"גברת, התיק שלך פתוח", האמא הצעירה עם העגלה עוצרת אותי בקניון. "זה בסדר", אני מחייכת, ממהרת להעמיד פנים שאני סוגרת אותו, אבל בעצם רק משחקת בריצ'רץ' כדי שתירגע ותלך. ממילא עוד שנייה אני מגיעה לחנות, וכדי לסגור את התיק הזה צריך להפעיל שורה ארוכה של תיקתקים, ואני תמיד הייתי עצלנית (או כמו שאני מעדיפה לקרוא לזה: חסכנית בתנועות) — אז כבר עדיף שהתיק יהיה פתוח והכסף מוכן.
אני ממשיכה ללכת, אבל אז באה דפיקה עצבנית על הכתף, "התיק שלך פתוח". הפעם האזרחית המודאגת היא אישה מבוגרת, שנראית כועסת ממש. "תודה", אני ממלמלת ומשחקת לכבודה בריצ'רץ'. רק שהגברת לא פראיירית. "כל הכסף תלוי לך בחוץ", היא צועקת בחימה, "הוא ייפול לך. תסגרי את התיק". "לא רוצה", אני מתה לצרוח בחזרה. "בא לי ללכת עם תיק פתוח, מה תעשי לי? החלום שלי הוא להסתובב בקניונים ולהפיל ארנקים עם כסף". אבל אני שותקת, כי בישראל אתה לא עונה לאנשים שמתערבים לך בעניינים. לא אם זמנך ושלוות נפשך יקרים לך.
יש לי חברה שטוענת שזה בגלל שאנחנו בהמות. "ישראלים נהנים להציק", היא אומרת. "כי הם לא מחונכים ולא מתורבתים". בכל פעם שהיא מדברת ככה, בא לי לבעוט אותה בוולה לאוסטריה, שתלך לגור אצל העם התרבותי והמעודן הזה עם הנימוסים האירופיים והזאכר טורט, ובשואה הבאה הם יסגירו אותה לנאצים ויזקרו זרת מנומסת כשיאמרו: "עלי בבקשה לרכבת, פראוליין". לא סובלת את שיח הישראלים הבהמות המתנשא הזה. הישראלים הם בעיניי עם חם ואמיתי עם לב טוב, שתמיד יעזרו לך כשצריך ושלא באמת מתכוונים לרע.
רק מה? הם פשוט נמצאים בחרדה מתמדת. רואים את זה ממש טוב בנמלי תעופה: בעוד שאר אזרחי העולם שותים קפה בנחת, הישראלים צורחים ברחבי הטרמינל: "דוד, סגרת את המזוודה טוב?" או "גאולה, את בטוחה שדיברת עם הדירה של האייר בי־אן־בי שישימו עוד מיטה לילדה?" זה מה שקורה כשחיים במדינה שבה שום דבר לא עובד כמו שצריך והתור בכל מקום מבולגן, והמתקן של המספרים שוב תקוע וכולם אומרים זה לזה שוב ושוב, "מי אחרון? אתה אחרון? אז אני אחריך". וגם אז: בכל רגע נתון מישהו עומד להגיף את התריס על האשנב, לצאת להפסקה, להכריז ששר הפנים דרעי החליט פתאום לשנות את זמני הקבלה. או שביבי שר הפנים עכשיו? איך אפשר לדעת, במדינה שבה הכל ארעי ומשתנה כל הזמן.
בגלל זה הישראלי הוא תמיד הראשון לצעוק על פקידת הקבלה המסכנה בדלפק של בריטיש איירווייז. לא כי הוא בהמה, אלא כי המציאות הקשה בארץ הקודש לימדה אותו: אם משהו רע יקרה, הוא יקרה במשמרת שלו. עוד לפני שהיא פותחת את הפה, הוא כבר משוכנע שהיא רואה בו יצור נחות תרבותית וזוממת לתקוע אותו במושב מחורבן. כשהוא מגיע אליה, הוא כבר כל כך מבושל במיצי החשד שלו, שמספיק שהיא תעיין במחשב קצת יותר מדי זמן, כדי שיתפרץ עליה עם דם רותח ודרוך ועם אלפיים שנות גלות, קוממיות, השמדה ונידוי — כדי להראות לה ששנית יהודה לא תיפול.
החרדה הישראלית מתבטאת הכי טוב בארוחת הבוקר במלון וביחס המורכב שלנו כלפיה: הבופה־פוביה. כבר במעלית הלב דופק: מה אם איחרנו וכבר גמרו את הקורנפלקסים הטעימים? כולה ארוחת בוקר, כן? אבל המחשבה של יציאה לרחוב הזר על בטן ריקה מבעיתה אותנו. לך תדע כמה גובים פה על כוס קפה או מה נאכל בכלל.
זו אותה החרדה שבגללה מעירים לי על התיק הפתוח. ברחוב הישראלי כולם מתנהגים כמו אמא יהודייה עם בננה וסוודר. הם מעירים ומזהירים כי הם חשים שבכל שנייה עלול לקרות משהו נורא. הכסף ייפול לך מהתיק, או שהתינוקת תצטנן, או שאיזה סוחר כלבים אכזר יראה את כלבת התערובת שלך קשורה מחוץ לקפה וייקח אותה, כי בדיוק חסר לו חצי קולי־חצי חמור לאוסף כלבי הפומרניאן שלו.
בפעם הבאה שהחברה שלי תטען שזה בגלל שהישראלים בהמות, אני אשאל אותה רק שאלה אחת: איך את מסבירה שהם שמו לב שהתיק שלי פתוח? וזו התשובה: כי הם דרוכים וערניים מדי, כמו מי שהתרגל לוודא שאין שם אף אדם חשוד עם דובון ותיק ענקי שמתכנן להתפוצץ עליך. ובכל פעם שמישהו לא מתנהג כמו ישראלי רגיל, עם תיק סגור מרוב פחד לאבד כסף, הוא קופץ להם לאישון.
