זוהי שעת אחר צהריים בקומה ה־56 של הבניין הכי גבוה בכרך הסיני, שנג'ן. בחדר ישיבות גדול עם חלונות ענק שמשקיפים לעבר קו הרקיע המפויח של העיר יושבים כ־30 נציגים מתאגיד הענק פינג־אן, חברת הביטוח הגדולה ביותר במדינה שעוסקת גם בהשקעות, אחזקות ופרויקטי נדל"ן. הם צופים בסרטון וידיאו שמנגן עבורם גל גורן, נציג של חברת ההיי־טק הישראלית "רובוט־טים", שמבקש לענין את קודקודי התאגיד באחד הפיתוחים החדשים של החברה - הרובוט טימי.
מדובר במכונה בגודל פינגווין שמעוצבת בצורת יצור חי שהולך על שתיים (נוסע על גלגלים חרישיים, במקרה שלו) עם ראש עשוי מטאבלט. טימי הוא "הרובוט האישי שלכם", מסביר הסרטון, וככזה הוא יודע לטפל בכל משימות המדיה בבית: צילום סרטונים, הזמנת אוכל, אספקת מידע מהאינטרנט, שעשוע של הילדים בתכני וידיאו וארגון של שיחת סקייפ עם הדודה. המשפחה שטימי משרת בסרטון היא אמריקאית ולבנה, כמעט כמו בפרסומת למשחת שיניים, וגם הרפרנסים אמריקאיים להחריד (הסבא בדיוק זכה בטורניר ברידג', האבא מתענין בתוצאות מה־NFL תוך כדי ריצה על ההליכון).
האורות נדלקים וגורן מביט בציפייה בפניהם החתומות של בכירי פינג־אן, מחפש סימן או פידבק להיאחז בו. "תגיד לי", שואל אותו בסינית אחד המנהלים במחלקת הנדל"ן של התאגיד, "הרובוט הזה יכול להתאים עצמו גם לאורח החיים הסיני ולדירות בסין שקטנות משמעותית יותר מהבתים הפרטיים של האמריקאים?" גורן משיב שכן ומפליג בשבחים על האינטליגנציה של טימי ועל יכולות ההתמצאות במרחב המרשימות שלו. זה כנראה הספיק לבחור ממחלקת הנדל"ן, כי בסוף הפרזנטציה הוא מבקש להמשיך לשוחח עם גורן. טימי הדליק אותו והוא רוצה לבדוק אפשרות של להעניק אותו במתנה לכל מי שירכוש דירה בפרויקט יוקרתי חדש שפינג־אן בונה באחת הערים במדינה. כמה רובוטים הוא רוצה? אה, בקטנה, 30,000 חתיכות. גורן מתקשה לשמור על פוקר־פייס למשמע המספר הזה. עסקה כזו תכניס לקופת רובוט־טים לא פחות מ־45 מיליון דולר (כל טימי נמכר ב־1,500 דולר), ומעבר לזה - תפתח את החברה הישראלית לשוק הסיני ותעניק להם פרסום בדמות רוכשי הדירות שיופתעו לקבל רובוט צייתן במתנה.
הפרזנטציה שנתן גורן לאנשי פינג־אן התקיימה בזכות אנשי "לאומיטק" - זרוע ההיי־טק של בנק לאומי - שאירגנה ל־8 חברות היי־טק ישראליות (כולן חברות פינטק - Financial Tech - מלבד רובוט־טים), סבב פגישות עם כמה מהחברות והתאגידים הגדולים ביותר בסין.
בזמן שההיי־טק הישראלי ממותג בתודעה הציבורית כמי שלוטש עיניו לכסף של עמק הסיליקון בקליפורניה - מקום מושבה של צמד המלכות, פייסבוק וגוגל - בפועל מוצאות עצמן חברות היי־טק ישראליות מחזרות אחר כסף סיני דווקא. היתרון העיקרי של השוק הסיני על פני האמריקאי והאירופי הוא הגודל שלו, כשהמקרה של הרובוט טימי ממחיש את זה נהדר. הנציג של תאגיד פינג־אן לא התעניין הרי בהשקעה בחברה הישראלית, ברכישתה או בשותפות עימה, אלא פשוט היה נראה לו מגניב לפרגן רובוט במתנה לכל מי שרוכש ממנו דירה. בעולם שלו מדובר בהחלטה עסקית קטנה למדי שתועלתה בעיקר ביחסי הציבור החיוביים שהיא תייצר, אבל מבחינת רובוט־טים זהו צעד שאם יתממש - בכוחו לשנות לחלוטין את עתיד החברה.
"לפני 15־20 שנה מה שסין עשתה היה בעיקר לייצר עבור המערב בזול: חולצות, צ'יפים, טכנולוגיה, הכל למעשה", אומרת יפעת אורון, שעומדת בראש לאומיטק והצטרפה בעצמה לנסיעה. אורון שימשה לפני כן שותפה בקרן ההון סיכון הישראלית ורטקס שאותה ייסד אביה, יורם אורון. "בשלב מסוים הסינים מאסו בתלות הזו במערב והחליטו שהם רוצים להוביל, זו הסיבה שגופי ענק סיניים מעוניינים היום לרכוש טכנולוגיות חדשניות ומכאן העניין שלהם בישראל". אורון הוסיפה שמשום גודלו של השוק הסיני, העניין העיקרי של החברות הישראליות במשלחת היה פחות בניסיון לגייס השקעה מחברות הענק המקומיות ויותר בלנסות ולמכור להן את המוצרים שלהן.
זו גם היתה מטרת הקמת לאומיטק, חברת־בת של בנק לאומי, שהוקמה ב־2014. לאומיטק פועלת על יצירת קשרים עם בנקים וגופים פיננסיים שונים בעולם כדי לסייע לחברות היי־טק ישראליות לגייס השקעות ואשראי גם מחוץ לישראל. בשנה האחרונה, מספרים שם, נחתמו הסכמי שיתוף פעולה בין לאומיטק לבין בנק האיחוד האירופי ותאגיד הענק הסיני פינג־אן (שהמשלחת לסין ביקרה במשרדיו בשנג'ן).
כמו וגאס בלי קזינו
אין מקום שבו העוצמה הכלכלית הסינית באה לידי ביטוי בצורה יותר טובה מאשר העיר שנג'ן, שעד שנות ה־70 הייתה כפר דייגים קטן והיום מתגאה בקו רקיע ניו־יורקי ובשימוש מוגזם בתאורת לד על גורדי שחקים. שנג'ן היא כמו וגאס בלי קזינו - עיר שהמלאכותיות שלה היא גם קסמה. מיליוני סינים מכל רחבי המדינה עוברים לשם לטובת משרות תאגידיות, מה שיוצר וייב נובורישי בלתי נמנע.
העוצמה הכלכלית של העיר והאטיטיוד של העובדים בתאגידים הסיניים שונים בתכלית מהתדמית ההוליוודית של הסינים כמעריצי המערב שרק מחפשים איזה ביזנס דובר אנגלית כדי להרעיף עליו מזומנים. לא מעט ישראלים טועים לחשוב שהסינים מחכים להם ושיומיים אחרי שינחתו בסין המיליונים יתחילו לזרום לסטארט־אפ שלהם. אייל שמעוני, ראש הנציגות של בנק לאומי בשנגחאי שחי בסין כבר 6 שנים, מספר שפגש ישראלים רבים שהגיעו למדינה באמונה שאיזה קונקשן מקומי מופרך יסייע להם להביא את הבוננזה. גם שנים אחר כך הם עדיין חיכו להשקעה.
בינתיים, במציאות, יושבים להם במשרדי חברת "טן סנט" בשנג'ן 8 מילניאלז סינים בשנות ה־20 לחייהם לבושים באופן עסקי אך קז'ואלי: חולצות מכופתרות מחוץ למכנסיים וקרדיגן לגברים, ג'ינס סקיני וסריג קשמיר לנשים. הם כולם עובדים בצוות החדשנות של האפליקציות "ווי צ'ט", שמשמשת כווטסאפ וכסנאפצ'ט הסיני בפלטפורמה אחת, ו־"ווי בנק", ארנק דיגיטלי והמקבילה הסינית ל־PayPal - שתיהן בבעלות טן סנט. הכיסא החם שמולם, שעליו מתיישבים מדי 15 דקות נציגי החברות הישראליות כשהם נותנים פיצ'ינג על המוצר שלהם, אינו מגרה את תשומת ליבם ומבטיהם נשארים קבורים במסכי הלפטופים במהלך הפרזנטציות. גינוני שבירת הקרח שלהם שונים משל אנשי עסקים במערב. כשגיל חזן מחברת מיי צ'ק - שמציעה פתרון כולל לתשלומים וניהול הזמנות לתעשיית המלונות והאירוח - אמר במהלך הפרזנטציה שלו "אני משתמש הרבה במילה אינטגריישן אבל מה לעשות, זה מה שאנחנו עושים" ואז חייך בנועם - היחיד שצחק היה העובד הבריטי שאינו סיני.
בסוף כל פרזנטציה הפנו צעירי "טן סנט" שאלות לעבר נציג החברה הישראלית. אחת השאלות שחזרו על עצמן מול כמה מהפינטקים הישראלים היא האם החברה שומרת את המידע שלקוחותיהם הפיננסיים או הפרטיים מספקים לה, כשלרוב התשובה הייתה לא. זוהי דינמיקה שחזרה על עצמה כמה פעמים במהלך ביקור המשלחת בסין וניכר שהרצון להשיג מידע על יוזרים כדי להשתמש בו לאחר מכן, בין אם למטרות טרגוט פרסומות או מטרות אחרות, הוא מוטיבציה חזקה אצל חברות ענק סיניות שבניגוד לחברות מערביות - אינן מנסות להסתיר את זה.
מרכז העולם
מוטיב נוסף שחזר על עצמו בכמה מהפרזנטציות הוא חשיבותו של טון הדיבור. כמה מחברי המשלחת היו בעלי טון דיבור מוטעם באופן מיוחד, לעיתים אפילו על גבול התיאטרלי, וזה עשה את העבודה מבחינת להשאיר את המאזינים הסינים ערניים ואז גם לחלץ מהם שאלות. כזה היה אייל ברזילי מחברת Wisesec - שמציעה טכנולוגיה שמאפשרת להוציא כסף בכספומט, לשלם במסעדה או להיכנס בשערי חניון תת־קרקעי מבלי להשתמש בכרטיס פלסטיק אלא בעזרת הבלו־טות' של הסלולרי. כבר בתחילת המסע הוא הצהיר בפני חברי המשלחת שהוא מתכוון לעשות פיצ'ינג באופן ישראלי ולא לנסות להיות מי שהוא לא. ברזילי דיבר מול הסינים בתשוקה בלתי אמצעית שמאפיינת מנחי סדנאות העצמה יותר מאשר אנשי פינטק. זה עבד לו בסופו של יום וניכר שההופעה שלו מול הסינים תויגה במוחם כ"אירוע".
ההבדלים בין אווירת חגיגת והביזנס שאפיינה את שנג'ן, בירת הכסף החדש של סין, לבין הסטייל הנונשלנטי של שנגחאי ניכרו כבר בדקות הראשונות של הביקור במשרדי קרן ההשקעות הענקית פוסון, במרכז העיר. נראה שאנשי שנגחאי, שנתפסים על ידי רוב הסינים כמעט אליטיסטים, נעדרים את האובססיה למודרניות ולטכנולוגיה שמכסה, ליטרלית, כל בניין בשנג'ן. ככאלה, נשות "פוסון" מלאות הסטייל הלכו על גישת אולד־סקול וכתבו את רשמיהן מהפרזנטציות של החברות הישראליות על פנקסים קטנים עם כריכת עור ולא על טאבלטים. הגינונים שלהן היו הרבה יותר מערביים משל אנשי ונשות העסקים משנג'ן והן הפגינו כישורי שיחות־סרק־של־טרום־ביזנס מרשימים. כך היה, למשל, כשהבכירה מבין אנשי פוסון הזכירה בדברי הפתיחה שלה את העובדה שהקרן היא הבעלים של סירק דה סוליי, קרקס מפורסם ונחשב ממונטריאול. אייל שמעוני מ"לאומי" סיפר לה שהלך לאחרונה לצפות במופע שלהם והיא השיבה בבדיחה: "נו, ואיך היה? טוב, ברור שלא תגיד שהיה רע".
פוסון משקיעה כאמור ברחבי העולם, כולל בישראל, ורק לאחרונה השקיעה עשרות מיליוני דולרים בחברת הפינטק הישראלית בונדאיט, מה שמתווסף להשקעות העבר שלה בחברות הישראליות: אלמה לייזר, צ'ק אפ ו"אהבה". עם זאת, גם שם, ועל אף הגישה המערבית משהו, התפיסה העצמית הסינית שלפיה סין היא מרכז העולם ועל פיה יישק דבר (ויעידו על כך מפות העולם שתלויות בעסקי הפוט מסאג' בשנגחאי ומציגות את סין במרכז הגלובוס) עדיין שולטת. זוהי נקודה חשובה עבור מי שרוצה לעשות עסקים בסין - שבתודעה הישראלית נתפסת אמנם כמקום מוזר ושונה - אבל למעשה מדובר במיליארד וחצי איש שעבורם המערב כולו הוא ה"אחר".
אס"ק זה לכולם
ירון גלגר מחברת "איי נואו פירסט", שפיתחה אלגוריתם מבוסס בינה מלאכותית שמפעיל תחזית יומית לשוק ההון ונותן המלצות למשקיעים, הבין את זה. בזמן שהראה לנשות פוסון מצגת עם גרפים שמוכיחים את יעילות האלגוריתם של החברה, הוא הזכיר בטון אפולוגטי שהמצגת מבלבלת כי עליית הערך של מניות מוצגת בה בצבע ירוק וירידת הערך מוצגת באדום, ונמנע מלומר את המשפט המתבקש עבור ישראלי: "בכל העולם ירוק זה עלייה ואדום זה ירידה, ורק אתם מתעקשים על ההפך". בניגוד אליו, שני נציגים של חברות אחרות לא הקפידו לכבד בפרזנטציות שלהם את הגישה הסינית של "מרכז העולם זה אנחנו", כשאחד אמר לסינים "בזמן שכל העולם בוחר לעשות X, סין בוחרת לעשות Y" וזכה לגלגולי עיניים ואילו השני אמר "יש לנו כבר לקוח באזור הזה", ואז הזכיר את שמה של חברה יפנית גדולה.
החברה האחרונה שבה התארחו אנשי המשלחת היא יוניון פיי, חברת האשראי הגדולה בסין והשנייה בגודלה בעולם (אחרי ויזה). לבנק לאומי וליוניון פיי יש שת"פ בן 3 וחצי שנים כבר, לאחר שב־2014 נחתם הסכם בין "לאומי קארד" ליוניון פיי שמאפשר לתיירים סינים להוציא כסף מכספומטים ישראלים ולעשות עסקאות אשראי בישראל עם כרטיס היוניון שלהם. למפגש הוזמנו גם נציגים של כמה משרדי ממשלה ובנקים סיניים גדולים ואחד מהם, "צ'יינה קונסטרקשן בנק" - שמחזיק הכי הרבה חשבונות פרטיים בסין - ביקש פגישת המשך עם שתיים מהחברות הישראליות.
לקראת סוף היום, בסביבות השעה 16:00, נחשפה תובנה מחממת לב: מתברר שלמרות שבין ישראל וסין יש הבדלי תרבות, גודל, עוצמה וגישה אדירים, משהו אחד משותף בכל זאת לשתי התרבויות וכנראה לכל בני האדם: יצר האס"ק. יש נחמה בהבנה שגם בסין אנשים נרדמים בכיסא אחרי סשן של 8 פרזנטציות ברציפות, מסמסים לחברים מתוך שעמום ככל שהיום מתקדם ויוצאים להפסקות שירותים ארוכות יותר ככל שהשמש נעה מערבה. כל עוד האס"ק היה סטארט־אפ ישראלי אפשר היה לטעון שמדובר בשטויות, אבל עכשיו גם הסינים בעניין, וכידוע: מיליארד סינים לא טועים.
הכותב היה אורח לאומיטק בסין
