אני אגיד את זה רק פעם אחת, רק הפעם, וכולנו נעשה את עצמנו כאילו לא אמרתי את זה, ואתם לא קראתם את זה והינהנתם בהסכמה, ואני בטח שלא התכוונתי לכתוב דבר כזה – למה שמישהו יכתוב דבר כזה? – סבבה? אוקיי, אז הנה:

לפעמים, כשאנשים שאני מכיר או הכרתי – לא ממש קרובים, לא משפחה, לא חברים הדוקים מדי, אוקיי? – נכשלים, אני ממש, אה... הייתי כותב "בסדר עם זה" כדי לצאת דיפלומט, אבל נלך הפעם על כנות: אני קצת שמח. לא שמחה ברמת ריקודים ברחובות ונפנופי ידיים (את זה אני שומר למערכות בחירות שבהן נתניהו מובס), לא שום דבר שאני אסגיר בשום ג'סטה חיצונית, אלא יותר, הייתי אומר, מין הקלה שכזאת.

הם נכשלו. לא ממש הצליחו. לא קיבלו את התפקיד. קיבלו אבל פרשו ממנו כמעט מיד. לא ממש הפכו ללהיט, הא? לא באמת זכו לתגובות חיוביות, ללייקים, להכרה. לא ממש גילגלו כספים. ובכלל, הם לא הגיעו ממש רחוק, כן? כלומר, בהשוואה אליי. לא שאני הגעתי למשהו מיוחד – למעשה הגעתי להרבה דברים לא מיוחדים – אבל אין שום דרך כמותית לטעון שהם הצליחו בחיים יותר ממני בלי להתבלבל בספירה.

ושמחה קטנה לאיד אופפת אותי, ומרגיעה ומנחמת אותי. אני יודע שזה לא בסדר ומגונה לחלוטין – אבל קצת כמו צפייה בפורנו ואכילה בלילה, שאתה מכיר בנזק שבהן – קשה להימנע מזה לגמרי (או הערב). אני לא מיוחד בשום צורה בעניין הזה, וגם לא הראשון לטעון ששמחה לאיד היא מצב צבירה ישראלי נפוץ. למעשה, אם אני מוכרח לשים אצבע על התכונה הישראלית והייחודית מכולן – הייתי הולך בדיוק על זה.

אנחנו מחכים בדריכות לנפילות. פוליטיקאים, טייקונים, אמנים, קולגות, חברים, אפילו משפחה – אנחנו בעד שיצליחו, כן? אבל לא יותר מדי. ושמתישהו יפסיקו להצליח. רגע הנפילה הוא הקתרזיס שלשמו אנחנו בכלל עוקבים אחריהם.

מה הופך אותנו צרי עין כל כך? מה מונע מהפרגון לגור פה על בסיס קבוע? כל התשובות נכונות: שצפוף פה ונדמה לנו שכל הצלחה של מישהו היא, איכשהו, על חשבוננו; שאנחנו מאמינים אדוקים בדת המה־שעולה־מוכרח־לרדת; שהאגו שלנו פריך ושברירי כפי שחיים במדינה של חלומות קטנות מכתיבים לו; שהתרופה היחידה לכלומיות הישראלית היא טיפוח איזו תחושת עליונות מומצאת על כל השאר; ואולי גם משהו שקשור ליהודים באופן כללי. או לפחות לפולנים שבהם.

פה ושם יש ישראלים ששוברים את התבנית ומפרגנים לכולם; הם חוטפים על זה, כמובן. אני יכול לחשוב על רני רהב, למשל. תגידו עליו מה שתרצו, הבחור הזה יודע לפרגן לכולם, ללא הבדלי דת, גזע, מין או השמצתו המתמשכת. בהתאם, כולם מחכים לנפילתו.

וישנם הישראלים שהמריאו כל כך גבוה אל מחוץ לסטרטוספירה הישראלית, שכל שמחה לאידם לכאורה כבר נוטרלה. אבל היי, בואו נעשה ניסוי קטנטן: נניח שמחר אנחנו מתבשרים שגל גדות לא קיבלה את התפקיד הגדול הבא בהוליווד והחליטה לחזור לישראל. נניח שמחרתיים מתברר שגיל שויד עשה סדרה של טעויות עסקיות וכל מפעל חייו הצ'ק פוינטי עובר לידי כונס נכסים, בשעה שהוא עצמו עובר לדירת שני חדרים וחצי ברחובות. אתם:

1. עצובים נורא. אנשים נפלאים כל כך, באמת שזה לא מגיע להם.

2. קצת עצובים, אבל היי, היה להם את הסיבוב שלהם, לא? אולי הגיע תורם של אחרים!

3. נו, גם ככה כבר קצת עלה להם השתן לראש.

4. קטעים. צחוקים. איזה לוזרים. פחחח. חבל לא הלכו להנדסת חשמל כמוני, עדיין היה להם ג'וב.

עכשיו בואו תנו תשובה, ונסו להיות כנים עם עצמכם. לא איתי, מה אכפת לכם ממני, מי אני בכלל. סתם לוזר שכותב בעיתון.