למה אני בעד חוק ההמלצות

הסיבה המשמעותית ביותר להתנגדות לחוק ההמלצות הייתה שהוא נועד להיות חוק התפור אישית למען ראש הממשלה נתניהו ושהעיתוי שלו הדיף ריח חזק של מאמץ לסייע לעובד ציבור מסוים מאוד המצוי בחקירה. משעה שהעניין הזה סולק, אין עוד סיבה להתנגד לחוק הזה.

הרעיון שהמשטרה מהווה אינסטנציה שלחוות דעתה בעניין הגשת תביעה אמור להיות משקל כלשהו הוא בעייתי בלשון המעטה, ולא משנה עד כמה המשטרה קולעת לדעת הפרקליטות (האם רוב ההמלצות "נזרקות לפח" כדברי נתניהו, או שברוב המקרים הפרקליטות אכן פותחת תיק חקירה כפי שהמליצה המשטרה). במדינה מתוקנת מצוי גורם אחד שמחליט אם יש די ראיות לפתיחה בהליכים — הפרקליטות. לשם כך נוצרה, ולשם כך ניתנו לה הכלים והסמכות לפסוק.

ניסיון העבר מעיד שבמקרים לא מעטים (ואיני רוצה להתווכח כרגע על אחוזים) הפרקליטות לא קיבלה את המלצת המשטרה. התוצאה של הכפילות הקיימת עכשיו היא שבין מתן "ההמלצה" המשטרתית — שהיא להזכירכם לא יותר מדעה של גוף שאין לו סמכות להחליט — לבין החלטת הפרקליטות מתקיימת תקופת ביניים שבמהלכה החשוד משלם מחיר ציבורי, אף שבסופו של דבר הוא עשוי לצאת בלא כלום.

הצעת החוק העדכנית קובעת שהמשטרה לא תוכל להעביר מיוזמתה המלצות בכתב נגד חשודים, אלא לצרף מסמך המסכם את מכלול הראיות בתיק. כן נאמר בה שבמקרה של חקירת עובד ציבור לא תוכל המשטרה להעביר המלצות בכתב, אלא אם היועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה יבקשו זאת, ויוטל עונש על עובדי ציבור שיביאו לפרסום סיכומי החקירות ללא סמכות. כל זה מתקבל לחלוטין על הדעת.

לא הייתה סיבה להעניק למשטרה את הכוח שהיה בידיה עד כה. המשטרה היא גוף חוקר. עליה להגיש את תוצאות החקירה ולצאת מהתמונה. כך ראוי. חזקת החפות היא אחת מהזכויות הקדושות בכל מדינה דמוקרטית וכל פגיעה בה מסוכנת. משעה שהוחלט על פתיחה בהליך פלילי, צריכות לחול על החשוד המגבלות הקבועות בחוק. עד אז הוא בחזקת חף מפשע, והניסיון לומר מה עתידה הפרקליטות להחליט לדעת מאן דהו הוא לא יותר מרכילות.

פתחתי בקביעה שלא ראוי היה לפתוח ביוזמה בזמן ובהקשר שבו נפתחה, משום שכל מטרתה הייתה לסייע לראש הממשלה. אבל בעצם אם חוק ההמלצות ראוי, והוא ראוי בעיניי, מדוע לא להחיל אותו גם על נתניהו? התשובה לכך מצויה הן במישור העקרוני והן במישור הפוליטי.

עקרונית, לא מדובר באי־צדק מהותי. כאשר החליטה המדינה שיחסי מין בהסכמה בין בגירים בני אותו מין אינם עבירה, אכן לא היה הגיוני וצודק להרשיע "עבריינים" שפעלו לפני השינוי המהותי הזה בתפיסת הצדק. לא זה המצב במקרה הנוכחי. השאלה אם לאפשר למשטרה להגיש המלצות היא במהותה פרוצדורלית. היא קשורה לנהלי ממשל תקין ולהפרדה בין רשויות שונות, ולא לתפיסה אחרת של צדק. גם במצב הקיים זכויותיו הבסיסיות של הנחקר נשמרות. המחיר שהוא משלם הוא ציבורי ולא משפטי. בסופו של דבר, קובעת הפרקליטות אם תיפתח חקירה ומחליט בית המשפט אם יש להרשיע את הנאשם או לזכותו.

העניין השני הוא פוליטי. אנשי ציבור — קל וחומר ראש ממשלה — פועלים בתוך סביבה שהם מודעים לה ובמידה לא מעטה הם אלה שאיפשרו אותה. העיקרון של חקיקה ברוורס הוא מסוכן, משום שהוא מעלה את החשד שהסיבה לשינוי בחוק אינה עניינית אלא אישית. בכל מה שקשור לאנשי ציבור — בעלי המאה והדעה — יש להיזהר ממהלכים שייראו כניסיון להפעיל את המערכת לטובתם. אם החליטו המחוקקים לשנות נוהל, ראוי שלא ייראה שהכלל הזה נועד לשרת אותם.

ולבסוף, אי־אפשר להתעלם מהאווירה השוררת בסביבת נתניהו — אווירה של צפצוף ארוך על החוק ועל הדמוקרטיה. מבחינה ציבורית נתניהו איבד את הזכות ליהנות מן הספק. כשמוציאים אותו מהתמונה, החוק ראוי. אני תומך בו.