yed300250
הכי מטוקבקות
    אני, מניח תפילין בסוואנה. אחד המקומיים אמר לנו: לכם יש שעון, לנו יש זמן
    7 ימים • 27.12.2017
    ארץ זבת חגב
    ב–1903 קיבל הרצל הצעה מהפכנית: לך תקים את מדינת היהודים שלך באוגנדה. כמעט 115 שנה אחרי "תוכנית אוגנדה", נסע לשם חנוך דאום כדי לגלות: מה היה קורה אם ישראל הייתה נוסדת באפריקה
    חנוך דאום, אוגנדה

    לפני שאנסה לבדוק מה הפסדנו כשלא שמענו לעצתו של הרצל והלכנו על אוגנדה (ומה אוגנדה הפסידה), הנה משהו שעלה בראשי במהלך הימים הארוכים שהייתי כאן בדרכים: רוב הכבישים באוגנדה אינם סלולים. אנחנו נוסעים בדרכים המטלטלות ורואים לצידיהן ילדים ונשים שסוחבים מים. הם מניחים את הג'ריקנים על ראשם והולכים בגו זקוף. לכל ילד כאן באוגנדה יש שיווי משקל שבמערב יש רק למתעמלים אולימפיים. רוב התושבים כאן אינם מחוברים למים, אז כדבר שבשגרה הם הולכים ברגל לשאוב לעצמם מים מהבאר. ביום הראשון ליבי יוצא אליהם: מים, אני חושב, דבר כל כך בסיסי, וכמה הם מתייגעים כדי להשיגו. אבל השעות בדרכים חולפות, ואני שם לב שהילדים עולצים ומחייכים. אצלי בבית, אם יתקלקל התמי 4, המשפחה תתמוטט. אם אין מים חמים במקלחת — טוב מותי מחיי. אבל פה באוגנדה הילדים מתקלחים בנהר. מבאס? ובכן, איכשהו הם נראים נורא שמחים.

     

    יש לילדים כאן משחק מופלא כזה: לרוץ במרחבים עם מקל ולסובב באמצעותו צמיג של אופניים. קחו לילדים שלכם את האייפון והם פותחים בשביתת רעב. אבל כאן באוגנדה, הילדים רצים עם מקל וצמיג ישן, ונראה שהם חיים בגן עדן. מצד שני, גם את זה אסור לשכוח: הילדים מתים כאן במספרים פסיכיים. בשנה הראשונה אחרי הלידה, יש אוגנדים שלא נותנים שם לילד, מתוך איזו הבנה עצובה שלא בטוח שהוא ישרוד. גם האיידס נפוץ כאן מאוד, כ־1.4 מיליון איש נושאים את המחלה (רבים מהם ילדים), ותוחלת החיים הממוצעת היא בסביבות ה־60. העניין הוא שלמרות אחוזי התמותה, הם לא מדוכאים, והמוות נתפס אצלם כחלק בלתי נפרד מהחיים. הם לא מדחיקים אותו וגם לא מתפרקים ממנו. אדם נולד ובשלב מסוים הוא מת, והם אשכרה לא עושים מזה דרמה גדולה.

     

    אז נכון, יש הרבה דברים שאין להם, אבל האם אדם יכול בכלל להרגיש עצוב ממשהו שהוא לא יודע שחסר לו? היו ילדים אוגנדים מתוקים שצילמתי בבקתות בוץ, מרחק שעות מעיר הבירה קמפלה, וכשהראיתי להם את התמונה הם התרגשו. אין להם מראות בבית והם לא רואים את עצמם על בסיס יומיומי. ואדם שאין לו מראה בבית, או ילד שגדל במקום שבו משחקים בשדות התה המפעימים שיש באזורי הכפר, ילד שתופס חגבים לארוחת הערב כדי לשמח את אמו — אולי הסיכוי שלו לאושר גדול יותר משל ילד מערבי בכיין שעושה להוריו את המוות כי הם לא רכשו לו אופניים חשמליים? 

     

    אפילו בתוך אוגנדה עצמה השאלה הזו צפה. מצד אחד אלה שגרים בעיר עשירים יותר; אבל במבט מעמיק, נראה כי אלה בכפרים מאושרים בהרבה. יש להם מרחב ומזון, במקום פחון כעור בעיר הצפופה והסרוחה, והם אמנם עושים את צרכיהם בטבע, אבל זה עדיף על אלה שגרים בעיר ויש להם שירותי צלופנא איומים (כמה איומים? כשנכנסתי לאחד מהם חששתי לרגע שהמפתחות של הג'יפ נפלו לי לחור. המחשבה הראשונה שהייתה לי היא שאני ככל הנראה אשתקע באוגנדה לכמה שנים, כי להכניס את היד לגיהינום המחורבן שם לא אכניס, גם אם חיי יעמדו מנגד). 

     

    שאיבת מים בכפר באוגנדה
    שאיבת מים בכפר באוגנדה

     

     

    הצטרפתי ל"אפריקן דרייב", מסע מסעיר מבית מאגמה, שבמסגרתו חוצים את מזרח אפריקה בנהיגה עצמית. לרגעים יצא ליבי אל האנשים שפגשתי בדרך, חסרי כל באופן שכמעט אי־אפשר להסביר, ולרגעים קינאתי בהם על הפשטות והשקט שיש להם בכפרים. ואני חושב כעת על הרצל המסכן, שהעלה רעיון של פתרון זמני באוגנדה ומיד חטף שיימינג של החיים. זה היה ב־1903, בעקבות הצעה שקיבל חוזה המדינה משר המושבות הבריטי, ג'וזף צ'מברליין. אגב, חבל הארץ שהוצע ליהודים נמצא היום בכלל בקניה, אבל לא משנה. הרצל, בהשראת הפרעות בקישינב, החל לדחוף את ההצעה שזכתה למיתוג "תוכנית אוגנדה", ובמשך שלוש שנים היהודים הציונים התווכחו בלהט: אוגנדה – כן או לא. מדינה עכשיו – אבל באפריקה; או שנחכה למדינת ישראל, שלך תדע מתי תוקם. והרצל, שהיה שייך למחנה התומכים בתוכנית, הואשם בהזנחת ציון.

     

    אבל אולי הוא צדק? אנחנו הרי חיים במדינה קטנה ומסוכסכת ומוקפים אויבים, בשעה שרוב אפריקה ומרחביה ריקים ומרווחים. מה היה קורה לאוגנדה אם היינו מגיעים אליה? ארץ ישראל הייתה מוזנחת, יש להניח; להערכתי, אין אומה שהייתה עושה ב־70 שנה את מה שאנחנו עשינו מהארץ שלנו. אבל מה היה קורה לנו אם היינו מגיעים לאוגנדה? האם היינו מסתדרים עם ילידי המקום? האם היינו הופכים להיות הם, או שהם היו הופכים להיות אנחנו? או כמו שאחד המקומיים אמר לנו: לכם יש שעון, לנו יש זמן.

     

    באחד הימים עמדנו בפקק. בגלל כריסמס, התנועה בעיר הייתה פקוקה והתשתיות פה הן ברמה של תחת של בופאלו, אבל איש לא צפר. שוטר התנועה היה מהבול וגרם לפקק להתארך, אבל לאנשים פה יש זמן. "פולה", זו המילה שלהם. "סבלנות". כשאתה שואל אותם למה זה ככה, הם עונים לך: "דיס איז אפריקה". בהתחלה חשבתי שחבל שלא בחרנו להקים מדינה באוגנדה, אולי היינו נדבקים קצת בשלווה הזו. אבל כשעבר הזמן ומראה המקומיים שפושטים יד לנדבה החל להעכיר את רוחי, תהיתי שמא הטמפו שלנו היה מציל את אוגנדה מאביונה.

     

    ילדי הכפר צופים באייפון שלי
    ילדי הכפר צופים באייפון שלי

     

    כי העובדות על אוגנדה אינן פשוטות: אחוז גדול מאוד מתושביה לא עושים דבר כל חייהם. הם נחשבים לכאלה שמרוויחים דולר ביום, וזו הערכה אופטימית. בפועל, הם פשוט לא עושים שום דבר יצרני כל חייהם. זו מציאות שאדם מערבי לא יכול לקלוט. מדינה שרוב רובם של אזרחיה עסוקים בלשרוד במובן הבסיסי ביותר. אין כמעט מים זורמים, כבר אמרנו. בתחנת הדלק לפעמים יש דלק ולפעמים אין. ברוב המקומות אין חשמל. ובחלק מהאזורים שנסענו בהם, התושבים לא פגשו מעולם אדם לבן. 

     

     

    אם היינו מקשיבים להרצל ומגיעים לאוגנדה, אפשר להניח שהמוח היהודי היה מוצא דרכים להשתמש באוצרות הטבע הרבים שיש פה. בישראל אין מים? פה באוגנדה יש המון מים ופוטנציאל חקלאי אדיר, בגלל הלחות והגובה. יש פה גם זהב רב שטרם נכרה. יש פה גם יהלומים, גיר, מלח וקובלט. אבל עם כל המשאבים האדירים, אוגנדה מייצאת רק בכ־2.3 מיליארד דולר בשנה, בעיקר קפה ומחצבים. ישראל, לשם השוואה, מייצאת בכ־95 מיליארד דולר. אין כמעט גבול למה שהיינו יכולים לעשות פה. והיום? במקרים רבים, כאשר מגיעות חברות בינלאומיות הן קונות בזול מחצבים יקרים, שמניבים מיליארדים במערב, בזמן שכאן באוגנדה, מכל אלף ילדים, 55 ימותו.

     

    מה שכן, אני חייב להודות שבשנור הם טובים כמונו. ילד מצביע על אחיו ומספר לי שהוא רוצה כסף למחברות כדי ללמוד, אישה מביאה את בתה וזו מדקלמת משהו על כך שהיא זקוקה למשקפיים לקריאה. הנסיבות לימדו אותם לבקש, אבל אין דבר דוחה יותר מלהסתובב כמו איזה מערבי מפונק ולזרוק דולרים מהג'יפ.

     

    אני, עם ילדי כפר באוגנדה. קצת כמו בשטעטל
    אני, עם ילדי כפר באוגנדה. קצת כמו בשטעטל

     

     

    בכך שלא התיישבנו באוגנדה הפסדנו גם את יערות הגשם, אם כי יערות הגשם הרוויחו מכך. היום המקום הזה בתולי: אתה מגיע ליערות ורואה שימפנזים במקום מחייתם הטבעי. השימפנזים אדישים אליך, הם ממשיכים בעיסוקיהם כשאתה מטר מהם, ותורת דרווין מקבלת חיזוק ממשי לנגד עיניך. הו, כמה שאנחנו דומים. אם היינו באוגנדה, אני מניח שכבר ביום העצמאות הראשון היינו נוהרים ליערות עם המנגלים ומפרקים את המקום.

     

    ויש עוד דבר שהיינו לוקחים מאוגנדה אם היינו באים אליה: את עלטת הלילה המוחלטת. המולת היום מתפזרת עם שקיעה, וכשיורד החושך הכפרים דוממים, איש־איש בביתו. בהיעדר חשמל, גברים ונשים עולים על יצועם בשעה מוקדמת וקמים עם הזריחה. יש איזה יופי חמקמק ודבר מה מרגש בצורת החיים הזו, שמחוברת לשקיעה ולזריחה, שישראלים לו היו באים לאוגנדה היו מבטלים אותה לחלוטין.  

     

    אבל כמובן היו דברים שחסרו לי כאן. לפני הנסיעה, למשל, הלכתי לרופאת השיניים להשלים טיפול שורש, כי פחדתי להיתקע באפריקה עם כאבים. הדבר היחיד שחסר לי בחיים זה שרופא אליל ינסה לטפל לי בשיניים. ראינו בדרך מרפאת שיניים אחת. נכנסתי. בואו נגיד שההרדמה שם היא באמצעות נבוט בראש ולא מן הנמנע שישתילו לך שן של כבשה בתור טוחנת חדשה. מצד שני, הילדים פה לא אוכלים מתוק, ולכן כמעט אין בעיות שיניים; וכיוון שאתה לא פוגש הרבה זקנים, אתה גם לא רואה כמעט אנשים בלי שיניים בפה. 

     

    מסע הג'יפים חולף ליד להקת אריות
    מסע הג'יפים חולף ליד להקת אריות

     

     

    ראו מה הפסדנו: אוגנדה גובלת באגם ויקטוריה המופלא, ששטחו גדול משטח ישראל. כמה יפה שם? בואו נאמר שכאשר ראיתי שם היפופוטמים ותנינים והדלקתי שם נרות חנוכה לאור השקיעה, לא ממש התגעגעתי למפלי הבניאס.

     

    היום יש באוגנדה 39 מיליון תושבים, מיליון וחצי מתוכם בעיר הבירה קמפלה, שבמקרה הטוב נראית כמו עכו לפני 60 שנה. יש מצב שאם היינו מגיעים לאוגנדה לא היינו צריכים להילחם בכלל. את האנרגיה שאנחנו משקיעים היום בהגנה על הגבולות היינו מפנים לשגשוג ולצמיחה. צריך גם לומר לזכות הרצל, שבאוגנדה שוכן שבט אבאיודאיה — זה מסובך כמו שזה נשמע — או בתרגום לעברית, "אבא יהודה". כאשר האנגלים מינו שליטים אזוריים, הם מינו לשטחה המזרחי את סֵמֶיי קָאקוּנְגוּלוּ, שגילה את היהדות דרך איזה סוחר יהודי והקים קהילה יהודית מפוארת, שאידי אמין חִייב לאחר כמה שנים להתנצר.

     

    אגב, יותר מפעם אחת, הדבר הראשון שהזכירו המקומיים כשאמרתי שאני מישראל הוא את בנימין נתניהו. אני יודע שנתניהו זה נושא טעון, אבל גם מתנגדיו ייאלצו להאמין לי שחרף מגרעותיו, האיש, כך נדמה, מתחיל להיות מותג במזרח אפריקה.  

     

    מסע ג'יפים באוגנדה
    מסע ג'יפים באוגנדה

     

     

    האוגנדים מכניסי אורחים. בזה הם אולי מזכירים את הטמפו הישראלי, כלומר את אלה מבינינו שאינם אשכנזים בהגזמה. במובן הזה יכולנו להשתלב יפה במרחב. אנשים מנופפים לשלום כשאתה עובר, קושרים איתך שיחה ברגע, ולא אחת, כששיירת הג'יפים שלנו עצרה להפסקת התרעננות, יצאו מבתיהם תושבים מקומיים והזמינו אותנו להיכנס. הבתים שלהם דלים ופשוטים במקרה הטוב (ועלובים במקרה הרע), אבל יש משהו מעורר קנאה במראה הזה, של נשים וילדים יושבים בחצר ביתם, אחת עושה כביסה, אחרת מסרקת את הילדה, הסוחר מגיע למכור חלב ולפטפט, וברקע יתר הילדים משחקים וצוחקים. קצת כמו בשטעטל. בכלל, כמעט כל מראה ברחוב יכול להפוך לשער ב"נשיונל ג'יאוגרפיק". צילום לדוגמה: אישה מיניקה תינוק על אופנוע דוהר, כאשר הנהג מקדימה אוחז תרנגול הודו חי, שהוא סוחב לעיר כדי למכור אותו.

     

    האופנועים הם המוניות פה, ולפעמים יושבים ארבעה וחמישה אנשים על אופנוע אחד, איש לא חובש קסדה, במה שנראה כמו איזה שיפוד אנושי מסוכן. הנשים, אגב, יושבות על הצד ולא כשרגליהן פשוקות, מטעמי צניעות שמזכירים קצת את המנהג היהודי שאוסר על אישה לרכוב על סוס בפישוק (מנהג שכבר לא מתקיים היום).

     

    אם כבר מדברים על הלכה וחוק, יש דברים נוספים שהאוגנדים עוד לא התקדמו בהם. יחסים הומוסקסואליים, למשל, אסורים פה בחוק. זה כמובן לא אומר שאין כאן גייז, אבל אתה יכול להישלח לכלא על העבירה הזו, אז הדברים נעשים במחתרת. זוגות של גברים ונשים דווקא נוהגים להסתובב יד ביד ברחובות, באיזה מין קרבה לא מינית מקסימה. את המנהג הזה היה נחמד אם היינו מאמצים גם אנחנו, באוגנדה של הרצל.

     

    את המסחר לעומת זאת היינו יכולים לשפר, למרות שיש משהו מתוק וראשוני במראה החקלאים המגיעים לשוק עם מעט התוצרת של השדה שליד ביתם, מוכרים אותה באופן עצמאי ולפעמים מקיימים סחר חליפין. להביט בהם זה קצת כמו לקבל שיעור במיקרו ומקרו כלכלה. 

     

     

    אחרי אוגנדה המשכנו לקניה ומשם חצינו את הגבול לטנזניה המפעימה. פגשנו את בני שבט המסאי (מה מסאי אומר לאשתו כשהם מתגרשים? "אני מקווה שנוכל להישאר בני דודים"), אבל השיא זה לחוות את הנדידה. אין דרך לתאר וגם לא לצלם את הנדידה האדירה של בעלי החיים בתקופה זו של השנה באופן שישקף אותה באמת. עשרות אלפי גנו וזברות שועטים ביחד אל יעדם, הטורפים אורבים בדרך ואוכלי הנבלות ממתינים לתורם. המרחבים אינסופיים וההרמוניה מושלמת. ידעתם, אגב, שהג'ירפות ממליטות באזור שבו הן נולדו, כי זה נתפס אצלן כמקום בטוח?

     

    במהלך התצפיות אני תוהה: איך בעצם כל מיני אוכלי עשב, כמו בופאלו וקרנף, שמנים כל כך? השומן לא אמור להיות תוצאה של דונאטס? אותי לימדו שסלטים לא משמינים. מילא.

     

    אחרי טנזניה הגענו לזנזיבר. שם הקצב שונה. חצינו את אוגנדה ואת קניה בלי לראות תייר אחד, בגלל המסלול המיוחד של המסע, אבל בזנזיבר זה כבר עולם תיירותי, לטוב ולרע. וכשאני יושב שם אחרי 2,300 קילומטר של נהיגה ומבקש קוקטייל על חוף הים, אני חושב לעצמי שאולי הרצל פיספס רק בקצת: אוגנדה פחות מתאים, אבל על זנזיבר הייתי זורם. 

     

    שבת שלום. •

     

    daum30@gmail.com

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 27.12.17 , 12:12
    yed660100