הכי ישראלי הוא אחי. אין לו ממש שם, אבל הוא תמיד: "אחי, מה קורה, מה נשמע, מה הולך, איך אצלך, אחי?"
הוא לא אח בדם. אבל הוא מין אח אהוב כזה (בכללי) שחולק איתי את כבישי ארצי, רמזוריה, חוקיה, תחלואיה, שמחותיה, תחנות רדיואיה, שאריות שלטונה, המוזיקה שלה, מטומטמיה, חכמיה ומלחמותיה העצובות.
אחי הוא אהבה שמורכבת מעדות, צבעים, מקומות לידה, דתות. הוא שונה ודומה ולפעמים נורמטיבי, לפעמים מתנשא ולא פעם סובל מאלה שמתנשאים עליו.
אחי רגיש. אין לו גיל ברור. הוא מקבל שירותים מחצי עולם ולא ייתן לאף אחד להוציא אותו פראייר. תעיף אותו מהחלון, הוא יחזור מהדלת. תנסה להעיף אותו מהארץ, הוא יכבוש עוד חתיכה ממנה. יש לו כבוד. ובאחד לאחד ובלי מצלמות אף פלשתינאית לא תיתן לו סטירה בפרצוף. אבל בערביי הארץ הוא מוצא לא פעם פרטנרים לקבוצות כדורגל, לרפואה בבתי חולים ולעסקים, ועושה כבוד, בעיקר כשהוא בעצם משתמש במילים בערבית, מסבבה ועד חוואייג' בקפה.
אחי מתעצבן על הפוליטיקאים המשוחדים והמשחדים. מצד שני, הוא כאילו אדיש, ומצד שלישי הוא מלך הכביש. הוא עדיין לא בירר לגמרי את האמירה "אין כלום כי לא היה כלום" (כי הרי כלום מיסודו זה כבר חור שחור). אחי כותב ביד שמאל. מחבק בימין. הוא אוהב לנסוע לחוץ לארץ, בעיקר לתאילנד (נורא זול וחופים סבבה, וסיגל רוצה). הוא חלק מ"ארץ נהדרת", מ"המירוץ למיליון" ומ"מאסטר שף". הוא מבשל, מעשן, מפסיק לעשן, מכריס ועושה דיאטות. והוא לא סובל את הנהנתנות סביבו, אבל מסוגל לקפוץ לאיזה קזינו בבוקרשט לשישי־שבת ולהמר.
אחי חכם. מבריק. פרטנר להמצאות ישראליות. הוא איש עסקים עם חושים מצוינים להתחלות (בסופים הוא לפעמים נופל מרוב רצון לעוד ועוד). הוא מתחיל משפטים ב"אני ממש לא סובל את..." אבל מצד שני יש לו גם את המשפט המאזן: "אני נורא אוהב את..." ואז מגיע שמה של גל גדות ואחריה עוד כמה גדות כאלה, כמו רותם סלע, רותם אבוהב ורותם מערוץ הספורט.
כשאחי מבואס, אני רואה את זה על הפנים הגלויות והרגישות שלו. וכשאחי שמח ורוקד בשמחות את "יא חביבי תל־אביב" הוא אלוף.
אחי מכור להופעות חו"ל. למשחקי כדורגל, בעיקר באירופה, שם הוא מניף את דגלו הישראלי המתבלט והפטריוטי. אחי רוצה הכרה מאירופה, או לפחות בִּיס מאמריקה. הוא קצת חושש מטילי חיזבאללה, אבל לא יראה את זה לנסראללה האידיוט. הוא שונא אופנה. וכשכחלון מהאוצר בא אליו נטו, הוא מחזיר לו בברוטו.
מה עוד?
אחי משתין בין העצים. מגרש חתולים מפתחי הבית. מסורתי. מאמין שהכל זה מלמעלה, כולל יונה שבאה עליו מלמעלה ומחרבנת לו לעין, כי זה מביא מזל. הוא מנשק מזוזות. נוהג עם יד קצרה ושזופה על החלון. מנוי לחדר כושר. לא מסגיר שנת לידה, מקריח ונהיה שלולית מכל שטות שהילדים שלו עושים.
הכי אחי הוא גם תותח־על וגם סדנת בישול. הוא גבר, אישה, הומו, לסבית, המזרחי החדש, האשכנזי ההוא. אחי הפריפריאלי. אחי החילוני הדתי, המתנחל, השמאלני, הימני, הברדקיסט וההייטקיסט.
הוא לא לירי. הוא ענייני, דוגרי, לא גמיש, שקוע בדיונים פרלמנטריים על אודות ביבי ומסתובב בנמלי תעופה וצועק בקול רם: "סיגל, תיקני לנו וויסקי לבית".
אחי ההכי ישראלי הוא מגדולי משתמשי האייפון בעולם. הוא מחובר. מרושת. מטקבק. הוא מחליק על אופניו. רץ נגד הזמן והבריאות. יש לו רעיונות גדולים והוא רוצה לשנות את העולם, אבל לא מסוגל לשנות את עצמו.
ורק לפעמים (בעיקר בלילות) הוא מסתובב על הכר ומצמצם את עצמו מדרגת הכי־הכי בעולם לדרגת אחי הקטן. ואז הוא מתנרמל, מתבלבל, משתבלל, ממלמל ושואל בישראלית מרגשת (אותי): "מה איתך אחי? הכל טוב?"
ואני עונה לו: "בטח, בטח. הכל סחה. אתה ואני יחד זה הכי אחי ישראלי. הכי סביח. הכי פאנטום. הכי אחלה, כי אין לי אח אחר מלבדך בעולם".
לחצו לכל הטורים בפרויקט המיוחד
