חמישי 17 בינואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלי גיל וביתו ההרוס | צילום: אלי דסה
    24 שעות • 26.12.2017
    אנחנו שנינו מאותה היחידה
    בשבוע שעבר הובא למנוחות אלי גיל, הלוחם הראשון שגויס לסיירת מטכ"ל, שכולם קראו לו "דאוד". בדיוק שנה קודם לכן נטמן חברו הטוב, יוסי ג'ינו. דאוד וג'ינו היו מהלוחמים הוותיקים והמהוללים ביותר של הסיירת. הם יצאו למשימות בעומק שטח האויב שעל חלקן לא נדע לעולם. החברות המיוחדת שלהם נמשכה עשרות שנים. תמיד מוקפים בחברים, מקרינים אופטימיות אינסופית למרות הקשיים שפקדו אותם בבגרותם
    איתי אילנאי

    מו הדמות יוצאת הדופן שהיה בחייו, גם השבעה של אלי גיל אינה מהשגרתיות. "עמק הארזים, מוצא תחתית" היו הוראות ההגעה שקיבלו המנחמים, שחלקם תהו מה בדיוק לכתוב בחלון החיפוש של ווייז. נתיב הניווט המאולתר הוריד אותם מכביש מספר 1 והוביל למקום מגוריו של גיל בשנות חייו האחרונות: המשאית שהייתה לו לבית. שם, בהרי ירושלים שסוף־סוף נשטפו השבוע בגשם והחלו להיצבע בירוק, יושבים שבעה קרוביו וחבריו הרבים, שילוב מרתק של ביטחוניסטים ואמנים.

     

    גיל ז"ל, שכולם הכירו בכינוי "דאוד", היה מלוחמיה הראשונים של סיירת מטכ"ל. הוא נפטר בשבוע שעבר בגיל 82. ביום שישי שעבר, כשהובא למנוחות, רעיו הוותיקים לנשק לא יכלו שלא להבחין כי בדיוק שנה קודם לכן הם ניצבו מסביב לקבר טרי של חבר נוסף מראשוני היחידה, יוסף ג'ינו ז"ל. בתעתוע גורל לא מוסבר המוות, שבו התגרו השניים שוב ושוב כאשר נשלחו למשימות, לא פעם עמוק בשטח האויב, פגש לבסוף את דאוד וג'ינו בדיוק באותו יום בשנה. החברות ביניהם נמשכה עשרות שנים. רק לפני שנתיים, כשדאוד חגג 80, כתב לו ג'ינו מכתב מרגש. "אתה האחד והיחיד, התגלמות הטוב", תיאר ג'ינו את ההערכה הרבה שחש כלפי חברו.

     

     

    מתוך אלבום משפחתי
    מתוך אלבום משפחתי

    שניהם היו גדולים מהחיים. לא תמיד ממושמעים, תמיד חושבים מחוץ לקופסה. "ג'יימס בונד האמיתי", הגדירו את ג'ינו. "פטריוט ישראלי", ספדו לדאוד. על שניהם אמרו, כי על חלק מהמשימות מסמרות השיער שאליהם נשלחו אי אפשר לספר, וכנראה אי אפשר יהיה לספר לעולם. שניהם תיפקדו בקור רוח ובאומץ בלתי נתפסים בשליחות המדינה - וכאזרחים, בבגרותם, נראה היה שהמדינה לא תמיד יודעת להחזיר להם, לסייע להם ולהוקיר להם תודה.

     

    גיל נולד בשכונת נחלאות בירושלים ב־1935 למשפחה אמידה ממוצא אורפלי. אביו, יוסף, שכולם כינו "אבו סלים", היה קבלן שהקים כמה ממבני הציבור המוכרים בעיר. במקביל, היה פעיל ב"הגנה" וסייע בהעלאת עולים מסוריה. בנערותו עזב את התיכון ואת הבית ועבר לגור בקיבוץ בית אלפא, ומאוחר יותר בזיקים. כשהתגייס, נשלח לנח"ל. הוא היה חייל מצטיין, אבל כבר אז לא תמיד הלך בתלם. פעם אחת, כשהמתין לטרמפ בכביש נידח, חלפה על פניו מכונית ולא עצרה. דאוד המתוסכל יידה לעברה אבן, ופגע. לרוע מזלו התברר שבמכונית היו שחקנים בדרך להצגה, בהם יוסי ידין, אחיו של הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין. התקרית דווקא הסתיימה בסולחה והשחקנים הסיעו אותו הביתה (אולי כאן נולד הקשר המיוחד, ארוך השנים, בינו לבין קליקת האמנים), אך דאוד נשפט והורד בדרגה. לאחר שחרורו אותר על ידי אברהם ארנן, שחיפש צעירים אמיצים ודוברי ערבית שעימם יקים את סיירת מטכ"ל. ככל הידוע, הוא היה הלוחם הראשון שגויס ליחידה. המטכ"ליסט מספר אחת.

     

    ג'ינו נולד במושבה מגדל ב־1947. אביו היה מסתערב בפלמ"ח, וסבו היה חייל בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הוא הלך בדרכם והתגייס לסיירת מטכ"ל, שכבר הייתה יחידת עילית מבוססת. עד מהרה קנה לעצמו שם כאיש של משימות יחיד בלתי אפשריות. מדי פעם הושאל לזרועות ביטחון אחרות, השב"כ והמוסד. בין השאר, אימן לוחמים כורדים והיה אמון על תפעולם של מה שמכונה עד היום רק בשם המסתורי "האמצעים המיוחדים" - אלה שבאמצעותם היה ניתן לקבל התרעה מספקת על פרוץ מלחמת יום כיפור, אילו ניתנה הוראה להפעילם. במהלך שירותו ניתנו לו דרגות קצונה מבלי שיצא לקורס קצינים. עד 1992 נקרא פעם אחר פעם למשימות, ומעולם לא סירב.

     

    "אבא בעבודה" 

    שלי גיל, בתו של דאוד, לא זוכרת שאביה אי־פעם סיפר לה סיפורי גבורה. "הוא לא היה מדבר על המבצעים והפעולות שבהם השתתף. הזיכרונות שלי הם בעיקר של שמחות", היא אומרת. "זיכרונות של אירועים של אנשי היחידה וחברים, שבהם אבא תמיד היה מסמר הערב. בכל מסיבה הוא תמיד היה הראשון שמתחיל לשיר".

     

    זיכרון נוסף שלה הוא של טיול לצפון עם אביה, במהלכו נסעו לבקר לוחם אחר מהיחידה, אורי טבנקין, שגר בקיבוץ עין זיוון. "נסענו בכביש נורא צר וכל הזמן פחדתי שנתהפך. כשהגענו, אורי טבנקין אמר לי 'תהיי רגועה, אם היית יודעת איפה אבא שלך נהג, לא היית מפחדת'". לדאוד היו חברים רבים מהסיירת, אחד מהם הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, גם הוא יוצא הסיירת. "אם אבא רצה לדבר איתו, הוא היה יכול להשיג אותו ברגע. פעם אחת נתניהו עבר עם השיירה שלו במוצא, ואבא שלי בדיוק ישב בחוץ. השיירה עצרה, ראש הממשלה יצא מהג'יפ, חיבק את אבא והסביר לכולם מי הוא. היה ביניהם קשר יפה".

     

    באדיבות המשפחה
    באדיבות המשפחה

     

     

    גם בתו של ג'ינו, נועה, לא יודעת הרבה על מעלליו של אביה. היא נולדה רק לאחר שהשתחרר משירות סדיר, אבל זוכרת היטב כיצד היה נעלם לתקופות ארוכות במסגרת שירות המילואים, אליו נקרא בתדירות גבוהה. "הוא היה נעלם להרבה זמן, ואימי ואני ואחיותיי לא ידענו לאן. לא ידענו מה הוא עושה, זה היה באפילה. הוא היה נעלם לחודשים, לא מגיע הביתה. היינו שואלות את אימא 'איפה אבא?', והיא נהגה לענות שאבא בעבודה. עם השנים הבנתי שהוא היה מסתערב".

     

    ג'ינו לא סיפר לבנותיו על פעילותו בסיירת, אבל על משימה אחת שביצע הן דווקא כן שמעו. "הוא היה בכורדיסטן תקופה ארוכה, שם אימן את הכורדים. זה היה לפני שנולדתי". עד היום שמורה בבית המשפחה שרשרת זהב שקיבל ג'ינו מהמנהיג הכורדי מוסטפא ברזאני בכבודו ובעצמו.

     

    אחת ממערכות היחסים המיוחדות שניהל ג'ינו הייתה עם הרמטכ"ל רפאל איתן (רפול). "הם אהבו אחד את השני", אומרת עופרה מאירסון־איתן, אלמנתו של רפול. "הקשר ביניהם היה בלתי רגיל. ג'ינו היה אורח כבוד אצלנו, איש מאוד עדין ושובב, עם הרבה טוב לב. לא הייתה פעם שבה הגענו לגליל בלי לעצור במסעדה של ג'ינו. קודם כל, שניהם היו מחסלים איזה דג בגודל של לווייתן ונזכרים כמובן בכל הסיפורים מהעבר. לג'ינו תמיד היו בקשות, כי להקים שם מסעדה היה לא פשוט, ורפול היה כותב על פתק את כל מה שביקש. כשהיינו מגיעים הביתה, עוד לפני שהתרחץ או אכל הוא היה רץ לטלפן בעניינו של ג'ינו.

     

    "כששאלתי את רפול מה ג'ינו בשבילו, הוא אמר 'אני חייב לו הרבה מאוד. שלחתי אותו לכל כך הרבה מבצעים, וזה שג'ינו חזר בחיים ואני לא חייב לסחוב על מצפוני שהוא נהרג, את זה אני חייב לו. ולכן כל מה שיבקש אנסה להשיג עבורו'". מאירסון־איתן מגלה מעט על אופי הפעילות של ג'ינו ביחידה: "הם היו עוברים את הגבול בזכות השפה והמנטליות שהכירו מבית ההורים, ואוספים את המידע שהיה צריך לקראת פעולות מסוימות".

     

    "חשב שעסקים זה כמו היחידה"

    אחרי הצבא פנה ג'ינו לעסקים, אך לא הצליח למצוא את מקומו. "הוא חשב שעסקים זה כמו היחידה, כולם אחים ואפשר לסמוך על כולם ואף אחד לא ידפוק אותך, אבל זה לא היה ככה והוא נפל. החוב הראשון נגרר לו לכל החיים", מספרת נועה. אחד הניסיונות של ג'ינו לצאת מהבור היה באמצעות הקמת מסעדה על גדות הכינרת, בכפר נחום. "הוא קיבל אישורים, אבל אז רשות הטבע והגנים רצתה את החוף והערימו עליו קשיים. הוא ניהל משפטים ולא הצליח לצאת מהחובות. תמיד המצב הכלכלי בבית היה קשה, זו הייתה מלחמת הישרדות יומיומית. חיינו מאוד בצניעות, וגם לא היה לנו בית משלנו אף פעם. עד שנת 2000 הסתובבנו בשכירויות. עברנו בית 17 פעמים, עד שעברנו לגור עם סבתא שלי במושבה מגדל, בבית שאבא שלי נולד בו".

     

    "זה היה מוזר שמצד אחד הוא גיבור צבא ומצד שני עלה נידף", ממשיכה נועה. "זה הזוי שבנאדם שנתן את השנים הכי יפות שלו למדינה הגיע למצב הזה. הוא מבחינתו רק ראה את הצורך שאפשר יהיה לחיות פה בביטחון, ואת הרוב עשה בהתנדבות. לפעמים הוא היה מגויס לשירות קבע בשביל המבצעים בהם השתתף, אבל לפעמים פשוט התנדב לצאת לפעילויות האלה כי לא היה מישהו אחר שיעשה אותן. גם כשהיה בעבודה בחקלאות, ומגיע הזמן לטפל בשדה, לקחו אותו לפעילויות וזה פגע לו ברצף של העבודה".

     

    בתו של דאוד, שלי, מספרת כי במהלך רוב חייו של אביה החיים האזרחיים האירו לו פניו. "הוא המשיך לעשות הרבה עסקים ועשה הרבה כסף. הוא מצא את עצמו לאחר הצבא. הוא הקים אולם אירועים מפואר, 'הבית האדום', שבמשך 12 שנה הכניס לו הרבה מאוד כסף. חיתנו פה שועים ורוזנים, זה היה אולם מטורף. עוד לפני כן הייתה לו חברה להקרנת סרטים. רק בשנים האחרונות, בעקבות עסקה כושלת, הוא נקלע לקשיים". גיל נאלץ להתפנות מביתו ולראות כיצד הבית האדום חרב. הוא רכש משאית, שאותה החנה ליד ההריסות, ושם גר. "הוא מעולם לא חשב שעשו לו עוול", מספרת שלי גיל. "לא היו לו טענות למישהו. זה שהוא בחר לגור במשאית זו הייתה בחירה שלו. הוא ממש לא היה מסכן".

     

    מרדכי רחמים, בעצמו לוחם מהולל ביחידה, מי שסיכל את חטיפת מטוס אל על ב־1969 והוזעק להשתתף בהשתלטות על מטוס "סבנה" ב־1972, מספר שלאחר הצבא חברו כמה מבוגרי היחידה וניסו להקים חברה שעסקה בכל מיני מיזמים בתחום החקלאות והביטחון. "שם התחילו הצרות שג'ינו נקלע אליהן. אנחנו סגרנו את החברה, פירקנו את העסק כי לא כל כך הצלחנו במה שרצינו. ג'ינו נקלע לסיטואציה שלא היה לו יותר ממה להתפרנס. המשקיע הציע לו להמשיך לעבוד איתו ולא הייתה לו ברירה. הוא לא יכול היה לחזור למגדל, החקלאות לא הייתה חקלאות, ועשו לו צרות במסעדה. אז ככה הוא התגלגל ושם התחילה הנפילה שלו".

     

    לאחר שנקלע לחובות כבדים יצאה הבת נועה במבצע לגיוס תרומות. "לא ידעתי שזה יגיע לממדים כאלה. 5,000 אנשים התגייסו לעזור לנו. הצלחנו לסגור את החובות באמצעות התרומות. הגיוס עצמו הסתיים באוגוסט, אבל במדינה שלנו יש ביורוקרטיות ולקח זמן לפדות את הבית מכונס הנכסים, ללכת להוצאה לפועל ולבנקים. לפני חודש קיבלנו את צו ההפטר והכל נסגר. מאוד כואב שאבא שלי לא זכה לראות את זה. זה הדבר שהוא חיכה לו כל החיים – לקבל צו הפטר מפשיטת רגל.

     

    "בגלל החובות, המון שנים הוא לא יכול היה לצאת מהארץ", היא ממשיכה. "אחרי כל מה שהוא נתן למדינה, הוא לא היה יכול ליהנות מהחיים. אבא שלי אף פעם לא נהנה מהחיים. הוא לא היה קונה בגדים, לא הולך למלונות. את הכל נתן לנו. הוא עבד מאוד קשה אבל לעצמו לא רצה שום דבר".

     

    "המסמר של כל מסיבה"

    יש פער עצום בין שירותם הצבאי, המבצעים המסוכנים, הנתינה בלי גבול - לבין שנותיהם האחרונות של דאוד וג'ינו. קשה לחמוק מהתהייה: האם ייתכן שהרקע המשותף שלהם קשור? האם קוטלגו כ"מזרחים של סיירת מטכ"ל"? האם היו זוכים ליחס אחר לו היו שייכים לאליטה הישנה, כחולת העיניים? שלי גיל עונה על כך ב"לאו" מוחלט. היא מספרת שלמרות מוצאו אביה מעולם לא הרגיש שתויג בתור המזרחי של הסיירת. "לא הרגשתי את זה, ולא שמעתי את זה. אברהם ארנן, המפקד שהביא אותו ליחידה, היה חבר נפש שלו. חבר אמיתי. הם לא התנהגו אליו בצורה שונה".

     

    בניגוד לדאוד, ג'ינו כן הרגיש כמזרחי של סיירת מטכ"ל. "כשהגעתי ליחידה הייתי הפרענק הראשון בים של צהובי שיער וכל מיני קיבוצניקים", כתב פעם. "כשקיבלו אותי לסיירת שאלו אותי 'מה ההבדל בין פרענק לסרט צילום?'. ענו שסרט צילום אפשר לפתח. אז לקח להם כמעט שלושים שנה לפתח אותי".

     

    "הוא הרגיש את האפליה", אומרת נועה. "אבא שלי כל הזמן היה צריך להוכיח את עצמו. כשצחקו עליו שהוא מזרחי, הוא התמודד עם זה בעזרת המון הומור. הוא פשוט צחק מזה והראה לכולם בסוף מיהו. הוא הוכיח את עצמו כלוחם־על. באופן כללי, אנשים שעוברים קשיים בחיים ומצליחים להתמודד איתם הופכים לאנשים חזקים ומיוחדים, ואבא שלי הוא אחד מהם". חשוב לומר, שלוחמים לשעבר ביחידה שעימם דיברנו הודפים את הטענות האלה. לטענתם לא היו הבדלים בין מזרחים לאשכנזים, גם לא בימיה הראשונים של היחידה. "ג'ינו דיבר על זה בצחוק, זה היה חלק מההומור שלו", הם אומרים.

     

    גם כשהיו על מדים וגם כשהורידו אותם, היו דאוד וג'ינו חברים טובים. שניהם אהבו לצחוק, לספר סיפורים, היו המסמר של כל מסיבה, אנשי רעים להתרועע. "שניהם אהבו את החיים. הם לא ספרו את החיים, הם מיצו את החיים במלואם", אומר בני אשר, ששירת עם שניהם. "הייתה להם שמחת חיים בלתי רגילה. ידעו לספר סיפור, היה כיף להיות בחברתם".

     

    "הם מאוד אהבו אחד את השני, קראו אחד לשני 'אחויה' ו'איבן עמי', וכל הזמן היו עושים שמח וצחוקים. הכניסו קצת נשמה ליחידה", אומרת נועה. "הם באו מאותו רקע והיו המון קווי דמיון ביניהם. הם היו נפגשים המון". שלי גיל: "דאוד עזר לג'ינו, וג'ינו עזר לו. כל אחד מהם נפל בתקופות מסוימות, והם היו חברים טובים". לפני כשנתיים, ביום הולדתו ה־80 של דאוד, כתב לו ג'ינו: "אתה האחד והיחיד מאין כמוהו. התגלמות הטוב והחום והנתינה אשר באדם". עד היום שמור המכתב הזה בביתו של דאוד. "כשקראתי אותו בפעם הראשונה בכיתי", מספרת שלי.

     

    "הם היו חברים טובים למרות שהגיעו משני דורות שונים", מוסיף רחמים. "דאוד היה מראשוני היחידה, ממקימיה, וג'ינו בא הרבה יותר מאוחר. אבל שניהם, וכולנו, התחברנו במילואים. היינו חבורה מאוד קרובה, נפגשים הרבה. אין דבר כזה לעלות לירושלים ולא להיכנס לאלי במוצא, לכוס קפה וקשקושים, ואם יש - אז גם על האש. אלי זה מוסד. הוא היה איש מאוד חברותי ולא היה יכול יום אחד בלי חברים. הוא הקים את הבית האדום והיינו מבקרים אצלו, עושים אצלו אירועים וערבי שירה. וגם ג'ינו. אם אתה מגיע לצפון, עוצרים במגדל או בכינרת. אוכלים ביחד".

     

    אחד המבקרים הקבועים בבית האדום היה יהורם גאון, שהיה לחבר נפש של דאוד. לאחר מותו כתב גאון הספד: "אלי גיל היה חבר שלי, ודומה שאין אחד בארץ שלא יכול לומר את המשפט הזה על אלי, כי דאוד היה חבר של כולם, חבר באמת. להצמיד לשמו של אלי גיל את המילה ז"ל זה משהו שאיננו מתקבל על הדעת. לומר שאיננו איתנו עוד זה אוקסימורון, דבר והיפוכו. כי אלי היה הדבר הכי חי שהסתובב בינינו, הכי חי, הכי שמח, הכי מחייך שבתבל. מעולם לא נתן למצוקות היום־יום להעכיר את רוחו, ולשאלה מה שלומך הייתה לו רק תשובה אחת: נהדררררר!

     

    "ואני, שידעתי לעיתים על לחצים, ובעיות של מחיה איתן היה חייב להתמודד, הייתי נפעם לתשובה הזו החוזרת ונשנית: נהדר, תמיד נהדר, תמיד טוב, תמיד דבש! כי הוא באמת חי. חי מאוד, כל רגע מן הרגעים, כל עוד נשמה באפו. חי בתודה גדולה על החיים, אותם מיצה עד תום, בלי להשאיר חריץ, ולו הקטן ביותר, לעצב וצער. הוא היה חסון, וחזק, מין צוק שכזה, ונראה היה שהוא נצחי. הוא יהיה חסר בנופה של הארץ הזאת, שכל כך אהב. יהי זכרו ברוך". •

     


    פרסום ראשון: 26.12.17 , 21:20