יש פיתוי גדול לענות על השאלה: "מה ישראלי בעינייך?" בתשובה: "השאלה הזאת".

שהרי השאלה עצמה, "מה ישראלי בעינייך?" — היא תמצית הישראליות. הרצון לזכך את הלאומיות שלנו לכדי מאפיין אחד. החיפוש האינסופי אחרי תכונה, פעולה או אירוע שייתנו בנו סימנים. דבר אחד, שייחד אותנו מכל העולם. ומה זה, הדבר "הכי ישראלי", אם לא ה"עם סגולה" התנ"כי, ה"אתה בחרתנו" של ישראל המודרנית.

יש הרבה יותר מ"הכי ישראלי" אחד. רובם משותפים לכולנו. אבל ה"הכי ישראלי" שאני בחרתי הוא רגע אחד. הרגע שבו נפרש לפניי בשעת בוקר מוקדמת הים הכי יפה בעולם, כשאני יורדת במדרגות אל חוף הצוק.

אלה ברכות ה"בוקר טוב" הלבביות שבהן מקבלים את פניי אותם אנשים כל יום במשך שנים. זה הקפה הראשון של הבוקר. זו המוזיקה שמתנגנת מבית הקפה הקטן, השירים הכי ישראליים — נורית גלרון, יהודה פוליקר, שלמה ארצי, ברי סחרוף. השמש החמימה הזאת, גם בדצמבר. השמש הכי ישראלית.

וזו השחייה בים, בחום ובקור — לפעמים עם צריבות של מדוזות ושאריות ניילונים ולפעמים במי טורקיז צלולים ונקיים. אלה הפגישות הקטנות במעמקים עם שוחים אחרים, תמיד עם אותו חיוך רחב של עונג ואותו משפט שחוזר על עצמו בווריאציות שונות, שהמשמעות של כולן אחת: איזה ים!

זה הכי ישראלי בעיניי כי אלה החיים שלי, הבית שלי, המקום שלא הייתי מחליפה בשום מקום אחר בעולם.

זה לא אירוע אחד או יום אחד בשנה. זה היומיום שלי. וזו הבועה שלי, השעה הקטנה הזאת, מול כל היופי הזה, כשאנשים בבגד ים ובמגבת, שהרגע הזה והמקום הזה הם לעיתים המכנה המשותף היחיד שלהם — שואלים זה את זה מה יהיה. נאנחים בייאוש, כמה נורא המצב. לפעמים, תוך כדי שחייה, מדברים על חקירות נתניהו ועל כחלון ואיזה גועל נפש מה שקורה בפוליטיקה ובכלל, מה קורה לנו, מה נהיה כאן.

אנשים לכאורה הכי מנותקים, שיודעים לצטט כל כותרת בעיתון, לדבר על ידיעה שולית מהחדשות של ליל אמש.

זה בעיניי הכי ישראלי, כי שם באה לידי ביטוי במיטבה היכולת שלנו לחיות את החיים בתוך מציאות קשה. להיות במקום גבוה במדד האושר, כשהכל בוער, מבפנים ומבחוץ.

זה השילוב הזה, הבלתי אפשרי, בין תאוות החיים וסכנת המוות, שהוא כל כך ישראלי בעיניי. בשעות הכי קשות, באירועים הכי מורכבים, כשהכל בוער — תמיד תהיה לנו הבועה הקטנה שלנו.

בעיצומה של מלחמת "צוק איתן" שחינו אני וחברתי נילי רחוק אל תוך הים. תוך כדי שחייה נשמעה אזעקה. צפירה עולה ויורדת שנמשכה ונמשכה, חותכת את השקט, עוכרת את השלווה.

הסתכלנו אל החוף הרחוק. מימין תל־אביב. משמאל הרצליה. היינו לבד בלב ים. החזקנו ידיים. זה היה רגע מתוח. מפחיד. מול הסיכוי האפסי שטיל ייפול דווקא עלינו — הלב דפק בחוזקה.

שם, בלב ים, בתוך רכות הגלים וצווחת הסירנה, היה הרגע הכי ישראלי בעיניי.