"לאופן שבו הישראלים מתייחסים לדקות הדומייה בימי הזיכרון אין אח ורע בשום מקום בעולם. אומה שלמה מפסיקה לנשום. כל רעשי הרקע משתתקים. הכל דומם כבמגע קסם. אנשים יורדים מהמכוניות באמצע הכביש, עוצרים את התנועה, את העבודה, את הטלפון. עומדים בצד, מתכנסים בתוך עצמם. גם בבית, כשאיש לא רואה, הם עומדים בלי לזוז.
"יש משהו כל כך עוצמתי ומרגש בהתכנסות הזו. בערגה, בעצב, בגעגועים. בתחושת שותפות הגורל. יצא לי להיות כמה פעמים בארה"ב בימי זיכרון. היה איזה טקס, אבל המדינה לא עצרה את הקצב. פה, בישראל, אנשים נזכרים בנופלים ובנפגעים ובקורבנות ובנספים בשואה. הרי אין בית בישראל שלא מכיר נופל, אם זה לא במשפחה המורחבת, אז השכן או בן המושב או החבר מבית הספר. זה מתחבר גם לחששות בגלל המצב וגם להכרת התודה על אלו שבמותם ציוו לנו את החיים".
איזה אירוע בתולדות המדינה הוא הכי ישראלי בעינייך?
"הלילה של הכרזת המדינה. זה היה לילה בלתי נשכח. הייתי אז ילדה בת תשע, בפתח־תקווה. כל מי שהיה לו רדיו פתח אותו במלוא העוצמה, וכולנו היינו עדי שמיעה לרגעים הגדולים האלה. מדינה ליהודים, בית ליהודים אחרי השואה. האנשים נשאבו מעצמם, בלי שאיש קרא להם, החוצה לכיכר המייסדים בעיר ורקדו הורה ושרו.
"והיו גם עוד אירועים בלתי נשכחים, כמו הנחיתה של נשיא מצרים סאדאת בארץ, נחיתה שהביאה איתה כל כך הרבה תקוות. כשסאדאת ירד מכבש המטוס ישבנו בבית דומעים מהתרגשות. כאילו חזון אחרית הימים קרם עור וגידים. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, איך אפשר לשכוח את רצח רבין שחיבר את תושבי ישראל — יהודים ולא יהודים, ילדים, בוגרים וזקנים — שבאו לבכות, להדליק נר, המומים מהרצח הנורא, שאיש לא דמיין בסיוטיו הגדולים שיקרה. התעוררנו ליום אחר. ישראלים אחרים. קרה שבר נורא שעד היום לא הגליד".
מי הדמות המייצגת את הישראליות בעינייך?
"שולמית אלוני — כאישה וכאדם ליברלי שוחר חופש, עם עוצמה וכושר מנהיגות — היא תמצית הישראליות בעיניי. היא התחילה את דרכה בתוכנית רדיו, שבה נתנה עצות כמשפטנית, כשעוד לא היו תוכניות כאלה. היא הייתה אוזן קשבת לכולם ודיברה עם כל מי שפנה אליה בגובה העיניים. גם כאישה היה בה משהו מאוד מיוחד, עם רעמת השיער המתולתלת, העיניים הכחולות הענקיות, התכשיטים והחוכמה האינסופית. הערצתי אותה עוד לפני שפגשתי בה לראשונה. שולמית אלוני הייתה דוגמה להעצמה נשית עוד כשהמושג עצמו היה רחוק מאיתנו".
מה המקום הכי ישראלי בעינייך?
"כל פינה בארץ. לטריטוריה הכל כך קטנה שלנו יש כל כך הרבה פנים וצבעים וסוגי אופי שונים. יישובי הרמה שונים מיישובי הגליל, ותל־אביב היא תל־אביב. אני מאוד אוהבת אותה, אבל גם כשאני יוצאת ממנה אני מלאת התפעלות. לאחרונה הייתי בעמק יזרעאל באור יום והסנפתי את היופי, הצבעים והריחות. תל־אביב היא ללא ספק בירת התרבות של ישראל, עיר ליברלית שכל אחד יכול לחיות בה באופן חופשי עם מי שאהבה נפשו. לשמחתי, גם ברחבי הארץ מתחילים להפנים שאדם באמנותו ועם אהבתו יחיה. ייקח עוד קצת זמן אולי, אבל הדברים הטובים יחלחלו לכל מקום".
מה התכונה החיובית הכי ישראלית בעינייך?
"בתקופות קשות, בעיתות מלחמה ומשבר, כשהמדינה נקלעת למצוקה, פתאום הזולת עומד בראש סולם האכפתיות. כולם מנסים לעזור איש לרעהו, במיוחד לחיילים. שלא נזדקק לזה, אבל אין לזה אח ורע בעולם. לא צריך לקרוא לאנשים לבוא, כולם רק מתעניינים איך יוכלו לעזור. כאילו בתקופות האלה נוצרת אמנה בלתי כתובה של איך מתנהגים".
מה התכונה השלילית הכי ישראלית בעינייך?
"ההתלהמות והפתיל הקצר. הם מפחידים אותי. די עם הטוקבקים מלאי השנאה, עם הרוע המשתלח, עם השפה שאין לה אח ורע. אנשים יורים מטווח אפס באנשים בכיכר הפייסבוק. אפשר לפתור כל כך הרבה דברים בקשב ובנועם הליכות. החיים פה יכולים להיות נפלאים. צריך לקום בבוקר, לראות מי זקוק לעזרה ומה אפשר לעשות. אין לנו מקום אחר טוב מזה בעולם. רק תנו לנו קצת שקט ושלום בינינו ועם שכנינו ויהיה לנו כאן גן עדן אמיתי".
באיזה אירוע מהביוגרפיה הפרטית שלך חשת הכי מחוברת לישראליות?
"אין יום שאני לא מחוברת לישראליות, כאדם וכשחקנית. אני לא צריכה אירוע מסוים כדי לדעת את זה. אני עובדת במקצוע שאני אוהבת יותר מכל, עם אנשים צעירים, ואני לומדת מהם המון. אני פוגשת ילדים בריאים וחולים, מנסה לעזור להם במסגרת קרן המשאלות שלי וגם בלעדיה, וזה מעשיר את חיי. אני לא מוכנה לבזבז את חיי על שטויות".
מה דעתך על דור השחקנים הישראלים החדש?
"יש כאן כישרונות אדירים ועשייה תרבותית מדהימה. תראו איזה סופרים ומחזאים נפלאים יוצרים כאן, ואיזה קולנוע ישראלי מדהים נולד כאן. יהודים וערבים יוצרים סרטים נפלאים שזוכים לכבוד בכל פסטיבל נחשב בעולם, ולי נותר רק להתרגש מהם בכל פעם מחדש".
האם קל יותר או קשה יותר לעשות תיאטרון פוליטי בישראל?
"אין היום תיאטרון פוליטי. פה ושם ישנם מחזות וסרטים עם אמירה פוליטית, אבל לא כמו שהייתי רוצה. אני משתוקקת לעשייה תרבותית אותנטית, שלא מתחפשת. אמנות צריכה להיות פתוחה לכל, בלי צנזורה. אדם צריך לקום בבוקר ולדעת שהוא חופשי לבטא את דעותיו, לכתוב סאטירה גם אם הממסד אינו אוהב אותה. המדינה צריכה לעודד עשייה שמבטאת כל דעה ומחשבה, ולאפשר לעשות תחת השמיים האלה דברים מתוך חופש, לא מתוך כפייה. זו דמוקרטיה וככה היא צריכה להיות".
מה היית מתקנת בישראל של היום?
"בימים אלה הייתי מתקנת הרבה דברים. אני מייחלת שאנשים יוכלו להזדקן כאן בכבוד ולא יצטרכו לחטט בפחי אשפה כדי לחפש אוכל, שנכבד את ניצולי השואה עד יומם האחרון ואת הנכים, שאף ילד במדינה לא יפתח מקרר ריק, ושתהיה פרנסה לכולם. נורא לראות כל כך הרבה אנשים מפוטרים מדי יום ולחשוב על המשפחות והילדים שלהם. המדינה צריכה לעצור את התהליך הזה, לא לתת לפטר 1,700 עובדים ביום אחד. אני לא מתיימרת להבין בכלכלה, אבל כשאב חוזר מהמפעל ואומר, 'גם אותי פיטרו, בואו נשב וננסה לחשוב איך מביאים אוכל הביתה', זה מכתיב ילדות אחרת, התבגרות אחרת, חיים אחרים, עצובים".
מתי היית הכי גאה להיות ישראלית?
"כשקיבלתי את פרס ישראל על בימת תיאטרון ירושלים. אף פעם לא חשבתי שאזכה בפרס ואף פעם לא עבדתי בשבילו, אבל כשאת זוכה בהוקרה כזאת, זאת פסגה בחיים. את אומרת, הנה, גם אני, הקטנה מפתח־תקווה, פה ליד גדולים ממני, שזכו בפרס הזה. אמרתי אז בליבי שאני כל כך מקווה שאבא ואמא שלי זכרם לברכה צופים בי מלמעלה ורואים שלא ביזבזתי את החיים שהעניקו לי אפילו לרגע. ולא רק בהם אני גאה; גם במשפחה הגרעינית שלי — בעלי, הילדים, הנכדים. כל כך הרבה פעמים עזבתי אותם לטובת המקצוע, ובאותו מעמד נתתי להם כמה רגעי חסד ופיצוי".
בסקר שבגיליון זה, נבחרת לשחקנית הכי ישראלית. מה את אומרת על כך?
"קודם כל אני שחקנית ישראלית ואני גאה להיות שחקנית ישראלית. אני לא יכולה להיות משהו אחר. מה אני אהיה? השחקנית הכי בריטית? הכי צרפתית? לא, אני ישראלית, ואם אנשים רואים בי את הכי ישראלית, אני רואה בזה מחמאה גדולה ואני אסירת תודה".
לו יכולת לשנות אירוע אחד בהיסטוריה, מה הוא היה?
"הייתי רוצה לראות את אבא שלי ולו פעם אחת בחיים. שיסתכל לי בעיניים, יחזיק בידי ויגיד, 'ילדה אהובה שלי'. אלה מילים שמעולם לא זכיתי לשמוע ממנו, כי אבא שלי נרצח על האדמה הזאת והוא בן 25 בלבד, ארבעה חודשים לפני שנולדתי".
מה המאכל הכי ישראלי בעינייך?
"אומרים שחומוס הוא המאכל הכי ישראלי, אבל אני לא אוהבת חומוס. לפירות וירקות הארץ יש טעם שאין במקום אחר".
מה לדעתך, מבין שלל הנושאים הבוערים שעל סדר היום, האתגר הגדול ביותר שישראל צריכה להתמודד איתו בשנים הקרובות?
"אנחנו חייבים לעשות כל שביכולתנו כדי להמשיך את תהליך השלום. הכל תקוע. כבר כמעט היינו שם, כמעט נגענו בשלום, ואז רבין נרצח על מזבח השלום והתקווה כמעט אבדה. אני מקווה שהשלום יגיע לא רק בשביל הילדים שלנו, גם בשבילנו. שנבין סוף־סוף מה זה לחיות בשלום ובבטחה, איש תחת גפנו ותאנתו".
מה תאחלי למדינת ישראל לקראת יום הולדתה ה־70?
"אני מאחלת לנו שיהיה פה קצת שקט, שהארץ תשקוט אולי 40 שנה, שתימצא תרופה לסרטן על ידי מדען ישראלי, וירפאו את חולי הסרטן הישראלים. מה עוד אני מאחלת? שיבוא סוף־סוף גשם בעיתו ויפריח את השממה, ושישררו שמחה ושקט במחוזותינו". •
