בקיץ 2005, לפני מלחמת לבנון השנייה, נולד פרויקט פיתוח חדש במינהלת המחקר והפיתוח של משרד הביטחון (מפא"ת). הייתה זו מערכת שנועדה ליירוט רקטות הקסאם קצרות הטווח ששוגרו מעזה לשדרות. ברפאל החליטו להיענות ל"קול הקורא" שפירסמה מפא"ת בין התעשיות הביטחוניות, בחיפוש אחר התשובה לאיום החדש. המערכת הראשונית שפותחה כונתה אל־קאסם. עשור וקצת אחר כך, בחורף 2017, אחרי יותר מ־1,500 יירוטים מוצלחים, רובם של רקטות כבדות וארוכות טווח, עם שיעור הצלחה של 90 אחוז, המערכת שזכתה בינתיים לשם כיפת ברזל היא כבר מותג לאומי.

"אנחנו מתייחסים לכיפת ברזל כאנטי־וירוס, שמתפתח כל הזמן בהתאם לאיומים החדשים. המערכת החלה כתשובה לקסאמים, יירטה מאז גראדים וממשיכה להתפתח", אומר בראיון ראשון א' (שמו המלא ותמונתו אינם מאושרים לפרסום), הראש הנוכחי של תוכנית כיפת ברזל בחברת רפאל, הקבלנית הראשית של המערכת. הוא בן 42, נשוי ואב לשלושה ומתגורר בצפון. לרפאל הגיע מיד לאחר סיום לימודיו בטכניון ואחרי שירות של שמונה שנים בסדיר ובקבע בחיל האוויר.

מאז הוא חלק מהפרויקט והתקדם מתפקיד זוטר עד למנהלו. הוא האבא של כיפת ברזל כיום, אבל מדגיש שוב ושוב: "המערכת היא לא פרויקט של אדם אחד או חברה אחת. היא הישג לאומי. במהלך השנים היו מעורבים בפרויקט אלפי בני אדם, שבאו והלכו. מרפאל, מחברת אמפרסט שאחראית על מערכת השליטה והבקרה, מאלתא שאחראית על המכ"ם, ממפא"ת שהייתה הלקוח שהזמין את המערכת ומחיל האוויר שמפעיל אותה. אנחנו נשענים על הידע וההישגים שלהם ומעבירים אותם הלאה".

רפאל ייצרה במהלך השנים עשרות סוגים של מערכות נשק, כולל טילי הפיתון של חיל האוויר, משפחת טילי גיל נגד טנקים, מעיל רוח להגנת שריון ומערכות מסווגות אחרות, אבל כיום היא מזוהה קודם כל עם כיפת ברזל.

יוסף טרומפלדור

מה לדעתך הפך את כיפת ברזל למערכת הנשק הצה"לית הכי מוכרת?

"רוב אמצעי הלחימה שיצאו מרפאל נמצאים הרחק מעיני הציבור, גם בשגרה וגם בעימות. כיפת ברזל הייתה הראשונה שנמצאת בחזית. היא גם הראשונה שאינה מערכת המיועדת לחיילים, אלא מגינה ישירות על האזרחים, לא רק בקו הגבול אלא גם מעבר לו. זו מערכת שהוכיחה את עצמה, שינתה את כללי המשחק ותורמת לגאווה הישראלית. היא תרמה לא רק לביטחון, אלא גם לתדמית של ישראל כמעצמה טכנולוגית. היום חברות היי־טק ישראליות רבות מוכרות בעולם את עצמן ואת המוצרים שלהן כ'כיפת ברזל של ה־'".

המערכת הזאת פותחה, נבחנה ונכנסה לשירות מבצעי בתוך שנתיים, ברבע מהזמן שלוקח למערכות כאלה להבשיל. איך זה קרה?

"כשפיתחנו את המערכת לא היינו צריכים שהמנהלים יאיצו בנו. כשעסקנו בפיתוח שמענו כל הזמן במבזקים שרקטות נפלו בשדרות ובמקומות אחרים. ידענו שמה שאנחנו עושים זה פשוט להגן על הבית. התמודדנו עם בעיות על גבול המדע הבדיוני והיינו צריכים לכופף קצת את חוקי הפיזיקה כדי להצליח. לכן זה גם היה מרתק. כל השותפים רצו לסיים כמה שיותר מהר ועשינו קיצורי דרך שבשום מקום אחר לא היו עולים על הדעת. בדרך כלל יש תהליך פיתוח מסודר, של סקרים והערכות ביצועים ובדיקות וניסויים. אנחנו קודם פיתחנו ואחר כך בדקנו. עשינו את הדברים בידיעה גמורה שיכול להיות שנספוג כישלונות בדרך, אבל שאם נצליח ככה — נחסוך זמן יקר. הסיכון הכי גדול הוא לא להסתכן. עיגלנו פינות, בצד הטוב. בפגישות מקצועיות בעולם שואלים כל הזמן איך הספקנו בשנתיים. יש הבנה שצריך לעדכן את הספרים שלפיהם מפתחים".

מה מיוחד בעבודה בתעשיות הביטחוניות, לעומת עבודה בחברות היי־טק ישראליות?

"לי היה ברור כסטודנט שאלך לעבוד בתעשיות הביטחוניות, רק לא ידעתי אם בתעשייה האווירית, ברפאל או באלביט. אין מה לדבר, השכר בהיי־טק האזרחי גבוה יותר. אבל בתעשיות הביטחוניות רצים למרחקים ארוכים. זה לא מתאים למי שרוצה להחליף חברה כל שנתיים־שלוש. כבר די טריוויאלי להגיד את זה, אבל עושים כאן דברים גדולים. בהיי־טק האזרחי, כמה יחידי סגולה יש שהמציאו אפליקציות כמו ווייז? כאן יש פרויקטים במיליארדים. אם אתה רוצה לעשות משהו ענקי, זה המקום. העבודה היא טכנולוגית כמו בהיי־טק, ושעות העבודה הן לפעמים יותר מזה. אנחנו צוחקים בינינו לבין עצמנו שלהיות ישראלי זה לעבוד שישה ימים בשבוע ואז להיפגש עם החברים מהעבודה בטיול משפחות או לבירה, ולהמשיך לדבר על העבודה".

מה הכי ישראלי בעיניך?

"המשפחתיות, הנכונות להתגייס ולהיות מוכן למסור את שנותיך הטובות ביותר למען המדינה. בצד האישיותי, התכונה הישראלית היא לא ללכת בתלם, לפרוץ דרך חדשה ולעשות קיצורי דרך איפה שצריך; וברמה ההנדסית המקצועית — החוצפה, התעוזה ועבודת הצוות בחבורה של אנשים משימתיים ויצירתיים. 'חסמבה' לפעמים היא לא רק סיפור לילדים".

מי הדמות הכי ישראלית בעיניך?

"כנער בן 18, כשהתגייסתי, חשבתי שאני מוכן למות למען המדינה. בכל דור יש את קבוצת האנשים שמגיע תורם לשאת את האלונקה. לכן יוסף טרומפלדור הוא האישיות הכי ישראלית בעיניי. הדמות שלו מלווה אותי עוד מילדות".

מה המקום הכי ישראלי בעיניך?

"ירושלים. אחרי ביקורים בערים הכי נחשבות בעולם, בדברים החשובים, הלא־ארעיים, ירושלים מנצחת, אחרי תחרות קשה עם רומא".

מה הכי טוב בישראליות?

"החיבור שלנו לארץ. כשאתה נוסע לחו"ל ועושה חבילת גלישה רק כדי שתוכל להתעדכן בחדשות בישראל. כבר יצא לי לצאת לחופשת סקי בחו"ל, ובמקום להיות במסלול הגלישה בשלג, הייתי בבקתה עם ynet, מתעדכן בשיגורים ובנפילות, עוקב אחרי הצלחות וכישלונות של הכיפה".

מה הצד הרע של הישראליות?

"אנחנו חיים בלחץ מטורף. לפעמים זה מרגיש כמו להיות במרוץ עכברים תמידי. ראיתי את סגנון החיים באירופה, למשל, כשבחמש כולם כבר יוצאים מהמשרד לפאב. זה עושה צביטה בלב, אבל כנראה ככה נגזר עלינו.

מתי התרגשת להיות ישראלי?

"היירוט המוצלח הראשון של כיפת ברזל בשדה הניסויים היה רגע בלתי נשכח, וגם היירוט המבצעי הראשון, ב־7 באפריל 2011. אבל היירוט הכי מרגש היה כשצפינו בהקלטות מבצעיות מאירוע ב'עמוד ענן', שרואים בהן רקטה שמתקדמת לבית מסוים בשכונה מסוימת. זה לא שכיוונו אותה דווקא לשם, אבל ככה יצא. לרקטה הזו הייתה כתובת. והאנשים בבניין לא ידעו מה נמצא בדרך אליהם. רואים את המיירטים של כיפת ברזל יוצאים לקראת הרקטה ופוגשים אותה, ואז רואים בהקלטה של המכ"ם את השברים של הרקטה משנים מסלול ונופלים בשדות ריקים. זה היה הרגע הכי מוחשי בשבילי של היכולת שפיתחנו. זה היה מרשים וחימם את הלב".

היו לך רגעים קשים כישראלי?

"היו הרבה רגעים קשים ורגעים של חשבון נפש. בשבילי הם היו בעיקר מול הילדים, שגדלו בתקופה שלא הייתי פנוי אליהם. יום עבודה שלי היה נגמר בתשע או עשר בלילה. כך הפסדתי הרבה שעות עם המשפחה. בכל פעם שיש יירוט מוצלח ואני יכול, אני מראה להם את הסרט. כך אני מסביר להם מה עשיתי כשלא הייתי איתם".

מה היית משנה בישראל?

"אני לא רוצה ולא יכול להיכנס לפוליטיקה, אבל כמנהל, אחד הדברים שהכי מפריעים לי במדינה הוא שיש הרבה התחלות ומעט סיומים. הרבה החלטות לא מתממשות. גם פרויקטים טובים וגם בינוניים. כל הזמן מזגזגים. התקבלה החלטה? תעשה הכי טוב שאתה יכול. אבל תעשה. אל תדבר ואל תזגזג". •