אין מקום יותר ישראלי מצומת עזריאלי בתל־אביב ו־500 המטרים שסביבו. זו האספקלריה של המציאות הישראלית, מרוכזת ודחוסה למקום קטן על מפת תל־אביב.

הכל נמצא שם. מצד אחד שלושה מגדלים שבנייתם התארכה והתארכה, המשכנים קניון עירוני גדול, מטות של חברות עסקיות גדולות, משרדי עורכי דין ורואי חשבון, בנקים וסטארט־אפים. עולם ראשון. מצד שני – או ליתר דיוק, למטה, למרגלות המגדלים – הזנחה, לכלוך, צפיפות, אבני מדרכות שבורות, פחים מתגלגלים, אוטובוסים מזהמים ומכוניות החונות באיסורי עצירה. עולם שלישי.

סביב המגדלים ולצידם נשלמת בניית תריסר מגדלי משרדים שלא היו מביישים את מרכז מנהטן. לידם וביניהם — מוסכים במבני פח רעועים הפולשים למדרכות, מסעדות שווארמה ופלאפל שהן חריגות בנייה הזועקות לשמיים, שרידי מדשאות מיובשות תמיד, חצרות פתוחות המאכלסות טונות של לכלוך.

במרחק הליכה קלה משם מחכה מתחם שרונה, פינת ירק מטופחת הנאבקת על זכויותיה מול עדרי מגדלים מזכוכית ואלומיניום המקיפים אותה ובתי קפה הפולשים אל תוכה היישר מבתי טמפלרים משוחזרים כביכול. גשר ברזל חלוד מוביל מהקניון לתחנת רכבת שכמו הועתקה מעיירה מזרח אירופית תחת המשטר הקומוניסטי בראשית שנות ה־70. הגג שלה נוקה באחרונה במאה הקודמת.

מרכז עזריאלי מחובר ישירות גם לנתיבי איילון, מערך כבישים רבי־נתיבים ומתוחזקים כמקובל במאה ה־21. בין הנתיבים משתרעת תעלת מים עכורים פתוחה, מגעילה, מפיצה חולי. צומת הרחובות הקרוי על שם המגדלים הוא הפקוק במדינה, נטול תמרורי דרך ברורים ומעברי חצייה תת־קרקעיים וחסום, על יד מחסן גרוטאות ענקי של חברת החשמל המסכן את חיי הולכי הרגל המנסים להתקדם על המדרכה. ועוד בתחום 500 המטרים מסתתרת שכונת נחלת־יצחק, ובה מחד גיסא יער של זרועות מנופים המשלימים את הקמת השלד למבנה ייחודי, דמוי ביצה, שתוכנן על ידי האדריכל הישראלי־בריטי הידוע רון ארד, ומאידך גיסא ממגורות פעילות מימי המנדט, שמשאיות מכוסות ברזנט פוקדות אותן מדי חודשיים בממוצע ומפיצות ניחוח של קמח. ובל נשכח את השטח העצום והנטוש שגודר לאחרונה, ובליבו מבנה מסיבי מבטון משחיר, בעבר מפעל סודי של תעש, העומד שומם מאדם בקדרות דוממת, מפחיד ילדים רגישים בבתים הלבנים המאפיינים את השכונה הוותיקה. שכונתי.

מעברו השני של הצומת משקיף המגדל על הקריה החדשה הנוצצת של צה"ל ומשרד הביטחון. כשהקניון שבתוכו פתח את שעריו ב־1999, שמו היה "קניון השלום". היזם הקנדי דוד עזריאלי התעקש והשם שונה. השלום נשכח, עזריאלי נשאר.

צומת עזריאלי קריטי לזרימת התנועה בגוש דן. לכן קבוצות אזרחים שמחפשות הד מקסימלי למחאתן בוחרות בו כדי להפגין. שמאלנים, ימנים, נכים, פנסיונרים, מתנגדי מתווה הגז, תומכי שמירת שבת ולאחרונה גם הצועדים נגד השחיתות — כולם אוהבים לשבש את התנועה שם. אני משבש משמע אני קיים.

בצל המגדלים עמד לפנים בית "ידיעות אחרונות". כשהגעתי לשם לראשונה, לפני 30 שנה וחודשיים, הבית בלט בחדשנותו בין מגרשים עזובים, משטחי חול וחניונים לא מוסדרים. עזבתיו כשהקרקע תחתיו נמכרה למשפחת עזריאלי והעיתון נדד דרומה. כעת משלימים הדחפורים את הריסתו, מפנים מקום לעוד מגדל, הגבוה מה"עזריאלים" שכבר נבנו. פחות עיתונים, יותר מגדלים.

האקולוגיה של מרכז עזריאלי וסביבתו מארחת את "עם ישראל" בגיוונו המלא. חיילים בחובה ובקבע, אמהות עייפות עם פעוטות קופצניים, באי לשכת התעסוקה ומשרדי מס ההכנסה, מבטם מושפל. אנשי עסקים בלי חליפות, חרדים בחליפות כהות, פלסטיניות בכיסויי ראש אופנתיים, נערות בג'ינסים צמודים, מחפשי מציאות בחנויות האופנה הזולות, מחפשי מציאות בחנויות האופנה היקרות, תיירים, נוסעי רכבת כעוסים, תל־אביבים מתנשאים ותושבי פריפריה, השבים אליה מהרפתקת עזריאלי. מהפרספקטיבה של מגדלי עזריאלי, כל ישראל חברים.

גם אחרי שהעיתון עזב אותו, אני חייב מדי שבוע־שבועיים לחזור לצומת הישראליות הקרוב לבית. יש בו כל המרכיבים של המדינה בת ה־70, הטוב והרע, היופי והכיעור, החיוך והזעם, הגאווה והבושה, השכחה והזיכרון. הייאוש והתקווה.