על תעסוקת נשים. בנוסף, במקומות בהם יושם החוק נמצאה השפעה חיובית על שיעור הגידול בהכנסתן של אמהות".

בזמן שחלף מאז דחפה את בנה בעגלה ומאחוריה 6,000 הורים ילדה רוזיליו בן נוסף. "כשילדתי את הבן השני שלי שוב נכנסתי לטירוף הזה. הבן הבכור היה כבר בגן עירוני, והקטן בגן פרטי. כשעשיתי את המחאה ונשאבתי הייתה לי הרבה עזרה. עם יותר מילד אחד הרבה יותר קשה למצוא עזרה".

הבת של דביר, כמו כל דור העגלות, כבר לא פעוטה. "ככל שהיא גדלה, אני מלווה את הצרכים של המערכת בהתאם לגיל שלה", היא אומרת. "עכשיו היא בכיתה ב', אני רואה כמה צריך להשקיע בבתי הספר היסודיים. אני באה מתפיסה שהמערכת הציבורית צריכה להיות איכותית. זו לא חוכמה שאנשים חזקים יברחו לחינוך פרטי, זה יהיה עוול שלי כאזרחית אם אעשה דבר כזה. לכן אני נלחמת בתוך המערכת, כדי לשנות אותה מבפנים. בואי לא נשכח שלא כל מטרות המחאה שלנו הושגו".

השגתן חינוך חינם מגיל שלוש, זה משמעותי.

"אנחנו רצינו פתרון לחינוך הילדים מתום חופשת הלידה. ילד לא נולד בגיל שלוש. אני צריכה ללדת במאי ולשלם 3,000 שקל בחודש על גן פרטי, אני חרדה מעצם המחשבה. מצד אחד אומרים לנו, הנשים — אתן צריכות לצאת לעבוד. אבל איך אישה באמת יכולה לצאת לעבוד אם אין יום לימודים ארוך? ברוב המשפחות האישה היא זו שיוצאת מוקדם מהעבודה. אני לא מבינה איך נשים סבירות, לא כאלה שיכולות לממן או־פר, יכולות להיות בעבודה. גם אם הן משלמות על צהרון, את צריכה לצאת בשלוש כדי להספיק להוציא את הילדים".

עובדות יותר, מקבלות פחות

"נשבר לנו מזה שיום לימודים ארוך הוא פשוט לא בסדר העדיפויות של הממשלה", אומרת ח"כ מרב מיכאלי, שכבר הניחה את הצעת החוק שלה ומחכה להעלות אותה להצבעה. "כבר עשרים שנה שממשלות מקפיאות חוק שנועד לאפשר לאמהות — וגם לאבות — לעבוד בלי לשלם חצי משכורת על בייביסיטר, ושוויון הזדמנויות לילדות וילדים בכל מקום".

ומה קורה להתקדמות המקצועית והכלכלית של אישה עובדת שנאלצת לצאת מוקדם כמעט מדי יום לאיסוף ילדים מהצהרון? לדבריה של גרא־מרגליות, שיעור השתתפות נשים בשוק התעסוקה בישראל עלה בשנים האחרונות באופן דרמטי, אבל זה לא בהכרח מעיד על שיפור המצב הכלכלי והאישי. "בישראל שיעור הנשים העובדות זהה לשיעור הגברים וגבוה ממדינות אחרות ב־OECD, ועם זאת נשים הן עדיין האחראיות הכמעט עיקריות והבלעדיות על עבודות הבית וגידול הילדים", היא אומרת. "רואים את ההשפעה של זה בשוק התעסוקה מרגע ראיון העבודה. רק נשים נשאלות כמה ילדים יש להן, האם הן מתכננות עוד היריון ומה יעשו כשהילד חולה בבית. אלה שאלות שגברים בראיונות עבודה לא נתקלים בהן".

נגה קלינגר, בת 40, הייתה בזמן המחאה אם לילדה אחת. היום היא כבר אם לשניים. "כשמצטרף עוד ילד ההוצאות לא מכפילות את עצמן, הן משלשות את עצמן", היא אומרת. "אנחנו לא מתלוננים על הילדים; עשינו אותם, רצינו אותם, הבאנו אותם לעולם מתוך שמחה ואהבה, ועם זאת למדינה יש משמעות בחיים שלהם — הילדים הם אזרחים ואזרחיות המדינה. יש להם זכויות והן כוללות את הזכות לחינוך, ורצוי איכותי".

להחלה של חוק יום לימודים ארוך יש השלכות גדולות על תקציב החינוך. זה יקר. 

"היום מדברים על זה באופן כלכלי, אבל בעוד עשרים שנה תהיה בעיה הרבה יותר עמוקה, כי הפערים בחברה הולכים וגדלים ואני לא בטוחה שניתן יהיה לגשר עליהם. היום מי שיש לו יותר מוציא את הילדים מהמערכת הציבורית. אני באמת מאמינה שצריך שינוי לעומק בחינוך, לא ברמה של פלסטרים מעליבים, כמו הנחה על מע"מ על סנדלים. זה מה שיעשה שינוי? זה לעג לרש".

אולי המדינה לא צריכה להיות זאת שלוקחת אחריות על הנושא? 

"זה בדיוק כמו בריאות, כמו תחבורה. זאת אחריות המדינה לתת את השירותים האלה, אחרת אין משמעות למוסד המדינה. כל ילד שנולד במדינת ישראל, לא משנה איפה הוא נולד, זכאי לחינוך ציבורי איכותי. כשהחינוך הופך מופרט זה מגביר את אי־השוויון בצורה משמעותית", אומרת קלינגר.

לטענתן, העובדה שלוואקום השעות שנוצר נכנסים צהרונים פרטיים ובלתי מפוקחים משפיעה לרעה לא רק על הכיס של ההורים, אלא גם על איכות החינוך. "בין גילאי אפס עד שלוש זה בור שחור", אומרת גרא־מרגליות.

עכשיו, לדעתן, התנאים בשלו פעם נוספת להתקוממות הורים אזרחית. "הייתה אז, ויש גם היום, תקווה באוויר. אנשים יצאו משלב הלרטון ולקטר סביב השולחן בשישי והבינו שהם אחראים על החיים שלהם. אנשים שמבינים שהממשלה לא תעשה את זה בשבילנו, שאנחנו צריכים לצאת לרחובות. הייתה אז מעורבות אזרחית פעילה. אני רואה בברכה את ההפגנות במוצאי שבת".•