yed300250
הכי מטוקבקות
    מטוס אל על
    7 ימים • 27.12.2017
    הכי ישראלי שיש
    לרגל תחילת שנת ה־70 לישראל, אנשי תרבות, מדע, ביטחון, ספורט, ממשל ותקשורת בוחרים: מה הכי ישראלי בעינינו?

    מה שבטוח | העיתונאי אמנון אברמוביץ' בחר בדרכון זר

    אין דבר שלם יותר מלב שבור, לדעתו של הרבי מקוצק. אין דבר זועק יותר מהדממה, לדעתה של נעמי שמר. אין דבר ישראלי יותר מדרכון זר, לעניות דעתי ולצערי הרב, לצער כל מי שהישראליות היא מרכיב מרכזי בזהותו.

     

    הדרישה המוגברת לדרכונים זרים הסתמנה בראשית העשור הקודם כשהעולם נעשה שטוח יותר והעסקים והעיסוקים גלובליים. אנשי עסקים הצטיידו בדרכונים זרים לצורך תכנוני ותחמוני מס. פעם נהגו לומר, יותר חשמל פחות עמל. היום, יותר דרכונים פחות מסים. כאשר המכלול הכלכלי הצדיק גם מעבר לארץ אחרת, הם ביצעו רילוקיישן, שקודם נקרא הגירה, וקודם לכן ירידה. אחרי אנשי העסקים באו ההיי־טקיסטים. אחר כך צצו ופרחו שוחרי הדרכונים משיקולי נוחות – מקיצור התור בנמלי תעופה ועד לימודים בחינם באוניברסיטאות.

     

    מעל כל אלה תלויה העננה האפוקליפטית. עוז לתמורה בטרם פורענות. לעזוב בזמן בטרם קטסטרופה. כשהמצב הביטחוני מחמיר הדרישה לדרכונים זרים גוברת. כשמדיניות ההפחדה, הפחד ומשול בנוסף להפרד ומשול, הידהדה את פצצת האטום האיראנית, התורים ליד השגרירויות נדחסו יותר. כשהאופק מתקדר בדמות מדינה דו־לאומית, או אז לא נותר אלא לעמוד בתור באחת השגרירויות ולזמזם, בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

     

    לפני שנים אחדות הציעה ספרד דרכונים לצאצאי היהודים שגורשו ממנה. איזה כיף לזכאים, חשבתי לעצמי, לשבת באצטדיון קאמפ נואו או בסנטיאגו ברנבאו כאוהד מקומי. גם גרמניה, צוררת מודרנית יותר, מקלה על יהודים לקבל את דרכוניה ולהשיב עטרה ליושנה. תמורת כסף גדול ניתן לרכוש דרכונים ברחבי הגלובוס. מדינה נקנית בדם – אזרחות נקנית בדמים.

     

    נכון, בעלי הדרכונים הזרים הינם מיעוט, משהו בין שישה לשבעה אחוזים מתושבי ישראל. נכון, אצל מרביתם הדרכון מעלה אבק במגירה. הבעיה היא שבעוד שהדרכון שוכב במגירה, החרדה שוכבת בראש.

     

    הבאנו שלום עליכם | ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין בחר ברגעי השיבה לארץ

    ברגעים שבהם אני רואה מהמטוס את האורות של מישור החוף הולכים ומתקרבים כשאני חוזר מחו"ל, ולא משנה כמה פעמים כבר חזרתי לארץ – תחושת ההתרגשות המלווה בחמימות הזו בחזה, לעיתים גם בלחלוחית הקלה בעיניים או בחיוך קטן על הפנים, תמיד איתי. הרגעים האלה הכי ישראליים בעיניי.

     

    אני ממשיך להביט באורות הללו וגאה שאני חלק ממדינת הניגודים הזו – המדינה הכי תוססת ויצירתית אך גם כאוטית ואפילו מעצבנת; הכי אכפתניתקית ודואגת לאנשיה אך לעיתים גם שוכחת ומזניחה; הכי חמימה ומשפחתית, אך גם הכי עצבנית ולחוצה שיש.

     

    אלו הרגעים שבהם אני מרגיש יותר מתמיד כי זו המולדת, זה הבית האחד והיחיד של העם שלי, של המשפחה שלי, של החברים שלי וגם של אלו שאיבדתי ואינם עוד. כאן החוויות הכי עמוקות שלי, הנופים שאני הכי אוהב, האוכל הכי טעים לי בעולם. כאן האהבות, השמחות, האכזבות, התקוות והעצב שלי.

     

    ואני יודע באותם הרגעים כי שם, היכן שהאורות מנצנצים להם, נמצאים גם הדברים שאני מאמין בהם, הדברים שנלחמתי למענם שנים ארוכות ושלא אפסיק להילחם עבורם גם בעתיד. זו המדינה שאעשה כל שאוכל על מנת שתישאר דמוקרטית, יהודית, חופשית, נאורה ושוויונית, על מנת שתהיה הבית הכי ראוי לילדים ולנכדים שלי. ברגעים הללו אני יודע יותר מתמיד שרק כאן העבר, ההווה והעתיד שלי. הגלגלים של המטוס נוגעים בקרקע בחבטה קלה, כולנו כבר על הרגליים לקול מחאת הדיילות, על מנת לשלוף את המזוודות מהתאים, ואני מבין פתאום כי המדינה הזו היא גם קצת אני.

     

    חבל על הזמן | מבקר המדינה יוסף חיים שפירא בחר ביכולת לחשוב מהר, להגיב מהר ולהתאושש מהר

    לצידן של התעוזה, הגבורה ואף החוצפה – התכונות הישראליות היוצקות את התוכן הייחודי במקומות, באירועים וברגעים שלעולם לא יישכחו – ניחנה הישראליות ביכולת לחשוב מהר, לקלוט מהר את השינויים שבתוכנו וסביבנו, להגיב אליהם מהר, ובמידת הצורך אף להתאושש מהר מאירועים קשים ולהמשיך ללכת קדימה.

    החדשנות, ראיית הנולד והיכולת להכיל ולהעצים את השינויים בעידן המודרני היו ערכים שהוביל הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס ז"ל. ברמה האישית, כבר בשנת 1964, כשלמדתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר, הדריך אותנו המורה יוסי ורדי לחשוב מהר. לא בכדי תכונה זו הקנתה לאומה הישראלית את התואר "אומת החדשנות" — אומת הסטארט־אפ. היכולת לצפות בעיות שניצניהן רק הבקיעו ולחשוב לפני כולם על הפתרונות היא התכונה הנדרשת להצלחה בעידן הטכנולוגי.

    לחשוב מהר איננה תכונה חשובה רק בתחום הטכנולוגי. בראשית כהונתי כמבקר המדינה הצבתי יעד נוסף לביקורת המדינה: לעסוק בצמצום הביורוקרטיה ובשיפור השירות לאזרח. הביורוקרטיה היא תמונת הראי לחשיבה מהירה והיערכות התואמת את שינויי הזמן, ולגישתי, היא מעודדת תופעות של פגיעה בטוהר המידות. לפיכך חיזוק היכולת לחשוב מהר יסייע אף למיגור תופעות של שחיתות ציבורית.

     

    אין מקום אחר | ותיקת שושלת דיין, רות דיין, בחרה באלה שנשארים בארץ

    הכי ישראלי הוא מי שנולד בישראל ונשאר בה על מנת לחיות פה וגם למות, ולא מטפח חלומות על ארץ האגדות שמעבר לים. גם אם הוא יוצא את מחוזות הארץ, זה על מנת לשוב. ישראלים בעיניי הם אלה שלמרות המלחמות ולמרות הפיגועים ולמרות הדיבורים על מה יהיה, לא חושבים שצריך לערוק ולשנות מקום ומזל ולהפנות עורף למולדת ולחפש את מזלם במקום אחר. הכי ישראלי בעיניי הוא ההבנה שאין לנו ארץ אחרת, ושאין מקום שהוא שקט ורגוע ושהפתרונות לטוב ולרע הם כאן, בארץ. ישראליות היא ההבנה שגם אם לא כל כך טוב, והמנהיגים לא תמיד מבינים שהמלחמות לא שוות את מה שמקריבים למענן — עדיין יש סיכוי שיהיה טוב יותר מחר. ושלפחות אנחנו משתדלים.

     

    סופשבוע רגוע | הכדורסלן עומרי כספי בחר בשקט של יום שישי

    השקט המרגיע של שישי אחר הצהריים והכבישים הריקים הם הרגעים הכי ישראליים שיש. רגעים שמסמלים את כניסת השבת, לא רק במובן הדתי, אלא במובן של מנוחה ורגיעת הנפש והגוף. אלה השעות שבהן אנחנו מתכנסים בבתים, לשיחה, חיבור וארוחה משפחתית. אני מאוד נהנה מזה.

     

    יש לי חלום | ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בחר בשיר "אני מאמין" של שאול טשרניחובסקי 

    "שחקי שחקי על החלומות, זו אני החולם שח, שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז". הערכים הבאים לידי ביטוי בשיר מייצגים את הרוח הישראלית במיטבה. ראויים ערכים אלו להיות מצפן ומורה דרך לנו כפרטים וכחברה.

     

    משפוחה שכזאת | הזמרת נינט בחרה באחווה

    אומרים שכשמתרחקים אפשר לראות את התמונה מזווית רחבה יותר וכך בעצם לראות את כולה. צדק מי שאמר.

    נתקלתי בהרבה סוגים של אנשים ומצבים במסעותיי מסביב לעולם, ודבר אחד היה משותף לכל ישראלי שפגשתי: הוא מיד רצה לעזור, שאל אם יש משהו שאני צריכה, ישר לקח לי את המזוודה כי ראה שהיד שלי על סף נשירה מהכתף ועוד רגע העמיס גם אותי על הגב. זה ישראלי בעיניי. לא שאל אותי, פשוט קבע ופעל כי ראה את המצוקה על פניי. ולא, אין לזה שום קשר לעובדה שהכיר אותי מ"השיר שלנו", הקשר היחידי היה האחווה הבלתי אמצעית הזו. לא משנה באיזה חור בעולם תהיה, הישראלי תמיד יהיה חם ומחבק וירצה לעזור ולתת ולהיות, לטוב לרע.

    ובמשפחה כמו במשפחה, יש גם רגעים של להיכנס יותר מדי לוורידים. 

    "אז תגידי", שואל אותי אחד החביבים במכולת של ישראלים בלוס־אנג'לס, הרי נגמר לי הקפה השחור ואני מכורה, "מה, עזבת את כל מה שהיה לך בארץ, הכסף, הפרסום, ההצלחה, ובאת לפה, למקום שאף אחד לא שם עלייך?"

    (משפחה, כבר אמרתי?)

    "כן", עניתי בחיוך.

    "תאמיני לי את, כל הכבוד לך! צריכה עזרה לאוטו עם הדברים, נשמה?"

    "כן", עניתי בחיוך.

    ישראלי זה אחי הכי.

     

    ללא מורא | חתן פרס נובל לכימיה, פרופ' אברהם הרשקו, בחר באומץ

    אחת התכונות הטובות שהכי מאפיינות את הישראלים היא האומץ (ואולי החוצפה) לנסות לפתור בעיות קשות אבל חשובות, וזאת למרות המגבלות של מדינה קטנה ומעוטת משאבים. בין התגליות החשובות שנתגלו על אדמת הטרשים הישראלית ניתן להזכיר למשל את הפתרון של מבנה הריבוזום על ידי פרופ' עדה יונת, למרות קשיים טכניים גדולים, או את גילוי מערכת פירוק החלבונים באמצעים פשוטים ביותר על ידי קבוצת המחקר שלנו.

     

     

     

    קולה של אמא | הסופרת אלונה קמחי בחרה בבן בצבא

    הכי ישראלי עבורי זה בן בצבא. ילד־חייל. זהו אולי הנדבך הרחב ביותר בתת־המודע הקולקטיבי של המדינה הזאת: מדי

    חיל האוויר המקומטים מציצים מסל הכביסה, ריח של שניצלים בצהרי שישי, דריכות נצחית לצלצול הסלולרי, ציפייה לצעדים הקלים בנעלי הצבא הכבדות בחדר המדרגות, חולצות טי־שירט לבנות של דלתא שהתכווצו בייבוש, עטיפות חטיפים ושוקולד למריחה, פדחות גזוזות, אפים צרובי שמש, תמהילים לא מוכרים של גבריות ושבריריות, של גאווה וחרדה, של אטימות ורטט נשמה, של אלימות, של מתיקות, מרחבים חדשים של קרבה ומרחק.

    וביסוד הכל, כמו רשת צפופה הנפרשת ממטולה עד אילת – אמהות, אמהות, אמהות ששונות ככל שיהיו – המשותף ביניהן לעולם גדול מסך מרכיביו: חולקות גורלות, חולקות אקלים נפשי, חולקות את מלוא כובד המשקל של האחריות שהוטלה עליהן מבלי שיבקשו, חולקות את עצם היותן שורש לקיום האנושי כולו.

     

     

    בין שני עולמות | הזמרת ריטה בחרה בישירות ובכנות

    בגיל שמונה עליתי לארץ והתוודעתי בפעם הראשונה לתרבות ולמנטליות שונות מאלו שהכרתי בארץ הולדתי. בעוד המנטליות האיראנית היא מעין שכבות של צעיפים דקיקים שמונחים זה על זה, הרגשות חבויים והכל מנומס, מסתורי ודרמטי – הישראלים, גיליתי, מבטאים רגשות הרבה יותר גלויים, ישירים, מיידיים. יש בזה, ואפילו בחוצפה, גם כנות שמקלה בעיניי את היחסים עם האדם שעומד מולך. עם המשפחה הפרסית שלי, כשאני שואלת מישהו אם הוא רוצה משהו והוא אומר לי "לא", אני חייבת ביני לביני לנסות להבין ולחקור אם ה"לא" הזה הוא בעצם "לא" שנבוך מלומר "כן", שמצטער על ה"לא" ועוד ועוד. זה עסק מקסים ומתיש בעת ובעונה אחת.

    אני אישית כנראה מעורבבת טוב־טוב עם המנטליות והתרבות של פרס ושל ישראל, ומרוויחה משני העולמות.

     

    אחים בדם | רינאל סייף בחרה בדרוזים

    הדרוזים נאמנים למדינה, עובדים מהלב, נותנים את כל כולם ולא תמיד מקבלים את מלוא הזכויות שמגיעות להם, ועדיין, הם הכי ישראלים שיש. מסורים בצורה בלתי רגילה למדינה, לצה"ל, למשטרה. לפעמים הם גם מוסרים את נפשם למען המדינה, ועושים את זה בלב שלם. אין יותר ישראלי מהנאמנות ומהתפיסה של הקהילה הדרוזית את ישראל כמדינה וכמולדת. שפת האם של הדרוזים היא ערבית, אבל ההכרה העצמית שלהם היא כדרוזים ישראלים, לא כדרוזים ערבים־ישראלים. תחושת האחדות ושותפות הגורל הופכת אותם לאחים בדם, ללא קשר לטבע, לדת, לצבע או לעדה. הנאמנות ותחושת השייכות מייצגות את תפיסת העולם של הדרוזים, שהם חלק קטן אך משמעותי במדינת ישראל.

    * אלמנת השוטר הדרוזי זידאן סייף, שנרצח בפיגוע בבית כנסת בירושלים ב־2014.

     

    לב אל לב | דוגמנית־העל בר רפאלי בחרה ב"ביחד"

    הכי ישראלי זה להיות חלק ממדינה שלמה שמחבקת משפחה של חייל חטוף ומחכה לשובו הביתה מן השבי. הכי ישראלי זה למחוא כפיים בכל נחיתה של מטוס שחוזר מחו"ל לארץ. הכי ישראלי זה הסולידריות, הערבות ההדדית בעיתות מלחמה, העזרה, ההירתמות, הנתינה ורוח ההתנדבות שאין לה אח ורע בשום מקום אחר. הכי ישראלי זה הביחד.

     

    הילדה של כולנו | הסופרת אמונה אלון בחרה בגל גדות

    כשגל גדות הופיעה בשידור חי ונוצץ בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית עתירת הרייטינג "סאטרדיי נייט לייב", היא פתחה את המונולוג שלה בפנייה – בעברית! – לבני משפחתה ולחברים בארץ. "הם חושבים שאני באמת וונדר־וומן", סיפרה לנו על האמריקאים, וחיוכה הנהדר חצה את המסך ישר אל תוך ליבנו הישראלי הקולקטיבי, שידע מיד: בשבילנו היא באמת וונדר־וומן.

    היא לגמרי "ילדה של כולנו", שנולדה בפתח־תקווה להורים צברים ולסבים שורדי שואה, גדלה, כפי שהיא מעידה על עצמה, "בסביבה מאוד יהודית וישראלית" ולמדה במגמת ביולוגיה בתיכון בגין בראש־העין, עם התמחות בריקודי ג'אז והיפ־הופ ועבודה בשמרטפות ובברגר קינג. "ילדה של כולנו" שזכתה בתחרות מלכת היופי, אבל גם שירתה בצה"ל שנתיים תמימות. ובמהלך מבצע "צוק איתן", והיא כבר מפורסמת ואהודה בעולם כולו, פירסמה באינסטגרם פוסט של תמיכה בחיילי צה"ל עם תמונה שבה נראות היא ובתה הקטנה מברכות על הדלקת נרות שבת.

    מה יותר ישראלי מגל גדות? מה יותר ישראלי מהגאווה המופגנת שלה בעצם היותה בת הארץ הצמאה הזאת, בת העם הפלאי הזה, בת השפה העתיקה הזאת שלא מפסיקה לקום לתחייה אחרי אלפי שנים של בדידות? ומה יותר ישראלי מהאהבה שכל ה"אנחנו" כאן חשים כלפיה ומן הגאווה שלנו ביופייה ובהצלחותיה, המרגשות אותנו כמעט כמו מראה דגל כחול־לבן מתנפנף ברוח?

     

    ספק סביר | המשפטן ורקטור האוניברסיטה העברית פרופ' ברק מדינה בחר בביקורתיות

    "מה שלומך?"

    "במילה אחת: טוב. בשתי מילים? לא טוב".

    הביקורתיות היא הכוח המניע של החברה שלנו. בזכותה אנחנו לא שמרנים ולא חנוטים במסורות ובכללים. אנחנו מוחים ומותחים ביקורת בשיחות סלון, ברשתות החברתיות ובהפגנות. דבריו של איש – מורה, הורה, מפקד או מנהלת, אינם מקודשים בעינינו. וזה סוד ההצלחה שלנו – החשיבה העצמאית והביקורתית.

     

    מדעי המדינה | פרופ' דן שכטמן, חתן פרס נובל לכימיה, בחר במדעני העתיד

    החינוך המדעי בישראל הוא טוב מאוד. יש לנו פרופסורים מובילים ומחקר מדעי מקיף ומתקדם ביחס לעולם. יש לנו פורצי דרך מדעיים ומערך שמכשיר את דור העתיד של המהנדסים והמדענים וכל יתר המקצועות שלומדים באוניברסיטה. כמובן יש מנעד בין האוניברסיטאות, יש פחות טובות ויותר טובות, אבל בסך הכל אנחנו עושים עבודה טובה מאוד.

    באשר לחינוך התיכוני – בחלקו הוא מצוין וכולל בתי ספר ומורים נהדרים; חלקו האחר בעייתי. בישראל פועלות ארבע מערכות חינוך נפרדות ורחוקות זו מזו בכל צורה אפשרית. האחת, החינוך הממלכתי החילוני, היא הטובה ביותר בארץ, אבל אחוז התלמידים שלומדים בזרם זה הולך ופוחת. השנייה היא מערכת החינוך הממלכתית־דתית שרמתה נמוכה יותר על פי התוצאות והסקרים. השלישית היא מערכת החינוך הערבית, שבתוכה יש להבדיל בין החינוך הערבי־נוצרי המשיג רמה טובה מאוד בחלקו, לבין הרמה הפחות טובה של מערכת החינוך הערבית־מוסלמית. מערכת נוספת, החינוך החרדי, לא מאפשרת לתלמידיה הרבים השכלה שתכשיר אותם לחיים עצמאיים ותורמים.

     

    נשימה טהורה | השחקן יהודה לוי בחר בשעות שלפני כניסת השבת

    "הכי ישראלי בעיניי הן השעות שלפני כניסת השבת, ביום שישי, בין הערביים, בין השמשות, כשהכל נכנס לתדר אחר, שקט. תחושה של חופש וקדושה. הזמן לנשוף החוצה את השבוע שהיה, ולשאוף פנימה אנרגיה חדשה. שבת היא ממש כמו נשימה, חמצן לנפש".

     

    בסקר שערכנו כאן נבחרת לגבר הישראלי הכי יפה. איך אתה מרגיש?

     

    "תודה רבה. אני שמח ונרגש להיות חלק מחבורה של ישראלים כל כך מוכשרים, סקסיים ויפים מבפנים ומבחוץ. לא מובן לי מאליו להיבחר לרשימה כזאת. אני גאה להיות ישראלי ומודה להורים שלי שהחליטו להביא אותי לעולם דווקא פה".

     

    רוח צפונית | הרופא פרופ' ריימונד פראח בחר בגליל

    הגליל הוא המקום הכי ישראלי בעיניי, כי הוא מייצג את האופי הישראלי האמיתי שמסתתר מתחת לקוצים של הסברס, מתחת לעצבנות ולמתח. הגליל הוא נופים ירוקים ושלווה פסטורלית. הגליל הוא מקום החיבור בין כל האוכלוסיות – כולם נמשכים אל האוכל הים־תיכוני הנהדר, אל פינות החמד, אל המרגוע. הגליל מייצג את שיתוף הפעולה הישראלי בין יהודים וערבים ונוצרים ובדואים ודרוזים, את השכנות בין כל הדתות והעדות והזרמים. הגליל מחבק שפות שונות, מבטאים שונים, מאכלים, בגדים, אפילו מחשבות שונות, והכל יחד יוצר פסיפס ישראלי יוצא דופן.

    * מנהל מחלקה פנימית ב' במרכז הרפואי זיו, ראש החוג לרפואה פנימית בפקולטה לרפואה ע"ש עזריאלי של בר־אילן בצפת

     

    בעוצמה כפולה | הזמר אייל גולן בחר במעבר בין יום הזיכרון לערב יום העצמאות

     

    המעבר בין עוצמת הכאב והאבל ביום הזיכרון לעוצמת השמחה והחגיגות במוצאי היום הזה, עם פתיחת אירועי יום העצמאות, הוא תופעה מדהימה שאין לה אח ורע בשום מקום בעולם. אני לא חושב שיש עוד מדינה שבה אנשים עוצרים באמצע הרחוב, באמצע האוטוסטרדה, באמצע החיים — ויוצאים מהרכב עם הישמע הצפירה כדי לכאוב ולהזדהות עם משפחת השכול. יום הזיכרון כולו הוא אבל עמוק ומתמשך, ואז בשמונה בערב הוא הופך בבת אחת לשמחה אדירה. המוני בני אדם יוצאים לרחובות וחוגגים עם הופעות וקצף ושירה וריקודים.

    לדעתי, צריך היה להיות לפחות יום אחד של הפרדה בין היום הכואב והקשה לבין היום שמייצג את השמחה הלאומית הגדולה. אבל כל עוד זה לא קורה, היכולת הזו להצטער ולבכות, לכאוב ולהתגעגע במובן העמוק והמלא ביותר, ובתוך שעה לשמוח ולחגוג מכל הלב — כל כך יוצאת דופן וכל כך ייחודית לישראל.

     

    צו קריעה | יועז הנדל בחר במילואים

    הדבר הכי ישראלי בעיניי הוא המילואים. אני יודע שבשנת ה־70 למדינה, המילואים הם כבר תחביב של מועדון סגור. המתנדבים בע"מ. בכל זאת הרוח שנושבת במדים המקומטים שעברו אינספור כביסות, קפה שחור על גזייה בשטח, בדיחות של מילואים, תלונות של מילואים ואנשים של מילואים הם בעיניי התופעה הכי ישראלית שיש.

    ואין לי הסבר טוב איך מהלך שנולד כולו מחוב ומצורך כמותי בחיילים הפך למאפיין כל כך חזק. ולמה? האם זו העובדה שפעם כולנו היינו כאלה ושבתל־אביב או בירושלים היה אפשר לראות מילואימניק מרושל עם שיער ארוך או זיפים בכל פינה וזה היה מראה טבעי?

    האם זה ההרכב האנושי של אלה שבימים רגילים עובדים בהיי־טק או לומדים באוניברסיטה, מנהלים משרד או מטפלים במשק – סוג של ישראלים שלעולם אי־אפשר לתפוס אותם מסכימים על צעד ממשלתי או על מחאה נגד הממשלה, שלעולם אי־אפשר לתפוס אותם מסכימים למשהו באופן כללי, ואז פתאום צו אחד והם עומדים דום? מסכימים לעזוב את הבית ללכת לאימון בצאלים או לבט"ש בשומרון. לקבל הוראות ופקודות מבעלי דרגות שלא פגשו, כאילו זה טבעי להיעלם מהחיים.

    ואולי אלה הגעגועים שלי לימי גבעת חלפון שבהם היה פחות בטוח מבחינה כלכלית וצבאית, האויב היה חזק יותר וישראל חלשה יותר, ובכל זאת היה ברור יותר מאיפה תיפתח הרעה. לכן המילואים היו פסיפס של שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים, והם היו של כולם. והיום, מגבוה, כולם עוסקים בשבטים ובאויבים, ופחות ופחות עושים מילואים. 

    הגעגועים שלי הם לשים את הראש על דיונה שעליה, לפחות עליה, אפשר להגיד שאנחנו ביחד.

     

     

    כולם למען אחד | נח קליגר בחר בסולידריות

     

    זה יכול להישמע מוזר במקצת – הרי הישראלי המצוי אינו נוהג לומר לא "בבקשה" ולא "תודה", ולרוב אינו נראה ידידותי במיוחד – ובכל זאת הסולידריות היא בעיניי הדבר הכי ישראלי שיש. מאחורי מעטה חוסר האדיבות מסתתר אדם טוב לב המוכן בהחלט לסייע לך אם תבקש זאת. אדם שחש עימך סולידריות כאשר המדינה עוברת תקופה כביכול יותר מסוכנת, מאשר השגרה הלא כל כך רגועה ששוררת בה, מאז נוסדה לפני 70 שנה.

     

    דוגמאות לא חסרות. לפני כשלוש שנים, למשל, בשבועות של מבצע "צוק איתן", עשרות אלפי ישראלים באו להלוויה של חייל בודד, אלפי אזרחים התקרבו מדי יום לאזור הקרבות כדי להביא מאכלים ומתנות לחיילים והלכו לבקר פצועים בבתי החולים.

     

    הסולידריות הזאת אינה רק מנת חלקם של הישראלים העכשוויים. המדינה היהודית, שקמה על הריסות יהודי אירופה, נוסדה אל תוך ואקום. לא היו בה מקומות עבודה, לא היו מגורים וגם אוכל לא היה. חיינו זמן רב במשטר של צנע, כאשר המדינה סיפקה מזון ספור ודל תמורת תלוש אוכל: עוף אחד לשבוע, כמה ביצים, כמות של לחם, חבילת מרגרינה וכו'. ולמרות זאת, בתקופה ההיא לא נעלנו את הדירות שלנו – כי הרי יהודי לא יגנוב מיהודי.

     

    גרתי עם שמונה ידידים מצרפת ומבלגיה, שבאו עימי ארצה בין ראשוני השורדים מהמחנות, בחדר ששכרנו ברחוב טרומפלדור בתל־אביב. בבוקר, כשיצאנו לחפש עבודה, לא נעלנו את החדר כדי שתשעה חברים אחרים, שלהם לא היה היכן לגור, יוכלו לישון במיטות הסוכנות שלנו. לא ראינו בזה מעשה מיוחד.

     

    ב־1951 התקבלתי לעבודה כסגן מנהל מחנה העולים בית ליד, היום פרדסיה. בסופי שבוע נסעתי לדודה שלי, שגרה בשכונת פלורנטין עם בעלה ושלושת ילדיהם בדירת שני חדרים וחצי. הבאתי עימי מיטה מתקפלת ושתי שמיכות וישנתי בכניסה לדירה. דודי היה הראשון בשכונה שקיבל מקרר, כלומר את הדבר האמיתי ולא עוד ארגז עם קרח. כל שכניו החזיקו את מנות הבשר הדלות שלהם במקרר שלו, הרי הדלת לא הייתה נעולה.

     

    האם יש עוד עם כזה? ללא ספק הוא עדיף על העמים שאומרים יפה "סליחה", אך אינם מוכנים כלל לסייע בשעת הצורך.

     

    מדינת ישראל נוסדה אל תוך ואקום. לא היו בה מקומות עבודה, לא היו מגורים וגם אוכל לא היה. ולמרות זאת, לא נעלנו את הדירות שלנו - כי הרי יהודי לא יגנוב מיהודי

     

     

     

    ערש אומת הסטארט־אפ | רונן ברגמן בחר בגיל שויד

    בסוף 1989 ישבה קבוצת חיילים צעירים במעבדה של אחת היחידות הקטנות והממודרות במיוחד במפקדת 8200 בגלילות והתלבטה בסוגיה ראשונית בעולם המחשבים האישיים והרשתות. למעבדה הייתה רשת מחשבים משלה, שלטובת מבצע מסוים, היה צריך לחבר לרשת אחרת, מסווגת פחות, שמוקמה בחדר סמוך. השאלה הייתה איך למנוע מסודות הנוגעים למעבדה לזלוג החוצה.

     

    את הפתרון הציע חייל צעיר. אחד כזה שמגיל עשר התעסק במחשבים הפרימיטיביים שהיו בשוק, וכשהיה בתיכון כבר למד מדעי המחשב באוניברסיטה. כיום יש מסגרות שמאתרות ומכשירות ילדים כאלה במסלול מובנה, אבל אז רק היה למישהו ב־8200 החזון ללכת לחפש אותם בעצמו, והוא איתר את אותו נער ודאג לגייס אותו למעבדה המסווגת.

     

    החייל הצעיר הציע ליצור הפרדה בין הרשתות: מנוע מהיר שמתוכנת, באמצעות שפה שהמציא, להבין ולסנן את התכנים הזורמים ברשת. מעין מחיצה שתוודא שהחומר המסווג לא יתערבב עם החומר הפחות מסווג מהחדר שליד.

     

    שנה מאוחר יותר השתחרר החייל הזה, גיל שויד, ושנתיים מאוחר יותר הקים עם שני שותפים את צ'ק פוינט. למערכת שאת אדניה הגה, גם אם בקוד אחר, במעבדה הצבאית, הוא קרא חומת אש, והיא חוללה מהפכה בעולם המחשבים.

     

    אין כיום חלום ישראלי מובהק יותר: עיסוק במחשבים לפני הצבא, גיוס ל־8200, השתלבות בתעשייה ואז הקמת סטארט־אפ שיעשה אקזיט במיליונים.

    שויד היה שם לפני כולם וסימן את הטרנד לבאים אחריו. כיום, מערכות צ'ק פוינט מותקנות בכל העולם, מגינות כמעט על כל חברות ה־Fortune 100 האמריקאיות ואפילו על כמה מסוכנויות הממשל הגדולות שם. בעיניי הוא הכי ישראלי שיש.

     

    בטרנד של שויד יש הרבה יותר מרצון אישי להשפיע על העולם ולעשות כסף: הוא ודומיו הם המצע שעליו צמחה אומת הסטארט־אפ, שהביאה לכאן עשרות אלפי מתעניינים והשקעות במיליארדים ושינתה את מדינת ישראל מן הקצה אל הקצה.

     

    היא נולדה בזכות נוסחה שהתפתחה יש מאין ושיסודה ביכולת של 8200 ויחידות נוספות לאתר ולסנן את הטובים שבטובים מבין המועמדים לשירות. אלה מקבלים את המקבילה למחנה קיץ לנוער שוחר מדע, שנמשך שלוש שנים ועקרונותיו פשוטים: האתגרים הם מעבר לכל דמיון, וכל רעיון שלכם, פרוע ככל שיהיה, יתקבל בברכה. פשוט תנסו. תקבלו גישה לסודות הכמוסים ביותר ולמבצעים החסויים והדרמטיים ביותר, אבל התקציבים יהיו מוגבלים וכוח האדם המקצועי יהיה דל ובדרך כלל בגילכם. בעזרת זה תצטרכו להתמודד עם משימות שנוגעות ישירות לביטחון המדינה. אם תצליחו — תצילו אותה. תיכשלו — ואנשים עלולים לשלם בחייהם. אה, ומה שתעשו, אם יתברר שהוא פועל, יופעל מיד בשטח. עכשיו תביאו פתרונות, אם אפשר אתמול. בהצלחה.

     

    השילוב הזה, שהוא בעיקרו פרטץ' ישראלי טיפוסי, נטול תכנון, מחשבה או עבודת מטה מסודרת, לא רק באמת הציל את המדינה מאסונות ביטחוניים קשים, אלא גם ייצר מאגר כוח אדם תאב הצלחה ותחרותי, עם המון רעיונות מחוץ לקופסה ויכולת לתרגם אותם במהירות למעשים, במשאבים דלים. וגם זה הכי ישראלי שיש.

    שויד, אגב, לא הגשים את החלום הישראלי החדש במלואו. הוא סירב למכור את צ'ק פוינט בסכומי העתק שהוצעו לו ומוביל את החברה בסמכותיות ובריכוזיות עד היום. במובן הזה, הוא הכי לא ישראלי שיש.

     

    ליגה משלה | המשורר רועי חסן בחר בנבחרת ישראל בכדורגל

    נבחרת ישראל בכדורגל היא שיקוף די מדויק של המדינה. הציפיות ממנה גבוהות והאכזבות גדולות, וככל שהשנים חולפות כך הציפיות מתנמכות וכבר פחות ופחות מתאכזבים ולומדים להשלים עם המצב. ובכל זאת ולמרות הכל, כמו בכל דבר ישראלי, גם לה יש כמה רגעים גדולים.


     

    געגועים להווה | הצייר יאיר גרבוז בחר במילה "עכשיו"

    הדבר הכי ישראלי בעיניי הוא יחסנו המעוות והאומלל למילה "עכשיו". אנחנו משתמשים בה בליווי סימן קריאה וסימן שאלה בתיעוב ובפליאה. כלומר, לא כרצון למצות את ההווה ולמלא אותו בהנאה ובתוכן מתמשך ומעמיק, אלא בשביל להתעטף בפחדים ובאיומים ובשנאות ולחכות בחרדה מתמדת לעתיד לבוא, לימים טובים יותר. המשפט הנפוץ במקומנו נאמר בטרוניה גדולה כמעט על כל דבר: למה דווקא עכשיו?! עכשיו זה זמן לא טוב! הכל יידחה ל"שש אחרי המלחמה". כך אנחנו מכלים את ימינו, מנותקים מההיסטוריה ומחוברים בדבק דבש לנוסטלגיה מסוכרת, בין עבר שמחקנו וגירשנו לעתיד מאיים.

     

    עמוס קינן כתב את אחד מהיפים והנכונים שבמשפטים העבריים: "אני מתגעגע אל ההווה". האמת היא שההווה הוא כל מה שיש לנו וכל מה שנתון להשפעתנו, ורק בהווה ניתנת לנו מידה מסוימת של בחירה. המשוררת הישראלית הנפלאה דליה רביקוביץ כתבה בשירה "השתדלות": "ואנחנו עצמנו דוחים הכל/ מיום ליום ועד קץ הימים,/ הרי זו תרמית שננהג כאילו/ היינו בני אלים". אבל אנחנו מתעקשים ונוהגים כבני אלים ונהנים הנאה גדולה מן התרמית, ונוהגים כעם נבחר שהחליט שמכל העכשווים האפשריים רק המשיח והגאולה הם עכשיו ולא בעתיד לבוא, ואילו החיים ככל הנראה יהיו אחר כך. יש שמתכננים את בניית בית המקדש עכשיו ואילו אצלנו הבית, כדברי דליה רביקוביץ, "הבית מוסק ואיננו חם". בקיצור השנאה עכשיו, הגזענות עכשיו, הלוחמה עכשיו... רק השלום באחרית הימים. השתבשו לנו כל הזמנים, ואנחנו חיים בין הזמנים בשעת שקיעה. שוקעים עכשיו.

     

    אכפת לנו | האתלטית אסתר רוט־שחמורוב בחרה ביכולת להתלכד בזמן צרה

    אנחנו יכולים לריב האחד עם השני, לכעוס ולרכל ולקלל ואפילו לשנוא, אבל בזמן אמת, כשמישהו באמת צריך אותנו, אנחנו מתלכדים ומתייצבים. אם ילד נלכד באוטו, כל הרחוב עושה הכל כדי לסייע ולחלץ. אם אדם נפגע ונפל, רכבים יעצרו באמצע הכביש והנהגים ייצאו החוצה להגיש עזרה. אם קורה למישהו משהו בחו"ל, הישראלים הם הראשונים שאכפת להם. מגיעים ומסייעים ומחלצים.

     

    זה בלט למשל לא מזמן, כשבאותו שבוע היו פיגועים בניו־יורק ובירושלים. בפיגוע שהיה בתחנת הסאבוויי במנהטן, כל מי שהיה בסביבה באותם רגעים ברח על נפשו, ואילו אצלנו, בפיגוע דקירה בירושלים, עוברי אורח רצו לעבר הפצועים תוך סיכון עצמם, כדי לנטרל את המחבל ולהגיש עזרה למי שנפגע.

     

    ההתלכדות בזמן צרה בולטת בכל זמן: כשיש מלחמות, אנשים פותחים את הבית לחיילים ותורמים להם ציוד ומביאים ממתקים ומחבקים ודואגים. וכשאנשים חולים זקוקים לעזרה כספית, דרך גיוס המונים או קמפיין, אנשים פותחים את הלב ואת הכיס, ונותנים גם אם אין להם הרבה, והכל בשמחה וברצון. זה מאוד מייחד את הישראלים, ההבנה שחיי אדם מקודשים כל כך והדבקות בערך הערבות ההדדית. תחושת האחריות באה לידי ביטוי דווקא בזמן צרה. ואז כולם אחים. 

     

    בלי חשבון | השחקנית אורנה בנאי בחרה בחוסר הגבולות

    התכונה הכי ישראלית בעיניי היא היותנו אנשים שלא מכירים בגבולות. זה מאוד חיובי אם את עדה יונת. קצת פחות אם את ילדה בת 12 שקוראים לה מלאני ברדוגו ודחוף לה לעשות ברחוב סלפי עם "לימור בנאי". ממש לא מזיז לה שלימור התעוררה הפוכה ומודאגת והיא נראית פחות לימור בנאי ויותר גברי בנאי.

    אנחנו מדברים בלי חשבון ומחבקים וצועקים ומתלהבים ומתלהמים ושולחים ידיים קצת יותר ממה שצריך ואנחנו תמיד צודקים ותמיד היינו כאן קודם ותמיד מגיע לנו הכל. לא מעט בזכות זה, אנחנו איפה שאנחנו – עם הישגים מדהימים, ניצחונות גדולים, תמיד מספקים אקשן למהדורות החדשות בכל העולם. כל זה כמובן כשיש לנו זמן ואנחנו לא בחקירות.

     

    זהב אדום | בן־דרור ימיני בחר בעגבנייה, ולא בגלל הטעם

     

    בחלקים רבים של העולם היהודי בגולה, הזהות היהודית מבוססת על "תיקון עולם". ישראל ידועה בפיתוחי הנשק וכאומת הסטארט־אפ. היא ידועה הרבה פחות בתחומים שבהם התרומה היא לאנושות כולה. הרשימה ארוכה. אלה לא רק משלחות הסיוע ובתי חולים שדה בכל מוקד של אסון טבע. אלה גם הפיתוחים הרפואיים, החממות ומערכות המים, שמסייעים למיליונים רבים בעולם.

     

    ישראל ניצבת במקום גבוה, ככל הנראה במקום הראשון, בתרומה פר־קפיטה לאנושות. מה מכל ההישגים מסמל אותה יותר מכל? נדמה שהעגבנייה. מדובר במוצר היצוא היקר ביותר מישראל. לפי משקל היא עולה יותר מזהב. לא מדובר בעגבנייה עצמה, אלא בזרעים שלה. קילוגרם אחד של זרעי עגבניות, למשל מסוג "סאמר סאן" (עגבניות שרי צהובות), הגיע בעבר למחיר של 350 אלף דולר. קילוגרם זהב, בימים אלה, עולה כ־40 אלף דולר. בזמן השיא, לפני כעשור, קילו זרעי עגבניות עלה פי 16 מקילו זהב.

     

    רוב הישראלים מנפחים את החזה בגאווה משום שישראל היא אומת הסטארט־אפ. זה נכון, אבל עם כל הכבוד לווייז, למובילאיי ולצ'ק פוינט, אסור לשכוח שישראל היא המדינה המובילה בעולם בתחום החקלאות והמים. גם בטפטפות, גם במערכות התפלה וגם במיחזור מים, מקום ראשון בעולם. העגבניות קשורות למים, משום שהן צרכניות מים לא קטנות. גידול קילו אחד של עגבניות ללא השקיה באמצעות טפטפות מצריך קרוב למאה ליטר מים. עם טפטפות, הצריכה יורדת ב־50 אחוז. כך שישראל מוכרת עסקת חבילה. גם טפטפות, גם זרעים. וזה רק חלק קטן משרשרת פיתוחים שמעניקים חיים למיליונים רבים בעולם. כך שלפעמים, רק לפעמים, יש סיבה לגאווה.

     

    לחיים! | הזמר דויד ברוזה בחר ביין

    יש משהו מרגש ורומנטי בלחלוץ פקק מבקבוק יין ישראלי. בין שהענבים גדלו על אדמות הבזלת בגולן ובין שבעמק יזרעאל. בין שהיין נוצר בגליל העליון, בין שבהרי יהודה ובין שבדרום הנגב. היין הישראלי, על הניחוחות והטעמים שלו, טומן בחובו את הארץ ואנשיה. היין הוא תמצית הצוף של התרבות.

     

    אני נצר למשפחה שהתיישבה בארץ עוד בימי האימפריה העות'מאנית, ממקימי רחובות וראשוני הקיבוצניקים בדגניה. עד היום, הצד ההוא של המשפחה (הצד של אמי, שרונה אהרון ז"ל) עוסק בחקלאות ובעשיית יין. אני גר בתל־אביב, בבית שבנה סבא שלי. לפעמים, כאשר אני מחפש להירגע מהמולת העיר, אני נוסע לבקר את המשפחה ביקב רד פואטרי. שם, בתוך הכרמים ובין כל עצי הפרי והשדות, יש את ישראל של פעם, של היום ושל מחר. בבקבוקי יין מקומי עסיסי ומהפנט יש שיחות שמתגלגלות, ויכוחים קולניים, צחוק וטפיחות שכם. אין דבר יותר ישראלי מזה.

     

    לא נחים עד שמוצאים | הרבנית רחלי שפרכר־פרנקל בחרה ביחידת החיפושים הצבאית "מרעול"

    מכירים את מִרְעוֹל? בן דוד של משעול, שביל עיזים למרעה, רשת הקורים הדקה על מדרונות ההרים, ספק מעשה רגלי הצאן, ספק גלישות קרקע. הוא ישראלי להפליא בגלל ניחוח הנופים הנודף ממנו, בגלל החיבור לעברית, הרשות להרגיש בה בבית, ליילד בה מושגים חדשים מדויקים לצרכים ולשטח.

     

    מרעול הוא גם שמה של יחידת סריקה וחיפושים של צה"ל. היא מבוססת על אזרחים המחוברים לאדמה הזו, מכירים כל שביל בהר ובגיא, כאלה המסוגלים לזהות שינוי בשטח, שיח מנותק או אבן הפוכה. מדובר בסיירים ובאנשי מקצוע מכל הארץ, מומחים לקרקע, למים ולצמחייה, מהנדסים וגיאולוגים, כולם עסוקים ובעלי משפחה, שמוכנים להיות מוקפצים בכל עת באמצע החיים. הם מתורגלים להפעיל את הראש ביחד, ואז לסרוק ברגליים ולחפור בידיים, ובעיקר בנחישות ובמסירות של הלב.

    מעוררת השתאות גם הענווה האמיתית של מפקדים בכירים בצבא, שלמדו להיוועץ, להקשיב ולהיעזר, לשתף פעולה עם אזרחים.

     

    בבסיס כל זה עומדת הערבות. אחווה עמוקה המניעה אנשים להתמסר, להסתכן, לא לנוח עד שמוצאים. מצוות פדיון שבויים המחלחלת עמוק בדנ"א. אנשי מרעול כמשל. קדמו לה יחידות החילוץ וההצלה הצבאיות והמתנדבות, יחידת אית"ן והמלאכים מצוותי המשא ומתן, המשלחות המתארגנות להביא הביתה את התינוקות, שעוד אפילו לא הספיקו להיות אזרחים ישראלים וניצלו מרעידת האדמה בנפאל. החברים שלא הרפו עד שהחזירו הביתה את אור, אחרון המטיילים. עשרות התרמילאים המתארגנים בן לילה באבחת פוסט בפייסבוק, נוטשים את מסע החלומות שלהם בפרו או בגיאורגיה ומתייצבים באותה רמת התלהבות ומרץ לחיפושים. את אחַי אנוכי מבקש. הכי ישראלי שיש.

    * הרבנית רחלי שפרכר־פרנקל היא אמו של הנער יעקב נפתלי שפרכר־פרנקל ז"ל, שנחטף ונרצח עם שני חבריו בגוש עציון ב־2014

     

    עיר הנצח | השחקן והבמאי זאב רווח בחר בירושלים

    ירושלים מייצגת בשבילי את תמצית הישראליות. גדלתי בירושלים, בכל יום ראיתי ממרפסת הבית במוסררה את הר הבית, והמואזין היה מעיר אותי בבוקר כדי שאלך לבית הכנסת. הירדנים היו יורים עלינו בירושלים, הצנחנים שיחררו את הכותל בירושלים, וכל ישראלי נושא עיניים לירושלים ורואה בה את בירתו הנצחית. ירושלים היא ישראל וישראל היא ירושלים. בכל בוקר אני מתפלל אליה, אומר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ירושלים זה הכי ישראלי שיכול להיות, מדורי דורות. ירושלים היא העבר שלנו, היא ההווה והיא העתיד, עיר שחוברה לה יחדיו ומחברת את כל הזמנים והתקופות.

     

    בסקר שבגיליון זה נבחרת לשחקן הכי ישראלי. מה אתה אומר על כך?

     

    "אני מודה לאלוהים על כך. אני מאוד־מאוד אוהב את העבודה שלי, זה הייעוד שלי בחיים. אני ידוע אמנם כקומיקאי ומצחיקן, אבל העבודה שלי מאוד רצינית וכך אני גם מתייחס אליה. יש לי את הכבוד לשמח את הקהל ולגרום לו הנאה".

     

    סי יו בעדֶיין | סמדר פרי בחרה בצירוף הלשוני "יאללה ביי"

    אני אוהבת את ה"יאללה ביי". זאת תמצית הקסם הבלתי אמצעי שלנו, סוג של חוצפה ישראלית חיובית. הייתי ממליצה אפילו לרשום פטנט על צמד המילים. כשמישהו חופר לך בטלפון, כשמיצית את מה שביקשת לבדוק, או כששמעת את כל מה שצריך — אז יאללה ביי. והמהדרין בירושלים מוסיפים "סי יו בעדֶיין", להתראות מאוחר יותר, אולי.

    זה לא סוד שאנחנו עם חסר סבלנות שחי במדינה עצבנית. גם הנימוסים שלנו, אם משווים לאירופה, לא מי יודע מה. נכון שלמדנו להתלבש ולכסות את קיסם השיניים בחצי כף יד, אבל לעיתים קרובות נשמעים כחכוחי גרון כשהישראלי שוכח את עצמו ומופיע בסנדלים לפורומים הכי נחשבים. או כשהישראלית לא זוכרת מה בדיוק עושים עם המזלג הקטן בארוחה רשמית ואיפה מניחים את הארנק.

     

    אז יאללה ביי, שמלקט מילה פה מילה שם משתי שפות ובכוונה לא מערבב את העברית, נותן עבודה מדויקת. גרסה עדכנית לישראליק עם מכנסי החאקי הקצרים וכובע הטמבל או לשיח הצבר, קוצני מבחוץ ורך ומתוק מבפנים. סוג של פמיליאריות ישראלית שנוחתת על הצד השני בהפתעה, סוד הסחבקיות שלנו, שיצליח כמעט תמיד לשבור את קרי המזג. איפה אתה יכול להופיע למסיבה, לאירוע חברתי מפונפן, אפילו לארוחה בבית פרטי, עם אורח שלא הוזמן? יד על הלב, רק אצלנו. נסו לעשות את זה בארצות־הברית או באירופה ותראו מה תחטפו. את ה"יאללה ביי" לקחתי איתי למדינות בעולם הערבי. בפעם הראשונה, כשביקשתי ראיון עם ממלא תפקיד בכיר מאוד וקיבלתי בחזרה "אינשאללה", שזה מסר סמוי ליודעי הפרוטוקול הלא כתוב, שהפגישה הזאת לא תתקיים, הצלחתי לסגור עניין עם ה"יאללה ביי". המתווך, פקיד בכיר, רץ לדווח לבוס על החוצפה של הישראלים האלה ומה־הם־חושבים־לעצמם. הצלחתי לשמוע את הבוס הגדול משועשע ונכנע, ושמעתי אותו מוריד את הפקודה: אז דווקא תביא אותה.

    מאז אני הולכת עם ה"יאללה ביי" שלנו בשבילי העולם הערבי, סוג של פותח וסוגר דלתות. מי שלא מחרימים אותנו, אני מגלה, כבר מנכסים לעצמם את שתי המילים. אפילו ברומן מצרי חדש, שעושה הרבה רעש, מצאתי את "יאללה ביי". אחרי לילה אינטימי סוער, הגיבורה מתייצבת ליד דלת הבית, לאותת לאורח שלה שהגיע הזמן להיפרד. מה רומנטי וקליל יותר מצמד המילים שהסופר למד מחבריו הישראלים? בדיוק, יאללה ביי.

     

     

    חלון לים התיכון | השחקנית שושיק שני בחרה בחוף הילטון

    נולדתי וגדלתי בתל־אביב. בגיל שלושה חודשים אמא שלי טבלה אותי בחוף גורדון, אבל כשבגרתי, עברתי עם אריק בעלי לרחוב בזל והתחלנו ללכת לחוף הילטון. ומאז אני שם, לאורך שנים רבות וארוכות, שוחה ונפגשת ומדברת ונהנית עם אנשים שאין ישראלים מהם. עם הזמן יצרנו קבוצה מקסימה של שחיינים מבוגרים, בהם גם נשים בנות 90. פיסת הים הזו בחוף הילטון היא מתנת אלוהים נהדרת, חינמית, מתחת לאף, ומבחינתי, היא הישראליות במיטבה. הפרלמנט שלנו סחבק עם כולם על החוף — עם המציל, עם המנקים, עם השחיינים האחרים. כמו משפחה קטנה באמצע תל־אביב. גם זה ישראלי מאוד, אבל ישראלי של פעם, מהאנשים הישנים והטובים שהיה להם חלק גדול בהתחלה של המדינה.

     


     

    ארצי, מולדתי | רז שכניק בחר בזמר שלמה ארצי

    אפשר להעמיק מקיסריה ועד הירח בהסברים שירכיבו תשובה מנומקת מדוע שלמה ארצי הוא התגלמות מדויקת של ישראל והאתוס הישראלי באדם אחד. אפשר פשוט להתבונן בקהל שמגיע להופעות שלו ולקרוא את התמונה, להבין אותה במהירות. ילדים, בני נוער, חיילים, חילונים, דתיים, חרדים, אשכנזים ומזרחים, ערבים, נוצרים, צפונים ודרומים, עשירון תחתון ועשירון עליון. כור ההיתוך הציוני לא יכול להיות קרוב יותר למה שרקם בדמיונו דוד בן־גוריון.

     

    דור שני לשואה, עבר בילדותו מעמק יזרעאל לרמת ישראל, בוודאי לא שכונת היוקרה של תל־אביב. בניגוד לסברה הרווחות, ארצי אינו ילד שמנת. את השירות הצבאי, למשל, לא התחיל בלהקה צבאית, אלא בתותחנים. אם אפשר להקביל לדרכה של מדינת ישראל, המבודדת בעולם בתחילת דרכה, הכל הלך לארצי קשה ומסובך בתחילת הדרך. גם הוא לא התקבל באהבה בעולם שלו, המוזיקה. בתחילה בחר לשיר חומרים של אחרים, אבל כשיצא לעצמאות, כבר עשה את זה אך ורק בדרכו שלו, ביצירה שלו, בשפה המיוחדת שלו, שנרמסה בתחילה על ידי "מומחים" ונראתה לעיתים מוזרה עד קשה להבנה. גם הקהל לא נהר בהמוניו להופעות שלו אי שם בסבנטיז. כמו יואל מוישה סלומון העקשן, שהביא בסופו של דבר את הציפורים, ארצי יצא לרחוב כדי לסחוב את הקהל בעצמו, שייכנס לצוותא.

     

    זה הצליח, כי מעבר ללחנים מופלאים ארצי ידע לחבר בין אהבות ובין נופים ישראליים, השואה, המלחמות וגם הפוליטיקה שלנו, בדרכיו השלוות, ללא זעקות ופרובוקציות. "יש לנו ארץ, למה עוד אחת" — זו בעצם כל מהות הסכסוך הישראלי־פלסטיני במשפט אחד, פשוט וגאוני. "הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב" — זו השמחה הישראלית של יום העצמאות לצד העצבות של יום הזיכרון. "רוב הזמן את אשתי" ו"אני תקוע בחליפת חיינו" הם ניתוחים מבריקים של הקשיים במערכות זוגיות. "עכשיו יש את הזמן במזרחית" היא התחזית שכתב ארצי עוד ב־1988 למוזיקה הפופולרית שאנחנו חווים היום. "השמיים כחולים אבל מה עם השאר" היא שאלה שעוברת לכל ישראלי בראש כל יום. וכמובן "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר" הוא האיחול הישראלי האופטימלי לכל אלה שמחשבים את קיצם לאחור.

     

    ארצי נהנה בערך 33 שנה ממעמד של כוכב־על, אבל נשאר בג'ינס וטי־שירט, סניקרס, מגבת ובקבוק מים, לא כי מישהו לחש לו ש"זה כדאי לתדמית", אלא כי עצות של סטייליסטים באמת לא מעניינות אותו. הוא נותר כמעט האמן היחיד כאן שמסרב לקמפיינים, מסרב לשפוט בתוכניות המוזיקה הטרנדיות, אבל מצד שני יודע כל פעם מחדש להתחבר בדואטים לטעם המעודכן של הישראלים, מגרי אקשטיין, דרך ריטה ועד עומר אדם. הוא גם מקפיד להישאר קרוב לקהל שלו. לא רק הופעות גדולות בקיסריה או בפארקים, גם הופעות במועדונים קטנים, שבהן הוא יכול להסתכל בעיניים כמעט לכל צופה, ואם לא — ידאג לגשת עד לכיסא האחרון בשורה האחרונה.

    כששלמה ארצי יקבל את פרס ישראל – והוא יקבל – לא תהיה באזור גבה מורמת אחת שתשאל למה.

     


     

    הצבר האולטימטיבי | איתן הבר בחר בראש הממשלה יצחק רבין ז"ל

    בשנותיה הראשונות ניסתה מדינת ישראל לחקות ולהעתיק מנהגים ישנים נושנים: מלכת היופי של ישראל, מלכת המים, צברי השנה ועוד. בדוח המשימות של המדינה היה חסר אז הצבר האולטימטיבי, האיש שיסמל ויסמן את הדרך לצבר הישראלי שנלחם באותם ימים על חייו ועל חיי המדינה. מבחינה זו, יצחק רבין היה נושא הדגל.

    היו באיש הזה כל התכונות והאפיונים המתאימים לצבר האולטימטיבי של אז. בראש ובראשונה, הרקע המשפחתי: אמא שלו הייתה מנהיגת פועלים, ידה הייתה בכל ויד כל בה. אביו היה מעובדי חברת החשמל, וגם הוא מנהיג פועלים. גם הרקע החקלאי התאים לאפיון. רבין למד בבית חינוך לילדי עובדים בתל־אביב, בגבעת־השלושה, ובעיקר בבית הספר החקלאי כדורי. העיסוק בתחום החקלאי היה באותם הימים סמל לשלטונה הממושך של מפא"י ולהיות תלמיד בכדורי פירושו היה ללמוד בבית הספר הטוב ביותר שקיים בארץ ישראל למנהיגות כלשהי.

     

    במסגרת זו התגייס רבין לפלמ"ח והיה מראשוניו. הוא פיקד על פעולה לחילוץ מעפילים, וכך נרשם שמו בפרק של ההעפלה הבלתי חוקית לארץ ישראל. אחר כך לחם בקרבות הדמים לירושלים, ופיקוד זה הקנה לו את תהילתו. ירושלים הייתה תמיד סמל ומופת לקיומה של מדינת ישראל. יותר מ־400 לוחמים נפלו בשירות חטיבתו, חטיבת הראל. איך אמר חיים חפר, "לפעמים התערבבו קולות המקושים החופרים את הקברים של אתמול עם קולות חופרי הקברים של מחר".

     

    אחרי מלחמת העצמאות ויתר רבין על כוונתו ללמוד הנדסת מים ונשאר בצבא, שהפך להיות סמל הסמלים של מדינת ישראל. במדינה הנאבקת על חייה, אנשיו זכו להערצת האזרחים כולם. הסמל, האות והמופת לתוארו של רבין כצבר האולטימטיבי היו בהכנתו את צה"ל לאחת המלחמות היותר מוצלחות, אם יש הגדרה כזו, בתולדות העולם כולו: מלחמת ששת הימים. הוא, שהביא את הניצחון על מגש של כסף, זכה לתהילת עולם.

     

    עם המטען הזה יצא ללמוד את החזית הדיפלומטית בוושינגטון ועשה הכל, ומעבר לזה, כדי לקנות את ליבם של האמריקאים. רבין היה ראשון לזהות שחיינו לא יהיו חיים ללא תמיכה מדינית וביטחונית מהצד האמריקאי.

     

    האיש שנרצח ב־4 בנובמבר 1995 בכיכר העיר אכן היה הצבר האולטימטיבי, יפה הבלורית והתואר והוגה צבאי בולט.

     

    בניגוד לצורר היהודים אדולף אייכמן ואחרים, לא זכה יצחק רבין להגנה כלשהי מצד פרקליטים נוטפי לשון. הרוצח חישב עצמו כבית משפט וכמוציא לפועל, ולא התחשב בהיסטוריה המרתקת של האיש הזה. דמו נשפך בכיכר העיר.

     

    סיפור אהבה | מגישת המהדורה המרכזית בחדשות עשר, תמר איש־שלום, בחרה בעברית

    בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 מחליטים גבר ואישה בפולין לעלות לארץ ישראל. הם מתחילים לחסוך פרוטה לפרוטה. מאוהבים, אך רחוקים אחד מהשני, הם מעבירים את שבע השנים עד העלייה ארצה בחילופי מכתבים מתגעגעים. שפת האם של שניהם יידיש, אבל הם כותבים זה לזה על טהרת העברית. שלה נגישה, יומיומית וזורמת; שלו גבוהה, חגיגית ונמלצת. כל סוף מכתב שלו זהה לקודמו – הוא מציע תיקוני עברית דקדקניים למכתבה האחרון. במשפחה אנחנו צוחקים שכולנו כבר היינו נוטשים אותו בשל הטרחנות. אבל מזל שסבתא יהודית לא עזבה את סבא אבא (זה היה שמו: אבא), אלא עלתה איתו לארץ ויחד הקימו משפחה.

     

    כ־70 שנים אחר כך זוג (גם הוא מאוהב) מבלה כשנתיים בלונדון בלימודי תואר שני, עבודה וחיים משוגעים, והם משוחחים זה עם זה בעברית כמובן. כשחזרנו, חברים רבים שאלו למה שבנו, הרי היה לנו כל כך טוב שם. והיה. לקח לי זמן לנסח תשובה. יש מילים גבוהות ויפות כמו ציונות, לאומיות וכיסופים לארץ ישראל, אך באופן עמוק התשובה האמיתית קשורה לתולדות של כל אלה – השפה העברית והתרבות הישראלית שכרוכה בה. 

     

    לא משנה כמה זמן הייתי נשארת בלונדון, לעולם לא הייתי מסוגלת לפתור בעיתון תשבץ היגיון. להבין את הרקע לשיר עם מסורתי. לתפוס את כל הדקויות של הומור בריטי

    משובח בהופעת סטנד־אפ. אני רוצה לחיות את חיי במקום שבו ההקשר, מארג השפה והתרבות מובנים לי ופרושים לרגליי. הם שלי. במדינה שבה שפה עתיקה קמה לתחייה ומתחיה מדי יום.

     

    מדברות מהשטח | הסופרת צרויה שלו בחרה בתנועת "נשים עושות שלום"

    תנועת "נשים עושות שלום" שקמה באופן ספונטני בקיץ העצוב של 2014, בעקבות מבצע "צוק איתן", על ידי קומץ נשים מיואשות וחרדות שחיפשו דרך להמיר את החרדה והייאוש לעשייה ולתקווה, מגלמת בעיניי את היופי שבישראליות. הכרתי אותן שנה מאוחר יותר, כשהזמינו אותי לבקר באוהל שהקימו מול בית ראש הממשלה, ומרגע שנכנסתי לשם הרגשתי שמצאתי את המקום שלי, את הארץ שלי. הנשים שפגשתי שם רצו להקשיב, לא רק להשמיע, לאחד ולא לפלג, וכשדיברו יצאה מפיהן שפה חדשה, רכה וסובלנית, אנושית ומכבדת, שמנסה להעמיק ולהתגמש הרבה מעבר לדפוסים המוכרים לעייפה של ימין ושמאל.

     

    באוהל ההוא, ובמפגשים נוספים שבהם השתתפתי מאז, שמעתי מתנחלות שמכריזות בפה מלא כי למען שלום אמת יפנו את ביתן, שמעתי פלסטיניות שמתנגדות לטרור ומעוניינות בפשרה, ראיתי פעילות שלום חילוניות מחבקות נשים דתיות מעיירות פיתוח, ערביות משוחחות בקרבה עם עולות מרוסיה, בדואיות עם קיבוצניקיות, והרגשתי שנולד כאן שיח חדש, ושאם עוד יש תקווה במקום הזה – ממנו היא תבוא, מן היכולת לצמוח יחד מעבר להשקפות השונות, לחבר את הקהלים המגוונים לדרישה אחת משותפת, אשר תהדהד גם אצל השותפות שלנו בצד השני – דרישה לעשות כל מאמץ כדי לסיים את הסכסוך בהסכם מדיני.

     

    ההתארגנות הספונטנית ההיא סחפה מאז כבר רבבות נשים וגם גברים וצמחה להיות תנועת שטח גדולה. ככל שתלך ותגדל ותשפיע, תהפוך את היופי שבישראליות לתמצית הישראליות.

     

    בזכות החוצפה | נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, בחרה בחדשנות וביצירתיות

    היכולת של הישראלים, בתחומי עשייה שונים, להעלות רעיונות חדשניים ויצירתיים וליישם אותם עם תעוזה, יוזמה וקצת חוצפה; הנכונות להעז, לנסות, להיכשל, ללמוד מהניסיון ולנסות שוב – הפעם משהו אחר, רעיון בשל יותר, שנבנה על הניסיון שנצבר. נוהגים להזכיר את החדשנות הישראלית בכל הקשור לתעשיית ההיי־טק, הסייבר, הפינטק, טכנולוגיות המים וכו'. אבל אני מוצאת את ההעזה וה"חוצפה" הישראליות גם בקולינריה, בתרבות, בסרטים, בסדרות הטלוויזיה ועוד.

     

    לא פעם שואלים אותי עמיתים מחו"ל, ממה נובעות היצירתיות והחדשנות בתחומים כה מגוונים בישראל?

     

    יש הרבה תשובות אפשריות. אולי זה נובע מכך שאנחנו מדינה צעירה, עם פסיפס אנושי מגוון ואתגרים קיומיים במגוון תחומים, שרק רעיונות חדשניים ומקוריים מאפשרים לנו להתמודד עימם. הכורח והאתגרים שניצבים בפנינו חידדו את הצורך להמציא פתרונות חדשניים. היעדר מסורות שמייצרות תפיסות סדורות בנושאים שונים ופתרונות מוכנים בתחומים רבים, כמו אלו שקיימים במדינות ותיקות, מאפשר ומחייב להמציא את עצמנו מחדש. כך למשל בקולינריה, שבמקומות אחרים שואבת ממסורת עתיקת יומין, ואצלנו ממזגת תרבויות ויוצרת משהו חדש ומרענן. או להבדיל, המחסור במים, שדחף למציאת טכנולוגיות של התפלה, טפטוף, השבת מים וכו'. המציאות הישראלית המרתקת והסבוכה, לעיתים הבלתי אפשרית, היא כר פורה לתעשיית הסרטים המשגשגת; ובמישור אחר, אתגרי הביטחון דחפו לפיתוח טכנולוגיות חדשניות בתחומים הצבאיים והיוו את התשתית של הידע ליצירת תעשיית ההיי־טק.

     

    במקביל, המדינה השכילה עוד בתחילת דרכה להשקיע באוניברסיטאות מעולות ולברור את הרעיונות המבטיחים שנוצרו בהן באמצעות חברות שפעלו לפיתוח מסחור ויישום בתעשייה, ועודדה אזרוח של טכנולוגיות שנולדו בשביל ולטובת מערכת הביטחון.

     

    האתגרים השונים אינם מאחורינו. מדינת ישראל השיגה את מה שהשיגה בזכות החלטות של מנהיגים אמיצים והחלטות קטנות של יזמים, ממציאים ומשקיעים. כדי שהחדשנות והיצירתיות ימשיכו לדחוף את מדינת ישראל קדימה, צריך לוודא שמערכת החינוך מכינה את בוגריה לשוק העבודה העתידי, שיהיה מבוסס על טכנולוגיה חדשנית; שלאוניברסיטאות יהיו את התנאים שיאפשרו להן להמשיך להיות בחזית המדעית; שהממשל תומך ביוזמה ובחדשנות ולא מדכא אותן באמצעות ביורוקרטיה בלתי אפשרית.

    והעיקר - עלינו להמשיך להיות מסוגלים לקבל החלטות אמיצות, מקוריות, חדשניות ולפעמים אפילו חצופות.

     

    כמו גלגל | השחקנית והבמאית מסקי שיברו בחרה בעזרה הדדית

    להיות ישראלי זה למצוא אנשים טובים באמצע הדרך, בכל יום, בכל מקום. להיות ישראלי זה לצאת מהבית, לגלות פתאום פנצ'ר, לעמוד בצד הכביש בחוסר אונים ולגלות כמה מכוניות מוכנות לעצור לסייע. זה מישהו שיוצא ומפרק לי את הגלגל, מעמיס אותו על האוטו שלו, נוסע לפנצ'רייה, חוזר אחרי חצי שעה עם גלגל מתוקן וכוס קפה ואומר לי: תודה שזיכית אותי במצווה על הבוקר.

     

     

     

    מהטוב לדוב | הטניסאית שחר פאר בחרה בחיבוק

    החיבוק החם הזה, כשיש מלחמה או פיגוע טרור וכולם עוזבים הכל וניגשים ומסייעים ונותנים כל מה שביכולתם ומתאחדים בתחושת השותפות והצער. והחיבוק החם הזה, כשספורטאי או זמר או שחקן קולנוע ישראלי מייצגים את המדינה ומצליחים, וכולם מפרגנים ושמחים וגאים, וממש מרגישים שהם חלק מההצלחה. החיבוקים האלה הם משהו מאוד אופייני לישראלים, וקיימים פחות במדינות אחרות. כספורטאית שמייצגת את ישראל הייתי בהרבה מקומות בעולם ולא ראיתי חיבוק חם כזה מצד אומה שלמה כלפי הספורטאי שמייצג אותה.

     

    ומצד שני, החיבוק הזה הופך לפעמים לחיבוק דוב. החברה הישראלית כל כך מרגישה חלק ממי שמייצג אותה, שהיא מרשה לעצמה לחוות את דעתה על כל דבר, ולפעמים גם לשפוט, לבקר ולהעליב. בעצמי התנסיתי בזה כספורטאית, גם בזמנים שבהם לא הצלחתי. ישראלים הרגישו שהם יכולים להרשות לעצמם להגיד לי כל מה שהם חושבים, גם ברחוב, גם בתקשורת. לקח לי המון זמן להתרגל, להתעלם ולהבין שזה חלק ממי שאנחנו, לטוב ולרע.

     

     

    טרמינל ז'ה טם | אלכס פישמן בחר בנתב"ג

     

    אין יותר ישראלי מנתב"ג – היכל הקודש המודרני של המעמד הבינוני, עמדת הזינוק אל תענוגות החיים. כשישראלי מקטר על כך שלא טס השנה לחו"ל הוא לא מציין עובדה אלא מתאר מצב: הייתה לי שנה לחוצה, לא היה לי זמן לעוף מכאן. במילים אחרות, הוא לא הצליח לממש השנה את החוויה הישראלית האולטימטיבית – החוצה גילים, שכבות סוציו־אקונומיות, דתות ואמונות.

     

    הצורך העז הזה להשתחרר מגיע כנראה מהשירות הצבאי. כשישראלי יוצא לצימר בגליל או לאילת, זה כמו "אפטר" – אתה עדיין פה, ואפשר להחזיר אותך בכל רגע ל"בסיס". לצאת לחו"ל זו כבר "רגילה": אתה מתנתק לפרק זמן מן הצורך להוכיח עשייה ציונית – או עשייה כלשהי – מבוקר עד ערב. אנחנו כמעט תשעה מיליון איש, אבל נשארנו חברה קרתנית, כולם מסתכלים לכולם בצלחת: מה הספקת, איך הצלחת, למה לא התחתנת. בין הגויים, אתה מלך, משוחרר ממתן דין וחשבון. לכן ישראלים מתחמקים מישראלים בחו"ל. אלא אם כן מישהו נקלע למצוקה.

     

    השנה חצו את נמל התעופה 20 מיליון איש, רובם ישראלים. הישראלי המעופף יוצא לחו"ל פעמיים־שלוש בשנה בממוצע. מדובר בתשוקה בלתי נשלטת. מאיר אריאל ז"ל כתב על כך את ההמנון "איי לאב יו טרמינל". לטרמינל בנתב"ג – כמו לכל היכל קודש – יש תפקיד טקסי. במקום לעלות לרגל עם מנחה לירושלים, עולה עם ישראל בחגים לנתב"ג ומעלה מנחה למולך הצרכני בדיוטי פרי. בארץ, הוא יתמקח על שקל, אבל כשהוא רואה את אורות הדיוטי פרי משתחררת אצלו נצרת הארנק. הדיוטי פרי בנתב"ג הוא הרווחי ביותר, פר מטר, מכל נמלי התעופה בעולם. ממש כפי שבנתב"ג פועלות יותר חברות תעופה מאשר בנמל התעופה העמוס ביותר בעולם, באטלנטה. כ־140 חברות תעופה טסות מנתב"ג ל־110 יעדים בעולם כדי לספק את יצר הנדידה הישראלי.

     

    בנתב"ג גם נערך אחד מטקסי ההתבגרות החשובים בחברה הישראלית: הפרידה המשפחתית מן הבן או הבת היוצאים לטיול אחרי צבא (מוסד ישראלי ייחודי בפני עצמו). הנהלת נמל התעופה דוחה מדי חודש עשרות בקשות לקיום טקסי הצעות נישואים בנמל מחשש למוזיקה רועשת ופריסת שטיחים אדומים. אבל זה קורה שם, גם בלי לקבל רשות. עניין של תשוקה, כבר אמרנו. 

     

    לשמור על הפלא | מגישת מהדורת החדשות המרכזית של תאגיד השידור הישראלי, גאולה אבן־סער, בחרה בתחושת האחריות

     

    ישראל היא מדינה וחברה במאבק. מדינה השרויה במאבק תמידי, מיום הקמתה, על קיומה וביטחונה מול אויביה. חברה הטרוגנית במיוחד המצויה בקונפליקט פנימי בלתי פוסק על אמונות, ערכים, עמדות כוח ומשאבים. אין לה חוקה המגדירה את האתוס החברתי הכללי. כללי המשחק בה שנויים במחלוקת, ונדמה שהם בתנועה מתמדת של שינוי על רצף הזמן. ילדיה לומדים באינספור זרמי חינוך שונים אחד מהשני בתכלית ללא ליבה משותפת. מספר המפלגות בה גדול ככל הנראה מבכל מדינה אחרת. אפילו לצה"ל, לפי הנתונים שהתפרסמו לאחרונה, מתגייסים היום רק מיעוט הישראלים.

     

    בכל זאת, רוב גדול של הישראלים מרגישים מאוד שייכים, מרוצים מהחיים כאן, חרדים מהמחשבה שילדיהם יהגרו למדינה אחרת וליבם פועם ביחד כשיש סיבה לגאווה או לחרדה. אולי כי לא הגענו לכאן במקרה. לכל אחד מאיתנו היו הורים או סבים שמאוד השתוקקו להגיע לכאן גם אם לא ידעו מה יהיה עתידם בארץ או אפילו את שפתה. נדמה לי שיש כבר ניצנים של עניין, אכפתיות ושותפות בין חלקי החברה על אף השונות. לא מזמן הם באו לידי ביטוי באופן הסיקור בתקשורת הכללית על פטירתו, חייו והלווייתו של הרב שטיינמן, שסביר שרוב הישראלים כלל לא ידעו מיהו לפני כן. עוצמת האכפתיות הקולקטיבית לגורלם של עובדי טבע היא עדות חזקה לכך. והעיקר, יש תחושה של אחריות הנובעת מהעתיד המשותף – לשמור בציפורניים על מה שנוצר כאן ב־70 השנים האחרונות: הפלא שהוא מדינת ישראל.

     

    שותפים לגורל | צביה ריבן בחרה בחברות

    חברות ישראלית היא נכס. יש בה משהו אמיתי. באירופה, למשל, אנשים הולכים ברחוב וחומה סביבם, אבל בישראל פחות מסוגרים ויותר חשופים, לא שומרים בקנאות ובסודיות על כל דבר, פחות בונים חומות. אולי בגלל שכמעט כל משפחה חוותה משהו ואין אדם שהכאב ותחושת שותפות הגורל זרים לו. מתוך כך צומחות ההזדהות והתמיכה שבחברויות אמת שברגע של קושי וכאב, וגם של שמחה והודיה, מתעוררות במלוא עוצמתן. יש לי חברות מתקופת הצבא ומתקופת הלימודים, מגן הילדים של אלעד ומהגן של התאומות. החברויות שנוצרו מאוד משמעויות ומוכיחות את עצמן. הן שמרו עליי. הן הצילו את החיים שלי. ממש עטפו אותי יום ולילה עד שאמרתי, זהו, תלכו הביתה. חברות באות איתי לאירועי האזכרה וההנצחה של אלעד. ולמרות שכבר חלפו שבע שנים ולא מדובר באירועים משמחים, כולן מתייצבות. באזכרה האחרונה בראשית החודש היו כמאתיים איש, חברים שלי וחברים שלו. זו הזדמנות להגיד להם תודה.

    * צביה ריבן היא אמו של אלעד ז"ל, כבאי מתנדב שנספה ב־2010 בשריפה בכרמל

     

    עניין של טעם | המוזיקאי אביהו מדינה בחר במנה של חומוס־פול

     

    חומוס־פול הוא המאכל הכי ישראלי לטעמי. אני נוסע בעולם לא מעט, ובכל מקום שאליו אני מגיע, אני מחפש את המאכל הישראלי הכי קרוב. בדרך כלל אני מוצא אותו במקומות שבהם הקהילה הישראלית גדולה מספיק כדי שפתיחת מסעדה ישראלית תהיה עסק מסחרי משתלם בלי לפשוט רגל. בהרבה מסעדות כאלה ברחבי העולם, במקומות כמו אנגליה, ארצות־הברית, קנדה, הפיליפינים, תאילנד, אוסטרליה ואפילו פנמה — אפשר למצוא נוכחות של הרבה מאכלים תימניים מקוריים פחות או יותר כמו מרק רגל, מרק עוף, מרק בשר, חמין בשבת, ג'חנון, סלוף, לחוח, חילבה, סחוג ועוד. אבל חומוס־פול כמו בישראל, במרקם מיוחד שנוצר מחומוס, פול, שמן זית, לימון, שום, בצל לבן, ביצה קשה חומה, פטרוזיליה, טחינה וסחוג, לא מצאתי בשום מקום שבו הייתי. לחומוס־פול הישראלי יש טעם משובח ונדיר. ולכן בכל פעם בשובי מחו"ל, אני מטהר את מערכותיי מטעמים זרים במנה בריאה של חומוס־פול (של בהדונס בביאליק ברמת־גן), שטעמה משלב אותי שוב עם ההוויה הביתית הישראלית הטובה המוכרת לי.

     

    מילה במילה | העורך הראשי של הוצאת ידיעות ספרים, דב איכנולד, בחר בשפה העברית

     

    "עברי! דבר עברית – והבראת!" קרא אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית, על גבי כרזות שנתלו ברחובות ירושלים לפני יותר מ־90 שנה.

     

    "אתם חייבים לדבר איתו עברית כשיתעורר", אמר לנו ד"ר נוסק, המנתח הישראלי הצעיר בבית החולים לנוקס היל ברחוב 72 פינת השדרה השלישית בניו־יורק. עמדנו מחוץ לחדר הטיפול הנמרץ בקומה השמינית, מחכים שחברנו הטוב יתעורר. חמישה ימים הורדם והונשם, ועכשיו מגיע הרגע. הוא חייב להרגיש מוגן ובטוח כשההכרה תחזור אליו, ואין דבר שיוצר ניכור חמור יותר ברגעים הקריטיים האלה מאשר השפה.

     

    העברית היא שפת האם שלו, הדגיש ד"ר נוקס, ולא חשוב בכמה שפות הוא שולט כיום, ברגעים האלה היא החשובה. כשהוא יתעורר, זאת השפה שהמוח שלו יחפש. ואנחנו דיברנו. דיברנו עברית. מילים שקטות, מילים מעודדות, עד שההכרה החלה מזדחלת חזרה. המבט בעיניים אישר שהוא מבין, שהוא בסדר. שהוא החל את הדרך בחזרה הביתה.

     

    לו רק הייתי יכול לקפוץ במנהרת הזמן 90 שנה אחורנית, הייתי רץ בשמחה לאליעזר בן־יהודה, מחבק אותו ואומר לו, הצלחת! הצלחת! לא רק בישראל אלא גם כאן בניו־יורק, בבית החולים המתמחה בניתוחי מוח, השפה העברית היא המפתח להחלמה. "עברי! דבר עברית – ונבראת!" 

     

    עבורי אין דבר יותר ישראלי מהשפה המתחדשת, המרובדת והכה ייחודית שלנו – העברית. כאיש של מילים וספרים אני זוכה לקרוא בכל שנה מגוון יצירות חדשות של כותבים מכל צבעי הקשת הדתית, הפוליטית והדורית. הדבר שמחבר ביניהם, למרות הבדלים תהומיים בסגנונות ובתוכני הכתיבה, הוא העברית המופלאה שלהם, שכמו פלסטלינה מתעצבת באופן ייחודי בידיו של כל סופר. כי בעצם אין עברית אחת: יש עברית מקראית ויש עברית של חז"ל, יש עברית של ברנר וגנסין ויש עברית של סטטיק ובן־אל, יש עברית של צבא ועברית של היי־טק, עברית של שירת תור הזהב ועברית של ספוקן־וורד. 

     

    עברים היו בני ישראל, ועברים הם גם כולנו: בני החברה הישראלית־העברית המחודשת בארץ ישראל, שחיים עברית ואוהבים אותה.

    העברית שאני נתקל בה בספרים מותירה אותי לפעמים שמוט לסת: כיצד שפה כה חסכנית מצליחה להביע כל כך הרבה. הקריאה בעברית היא כמו פענוח של צופן שזורק אותך אל העבר, לשפות אחרות ולתקופות שונות לאורכה של ההיסטוריה.

     

    כשפה בת אלפי שנים, העברית מצטיינת במיוחד בגירוי בלוטות הזיכרון והעלאת אסוציאציות. אני אוהב את המוזרויות הקטנות של העברית, המרידות הקטנות שלה בסדר ובמובן מאליו. העברית, כמו הישראלים, אינה תמיד שפה פשוטה והגיונית. יש לה ניואנסים, וצריך להיות ערני מאוד כדי להבין את ההגייה של מילותיה מתוך ההקשר ולהתאים בה מין ומספר. וזה מה שהופך אותה לכל כך ישראלית – מגוונת, מפתיעה, מעט מסוכסכת אבל שוטפת, סוחפת ויפה עד מאוד.

     

    כל אחד ואחת מאיתנו תורמים למימוש חזונו של בן־יהודה. את רעיונותינו, תקוותינו, מאוויינו ותסכולינו אנחנו מביעים בעברית. אנחנו חולמים בעברית, מסמסים בעברית, אוהבים ומקללים, מתווכחים ומתפייטים, ומלמדים בה את בנינו ובנותינו את מילותיהם הראשונות. כולנו פועלים במפעל הישראלי המוצלח ביותר – מפעל השפה העברית.

     


    ובמעבר חד | הג'ודוקא והמדליסט האולימפי אריק זאבי בחר בניגודים

    הישראליות מתגלמת במעברים החדים, בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין עצב ושכול לחגיגות העצמאות והגבורה. יש לנו מצד אחד את היכולת להמציא את היוזמות וההמצאות המתוחכמות והמסובכות ביותר, ומצד שני את החפיפניקיות שגרמה לגשר המכביה לקרוס. מצד אחד יש בנו התגייסות מדהימה ברגעי משבר ושמחה מהצלחות ישראליות בעולם, ומצד שני קוטביות הולכת וגדלה בין המחנות השונים.

     

    בסקר שבגיליון זה, נבחרת יחד עם מיקי ברקוביץ' לספורטאי הכי ישראלי. מה אתה אומר על כך?

     

    "מרגש מאוד להיות בכל רשימה שהיא עם מיקי ברקוביץ', ספורטאי שגדלתי עליו, ומרגש עוד יותר לשמוע שחמש שנים אחרי הפרישה אני עדיין יכול להיות בטופ של רשימה ספורטיבית. מעולם לא העליתי בדעתי שאוכל לגעת בכל כך הרבה אנשים. הרי התחלתי להתאמן במקלט קטן, במתנ"ס הסמוך לביתי ובענף ספורט, שאף אחד לא ממש הכיר בזמנו".

     

    עבודת חלום | סיגלית בצלאלי בחרה בהגשמת חלומות

     

    תמצית הישראליות בעיניי היא הגשמת חלומות, שהרי האדמה והמדינה שנבנתה עליה הן חלום שנרקם אי אז והתגשם בדם, יזע ודמעות. הגשמת חלומות היא עבודה של ממש, לפעמים זה לוקח חיים שלמים. במקרה של הילה שלי היו לה רק 20 שנים ושמונה חודשים, עד שנהרגה באסון הרשלנות בהר הרצל, בעודה מגשימה חלום אחד מני רבים, לצעוד בגאווה כדגלנית בטקס הדלקת המשואות, מעוטרת בדרגות הקצונה.

    הילה שלי נקברה, ולצידה חלומות רבים שלא הספיקה להגשים, וכנראה אפילו לא הספיקה לחלום. הישראלים חולמים חלומות ובאותה נשימה מחכים לזמן או למקום הנכון להגשימם. הילה לא התמסרה לחלום, היא הייתה עסוקה מדי בלהגשים — לא כזו שמחכה, אלא אחת שיוצרת ומוציאה לפועל כל רעיון שהרגיש לה נכון ובער בעצמותיה. זה מה שהפך אותה למנהיגה ערכית, למובילה חברתית ומקצועית.

    באחרית הדבר בספרו של הרצל, "אלטנוילנד", הוא חותם בדיוק מצמרר שמתכתב עם חייה הקצרים של הילה: "(...) גם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות, כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום". מי ייתן וחלומותיה המהדהדים יאירו את דרכנו בהילה של אור וייתנו השראה גם למי מאיתנו שקצת שכח לחלום ולהגשים.

    * סיגלית בצלאלי היא אמה של סגן הילה בצלאלי ז"ל, שנהרגה בקריסת עמוד התאורה בהר הרצל ב־2012

     

    הרע במיעוטו | סיון רהב־מאיר בחרה בתחושת המיעוט

     

    אתם שמאלנים? ימנים? חרדים? ערבים? יש לכם בכל זאת מאפיין אחד משותף: אתם מרגישים במיעוט. המדינה שלנו כמעט בת 70, אבל בתקופה האחרונה יש מאפיין אחד מטריד ומשותף לשלל המגזרים שחיים בה. יוצא לי להרצות בהתנחלויות, בקיבוצים, במרכז הארץ ובפריפריה, ותמיד בשלב השאלות זה מגיע. התחושה של כל שבט שהוא במלחמת קיום, שהוא ממש נאבק בשיניים על זכותו להתקיים כאן, על זכות ההגדרה העצמית שלו. ממש מדהים לראות איך התחושה הסובייקטיבית הזו משותפת לכולם.

    נתחיל בשמאל החילוני, הציוני, האשכנזי (כן, אני כותבת בהכללה). עם קום המדינה הוא באמת היה הבן הבכור, אבל היום "סמולני" זה כמעט קללה. מדובר בציבור עצום, רב־זכויות ומעש, שמרגיש שהוא הופך ללא לגיטימי וחש במצור. וכשאתה נאבק על עצם קיומך, אתה לא יכול להיות נדיב כלפי אחרים. הרי "עדר של בהמות" ושל "מנשקי קמעות" לוקח לך את המדינה. על כל טיעון שאתה מנסה להעלות, צועקים עליך "הקרן החדשה" או "בוגד", בעוד אתה חש מאוים ממילים חדשות וטרנדיות כמו "הדרה" או "הדתה".

     

    מה עם הימין? גם הוא חש מחנק. לשיטתו, השמאל עדיין שולט בכל מוקדי הכוח – התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט. הימין מרגיש שלא נותנים לו לממש את המדיניות שלו, שיש פה אליטה כוחנית שרומסת אותו שוב ושוב. גם כשהוא מנצח בקלפי, הוא לא מצליח להשפיע.

     

    נמשיך: הציונות הדתית גדלה, אבל במקביל חשה מותקפת. ניקח את הצבא למשל. הציבור שרצה להשפיע על צה"ל מוצא את עצמו מתבצר, נלחם על ערכיו המינימליים, נאבק כדי שקצין דתי לא יצטרך לפקד על חיילת באותו טנק. גם הרבנים הליברליים ביותר בציונות הדתית ניסו להסביר זאת לאחרונה לרמטכ"ל.

     

    ערביי ישראל דווקא נהנים ממספר שיא של 13 חברי כנסת, ומצבם מצוין ביחס לכל מה שמתרחש במרחב הערבי שסביבנו, אבל הם חשים כמיעוט נרדף. מה הפלא, הם יאמרו בתסכול, הרי שר הביטחון קורא להחרים את העסקים שלנו בוואדי ערה. כמו המילה "שמאלני", גם המילה "ערבי" הפכה ברשתות למילה גסה.

     

    גם החרדים יסבירו בלהט למה כולם נגדם. לא רק שהתרבות החילונית מסביב הופכת ליותר מתירנית וסותרת את ערכיהם, אלא שיש ניסיון להיכנס לתוך החברה שלהם ולחולל בה שינוי מבפנים, לחנך אותם מחדש. הרי אפילו חרדים צעירים שרוצים לצאת מהישיבה וללמוד באקדמיה מנהלים היום מאבק על עצם רצונם ללמוד בהפרדה.

    אני לא מהאו"ם. יש לי כמובן דעות משלי. אבל המאפיין הכי ישראלי לדעתי, כרגע, אינו דעותיי ואינו דעות אחרות, אלא המחשבה המשותפת שאתה ושבטך במצור, שהצד השני שולט ומשליט את ערכיו בכוח, שכולם מנסים להפוך אותך ליותר דתי או ליותר חילוני, לבטל את דרכך. במצב כזה אסור למצמץ, האגרופים קפוצים וקמוצים. העובדות היבשות לא כל כך משנות, אלה התחושות שחשובות, וכל אחד חש שלא מכבדים אותו. חתיכת אתגר לשנתנו ה־71.

     

    רחוק זה קרוב | השחקנית רבקה מיכאלי בחרה במשיכה המגנטית בין ישראלים בחו"ל

     

    זה קורה לי בכל פעם שאני נמצאת בארץ זרה. הזיהוי והמשיכה בין ישראלים בחו"ל, החיבור המיידי. רק עכשיו הייתי עם שרה'לה שרון בתאילנד. נראינו לישראלים שם כמו חומוס מהלך. מה יותר טוב מאשר לנגב אותנו? התנפלו עלינו, נפלו על צווארנו בחיבוק נרגש, ומה נשמע, ואיזה כיף לפגוש אתכן, ועשו סלפי.

    אני מכירה את זה בכל מקום בעולם. בניו־יורק, למשל, אני הולכת ברחוב לתומי וקבוצת ישראלים מזהה ומיד ניגשת. מחבקים ומנשקים וצובטים בלחיים. אמריקאי שעובר שם במקרה בטוח שסוף־סוף המשפחה מצאה את הסבתא שהלכה לאיבוד. הוא לא מעלה בדעתו שהם אפילו לא מכירים אותי אישית. גם אני מרגישה את הקרבה לישראלים בחו"ל. אני לא נבוכה מזה. להפך. גם אני קופצת עליהם.

    ישראלים, יהודים וערבים בניכר מרגישים תמיד סוג של געגוע לישראל. לטוב ולרע: בארץ זה פי שלושה במחיר, בארץ לא מתנהגים כך, הלוואי שהייתי עכשיו בארץ, למה אין בארץ דבר כזה, אין כמו האוכל של ישראל, השירים של ישראל, הפקקים של ישראל. עוזבים ומתרחקים, מקטרים ומתגעגעים, ותמיד מתנחמים האחד בשני.


     

    חמים וטעים | הג'ודוקא והמדליסטית האולימפית יעל ארד בחרה בשווקים

    מעגלי עדות וגלויות יצרו כאן מגוון אדיר של סגנונות בישול ואוכל. אני ממש אוהבת לאכול ולבשל ולהסתובב בשווקים. בשוק לוינסקי, השוק האהוב עליי, בעירי תל־אביב, אפשר לעבור בין אוכל יווני, ליהודי, לטורקי ולתימני, לאכול בורקס (לוינסקי או פנסו), לטעום גבינה או זיתים במעדניות מעולות כמו רפאל, לקנח בעגלה של אלעד עם מיץ טבעי או מלבי תוצרת בית וליהנות מהריחות ומהטעמים.

     

    בסקר שבגיליון זה נבחרת לספורטאית הכי ישראלית. מה את אומרת על כך?

     

    "הייתה לי הזכות להיות הראשונה לפרוץ דרך ולשבור מחסומים פסיכולוגיים בספורט הישראלי. להוכיח לעצמנו שאנחנו יכולים להיות הטובים בעולם במה שנבחר. מעבר לממד האישי, ההצלחה האמיתית של הפריצה ב־92' היא שהילדים שצפו בי אז הם כבר המדליסטים של היום, ונוצרה תרבות ספורט הישגי בישראל. 25 שנים אחרי, אני גאה שההישגים שלי חרותים בליבם של הישראלים".

     

     

     

    תלך תבוא | יו"ר מטה מאבק הנכים, נעמי מורביה, בחרה בדחיינות

     

    אין דבר יותר ישראלי מלדחות דברים. תלך היום, תבוא מחר, אדבר איתך מחרתיים ואת מה שאפשר היה לסגור לפני שנה לא יסגרו גם בשנה הבאה. אני רואה את זה בכל תחום, בכל מקום, בכל סיטואציה, אבל במרחב שלנו, ציבור הנכים בישראל, זה כואב ועצוב שבעתיים.

     

    המילה השביעית | הזמרת אחינועם ניני בחרה במילה הכי ישראלית

     

    אין עוד עם בעולם שמכנה את מולדתו "הארץ". הארץ בקמץ. "אנחנו עולים השנה לארץ!" "השכנים יורדים מהארץ", "סבו של סבי ביקש להיטמן באדמת הארץ", "נו, מתי אתם חוזרים לארץ?" "אני כל כך אוהבת את הארץ", "האמת, המצב בארץ לא משהו בזמן האחרון"... כל כך אינטימי, כל כך שלנו, מקום יחיד ומיוחד וכל כך מובן מאליו עד שאין צורך לפרט את שמו.

     

    "בראשית ברא אלוהים את השמיים" – לעצמו, "ואת הארץ" לנו. והארץ הייתה ועודנה תוהו ובוהו. ליום הולדתה נתן לה כדור לשחק בו, כדור הארץ, ועד היום היא מסובבת אותו על האצבע הקטנה!

     

    זר לא יבין זאת. זהו מועדון סגור של מביני עניין ואי־אפשר להסביר בשום שפה מלבד בעברית על מה אנחנו מדברים כשאנחנו הוגים את המילה הזו "הארץ", בה"א הידיעה. כל המורכבות הישראלית במילה אחת: השמחה והחרדה, הצניעות והיהירות, חוסר הביטחון והאדנות, האמונה והכפירה, החיבור העוצמתי לאדמה והפניית העורף לגולה, ההתנגדות והציונות, ההקרבה והתקווה. מילה פשוטה אחת, המילה השביעית בתנ"ך – הארץ.

     

    צבא האמת | מאור זגורי בחר בדוגרי

    דוגרי. יעני לדבר בלי לסנן. להגיד מיד מה שחושבים. בלי לעדן, בלי לשפץ ובלי לנסח. עם כל השגיאות בעולם. דוגרי. בערבית משמעות המילה היא ישר, דוך, ואני חושב שזו תכונה ישראלית נהדרת. אם תעשו סקר בקרב כל העולים החדשים, למה הם באו ארצה – רובם יגידו שזה בגלל התכונה הזאת יותר מכל סיבה אחרת. עכשיו, אם הישראלים הם דוגרי, זה אומר שהישראלים גם ישרים? וואלה, לא יודע להגיד. בעיניי כן, אבל כשהייתי בהונג־קונג פגשתי אנשי היי־טק שאמרו לי שהם לא עובדים עם ישראלים כי הם "תמיד מנסים לגנוב אותם". אז אני לא יודע להגיד. אולי יושר זה עניין תרבותי, אבל יושרה לא. ויושרה יש לנו בזכות הדוגרי. נגיד, באמריקה אף אחד בחיים לא ייכנס איתך לעימות ישיר משום סיבה, פשוט חכה שבוע ותקבל מכתב תביעה מעורך דין. אז האם זה יותר ישר מפשוט להגיד לבן אדם מה אתה חושב? לא לדעתי.

     

    זה הולך לשני הכיוונים אגב. לטוב ולרע. נגיד, לפני שבוע הלכתי בקינג ג'ורג' ומוכרת צעירה בדוכן שייקים אמרה לי: "זגורי, בטלוויזיה אתה נראה יותר רזה". כמובן שנרתעתי לאיזו שנייה, אבל מיד עניתי לה שעם שייק מגעיל כמו שהיא הכינה לי, היא חייבת לפתוח עסק חדש ומהר. ושנינו צחקנו. עכשיו ברור שהצחוק היה מהול באיזה מיקרו־עלבון כי דוגרי משמעו אמת. אז מהי אמת תשאלו? אמת היא עניין סובייקטיבי. אך לדעתי אמת סובייקטיבית תמיד עדיפה על אובייקטיביות ממלכתית, או על רשמיות פוליטיקלי קורקטית. בכל מקרה, אותו דיאלוג ביני ובינה לא היה יכול להתקיים בשום מדינה אחרת ולהסתיים בחיוך. ובעיניי הוא לא פחות מנפלא: דיאלוג קצר, ישיר, שנון, עוקצני ומבדח. ותכלס, שנינו יצאנו נשכרים – אני הבנתי שאני כנראה צריך לרדת קצת במשקל, והיא הבינה שהמרכולת שלה צריכה שדרוג. ככה או ככה שנינו הרווחנו. אז אותו עלבון מזערי בצידה של האמת הוא המחיר המינימלי ששנינו שילמנו כדי לדעת איך אנחנו נראים מבחוץ.

     

    הדוגרי הוא תופעה פסיכולוגית נפלאה. באמצעותו אנחנו מרוקנים את המרתפים של הכעס והמרמור, וסומכים על האדם השני שיהיה מספיק חזק לעמוד בזה. אחרי הכל לא באנו לפגוע, פשוט דיברנו ישיר והופ - תוך שנייה אני והיא נהיינו חברים קרובים. אשכרה קרובים! ולמה? כי בדרך כלל אנחנו נותנים רק לקרובים אלינו באמת לדבר אלינו ככה! ומי שהקרובים שלו נוהגים בו בכפפות של משי וחסים על רגשותיו מהאמת, בעצם מבודדים אותו מהמציאות – ומפקירים אותו לחיים בתודעה חלקית. בהם הוא אפילו לא יודע מה האנשים הכי קרובים אליו חושבים עליו באמת. מה שאומר שאולי הם לא היו באמת קרובים? ואין דוגרי סותר "כבוד הדדי". להפך. בחשיפת רגשות יש כבוד. בנתינה מילולית יש כבוד. ואפילו נדיבות.

     

    שלא תטעו – מדובר בדיאלוג אכזרי, לא כל אחד יכול לעמוד בו. אבל עם כמה שהוא אכזרי הוא אינו קר. להפך. הוא הכי חם שיש. הדוגרי הוא דיבור ישר, ישיר והוגן. ואני תמיד מעדיף אותו. ודאי יש ביניכם מי שלא יסכימו איתי, אבל זו דעתי ואמרתי אותה דוגרי, ואם נעלבתם אתם יכולים לענות לי דוגרי בחזרה. אני אעמוד בזה, מבטיח. ובכל מקרה, זה כבר לא משנה לאיש – הדוגרי הוא הדיבור הארצישראלי, האסלי, האותנטי והשולט פה. כנראה מאז ולעולם.

     

    ודאי יש ביניכם מי שלא מסכימים איתי, אבל זו דעתי ואמרתי אותה דוגרי, ואם נעלבתם אתם יכולים לענות לי דוגרי בחזרה. אני אעמוד בזה, מבטיח

     

    תלוי רק בנו | הסופר א.ב. יהושע בחר במבחן המציאות

     

    לפני 70 שנה החל העם היהודי להיפרד מארון הספרים, הדתי והחילוני, על מנת לחיות במציאות מלאה משלו. מציאות שבה הוא הופך אחראי, לטוב ולרע, לכל פרט בהווייתו. לכן ערכי היהדות לא עוד נמדדים ונבחנים על פי מליצות כגון "אור לגויים" או על פי מדרשי חז"ל חביבים, אלא על פי התנהגותם של היהודים ששבו להיות ישראלים במולדתם. מעתה הם נידונים על פי האופן שבו הם מנהלים את מלחמותיהם, שולטים, באכזריות או בהגינות, במיעוטים הנתונים למרותם, קובעים, בצדק או בעוול, את כללי המערכת הכלכלית האחראית לפערים החברתיים. בקיצור, הם נידונים על כל הוויית המדינה הזאת.

     

    את ההבטחה שנאמרה בגולה, "כל ישראל ערבים זה לזה", הבטחה שלא ניתן היה לממשה במציאות שנשלטה על ידי עמים זרים, אנחנו מחויבים, מאז הקמת המדינה, לקיים בפועל במסגרת החוקית שקבענו לעצמנו. מבחינה זאת, המבחנים המוסריים שבהם נבחן העם היהודי בישראל נעשו קשים ומתסכלים יותר, כי איננו יכולים עוד, כמו בגולה, להאשים את הגויים בצרותינו ובמחדלינו. אבל מצד שני, הישגינו, במידה שהם ממשיים וגם צודקים, נזקפים לזכותנו בלבד.

     

    כל המרבה | הפסיכולוגית ד"ר סארה אבו־כף בחרה

    בריבוי תרבויותהחברה הישראלית מתאפיינת במצב של ריבוי תרבויות שמתקיימות זו ליד זו. כולי תקווה שהריבוי הזה יתפתח במהרה לגישה של רב־תרבותיות, שמכילה בתוכה הכרה בשוני ובהבדלים בין התרבויות השונות על רקע שפה, דת, סמלים, דפוסי התנהגות, אורח חיים ועוד, כמקור והזדמנות להעשרה ולהפריה הדדית וכמשאב שיש לטפחו למען קידום החברה הישראלית בשלמותה.

    * פסיכולוגית קלינית, מרצה וחוקרת בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

     

    ראשונים תמיד אנחנו | המוזיקאי עברי לידר בחר בשאפתנות

     

    השאפתנות היא תכונה שמאפיינת את החברה שלנו ומצעידה קדימה תחומים שלמים כדוגמת הסייבר, הרפואה, המדע והלחימה. למרות היותנו מדינה צעירה מאוד וקטנה יחסית למדינות אחרות, ישראלים רבים בארץ ובחו"ל מובילים בתחומם, בזכות החשיבה היצירתית, התעוזה לחשוב מחוץ לקופסה ומתוך רצון פנימי חזק להוכיח ולהצליח. אני מאמין שמשהו בהיותה של ישראל מדינה שמיום היווסדה מגינה על זכות קיומה, גורם לנו כעם לרצות להוביל. ייתכן שגם ההיסטוריה של העם היהודי תרמה רבות לתחושה שאנחנו תמיד צריכים להיות חכמים, מוצלחים ומתקדמים יותר, כדי להגן על עצמנו בסיטואציות קיומיות.

     

    בגוף ראשון | הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל, בחר במעבר מ"אנחנו" ל"אני" ולהפך

    בשבע המלחמות שהיו כאן ובימי המתח שלפניהן פעלנו כ"אנחנו". שכנים שלא דיברו איש עם רעהו במשך שנים, זרים גמורים שהזדמנו למקום אחד, הפכו פתאום למשפחה. בתקופת הכוננות לפני מלחמה ובמהלכה נשמעו "מה כותב הבן?" "האם בעלך כבר צילצל מהחזית?" "אולי את צריכה קילו סוכר או קילו מלח?"

     

    עם שוך הקרבות, כשנדמו התותחים, עברנו מיד ל"אני". "אני אומר", "אני חושב", "אני הייתי בסדר", וממילא התוצאה היא שההוא לא בסדר. פתאום כבר לא מכירים האחד את השני, הכוחות נפרדים, האחדות נפרמת ונשמעים קולות של "אמרתי לך", "זה לא בסדר", "מה זה אלבום הניצחון הזה", "עוד לא גמרנו לבכות על הקורבנות ואלה כבר מתפארים בהישגים שלהם". הביקורת עולה וגואה ושוכחים שרק אתמול היינו אחים.

     

    המעבר הדרמטי מ"אני" ל"אנחנו" ומ"אנחנו" ל"אני" הוא המאפיין הישראלי הבולט ביותר בעיניי.

     

    השירים, המשחקים | ציפי שביט בחרה ב"אדון עולם" של עוזי חיטמן (ולא רק בו)

    "הכי ישראלי בעיניי זה חומוס, הגשש החיוור, 'אדון עולם' של עוזי חיטמן, מחיאות הכפיים כשנוחתים בלוד, האושר לצאת למילואים, הקיטור התמידי והידיעה שיש לנו ארץ נהדרת".

     

    בסקר שבגיליון זה נבחרת לקומיקאית הכי ישראלית. איך את מרגישה?

     

    "אני מחפשת מילה יותר מדויקת מ'עפה באוויר מרוב אושר והכרת תודה', אבל אני לא מוצאת. אז אני אגיד את זה הכי פשוט וישראלי שיש: אין כמוכם ותודה רבה. אני לא צריכה שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אליי, אני את הפרס שלי כבר קיבלתי". 

     

    כן לזקן | מפקד פיקוד הדרום, אלוף אייל זמיר, בחר בתושבי עוטף עזה

    קשה לעסוק בסוגיה מה ישראלי בעיניי בלי להגדיר קודם מיהו ישראלי בעיניי. מה בעשייתו ובהווייתו של אדם הוא שמגדיר אותו כישראלי. לכן ישראלי בעיניי הוא מי שבראש ובראשונה בוחר לעשות מעשה. זה הנוקט עמדה, זה ההופך רעיון לעשייה וחזון למציאות. זה המגשים את הישראליות שלו בחלוציות, בעבודת כפיים, בנטיעת עץ או בהנחת יסודות לבית.

     

    עכשיו, משהגדרנו מיהו ישראלי אמיתי, איני צריך להרחיק ולגמוא קילומטרים רבים כדי למצוא את מי שעונים במלוא מובן המילה להגדרה. דווקא בימים שבהם יישובי עוטף עזה שבים ומאותגרים על ידי ירי מהרצועה, בימים שבהם צמד המילים "חוסן העורף" הופך שוב עכשווי — בימים כאלה, ולא רק בהם, אני רואה בתושבי עוטף עזה סמל ומופת לכל מה שישראלי בעיניי.

     

    המחויבות לארץ ולאדמתה, הדבקות בבית לאורך שנים, היכולת להפוך מילה למעשה ולהוציא מן הכוח אל הפועל חזון שנרקם כבר לפני יותר מיובל שנים — בזכות כל אלו תושבי עוטף עזה, ובמידה רבה גם תושבי הנגב בכלל, הם בעיניי ביטוי מופלא לישראליות ולמימושה; יישובי פתחת ניצנה, בערבה, ועד לגבול הרצועה, מגשימים את הישראליות במעשה, יום־יום, שעה־שעה.

     

    כאשר אבי האומה, דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון, הציב את יישוב הנגב והפרחת השממה כמצפן ערכי וכייעוד לאומי, הוא בחר, כידוע, לעשות מעשה ולממש את החזון בעצמו. בן־גוריון המנהיג הבין היטב כי מימוש חזונו זה יהיה כרוך לעיתים בסיכון חיים. מי שמממשים כיום את חזונו של הזקן ומפריחים את הנגב הם תושבי עוטף עזה. וזה בדיוק מה שהופך אותם בעיניי לכל מה שיפה ונכון בישראליות.

     

    סדר יום | הרמטכ"ל לשעבר דני חלוץ בחר בהתרפקות, בדאגה ובתקווה

    להתעורר לבוקר של קיץ באמצע החורף, על כוס קפה שחור של בוקר, להקשיב לאריק איינשטיין, עידן רייכל או ריקי גל, להתגעגע לריח פריחת ההדרים ולאירוסים המלבלבים בגבעות החול שהפכו לנדל"ן מניב. להגיע בשתיים־שלוש שיחות טלפון אל אדם שמעולם לא פגשתי, כי כל ישראל חברים. להתרגז ולהיות מודאג למשמע צמד המילים "יהיה בסדר", מילים שמשמעותן "למה לתכנן אם אפשר לאלתר". לקבל החלטות בזמן פציעות, מעבר לדקה ה־90, כי כבר אין ברירה. לחכות למהדורות החדשות ולמבזקי החצי ולהרגיש כל הזמן שהחמצתי חדשה מרעישה. להמריא לחו"ל ולגלות לפי הרעש, כל פעם מחדש, שלמקום שאליו הגעתי, הגיעו עוד מיליון ישראלים. לנחות בנתב"ג ולהרגיש עמוק בלב שאין כמו הבית הזה, שכולו שלנו.

     

    לחשוב על הפלא שנקרא מדינת ישראל, שעל אף הקשיים והקזת הדם התברגה בין המדינות המובילות בעולם בקדמה הטכנולוגית, החקלאית והביטחונית. להבין שקיומנו כמדינה עצמאית אינו דבר מובן מאליו ולעשות את שיידרש כדי להבטיח את עתידה. לקוות שיום אחד נצעד כולנו לעברן של אותן מטרות לאומיות. להתרפק על העבר בנוסטלגיה ולהבין שההווה הרבה יותר טוב. לעמוד דום ביום הזיכרון ולראות את דמותם של חבריי, הישראלים היפים, שנפלו בדרך אל שנת ה־70 לעצמאותנו, גם כדי שאוכל לכתוב מה ישראלי בעיניי.

     

    עיין ערך | ירון לונדון בחר בחיפוש אחר הגדרת הישראליות

    אין ישראלים טיפוסיים. ייחודיים הם תנאי חיינו ותולדותינו, אך מתברר שהאתר וההיסטוריה לא בראו יצורי אנוש בעלי זהות מובהקת. בהקשר זה מרבים להזכיר את חרדת הכיליון, זכר השואה, התוקפנות, היזמות, הרעשנות, החוצפה, הערבות ההדדית, המשפחתיות הדביקה, האקלים, השפה העברית, הצפיפות, הווי המילואים, החומוס, הקפה בוץ והנפנוף מעל המנגל. ואכן כל אלה הם גורמים משפיעים, תכונות קוגניטיביות, דפוסי התנהגות ומנהגים הרווחים בחברה שלנו, אבל בשום אופן אין לייחסם לכלל ואפילו לא לרוב האוכלוסייה.

     

    האמת היא שהחברה הישראלית היא קואליציה רופפת של שבטים שהתקבצו לכאן בגלל ערמומיותה של ההיסטוריה, ובינתיים שורדת הקואליציה הזאת משום שחלקה היהודי, שהוא חלקה ההגמוני, שונה מן העמים המקיפים אותו במידה שדי בה כדי לאיים על קיומו, אך אין בה די כדי לאפיינו.

     

    הפרחת הסיפור על אודות הטיפוסיות הישראלית, מאמציה הפתטיים של התקשורת להגדיר את המייחד המשותף, האתגר הזה שהיא מציבה כמעט מדי חג בפני הוגים, אינם מעידים על מציאותו של המייחד הנכסף, אלא להפך – על היעדרו. אני נענה לאתגר בטענה שתכונתנו הטיפוסית היא החיפוש הקדחתני אחרי תכונתנו הטיפוסית. אין לישראלים תכונה טיפוסית זולתה. הבולמוס הזה נובע מן החשש כי המיזם הציוני לא יצר דבר המסווג את תוצריו כבעלי תכונות מאובחנות ולכן מנסר ספק בדבר היותנו עם אחד.

    הלוואי שיכולתי להסיר מליבי את הספק הזה ההולך וגובר ככל שאני מזדקן.

     

    פסקול חיינו | יהודה נוריאל בחר במוזיקה ישראלית

    "מוזיקה גרועה? אין דבר כזה", אמר לי פעם אריאל זילבר, בחיוך הגדול והכובש שלו. "אתה יכול לאהוב אותה פחות, אבל עצם המעשה – הוא מעשה טוב". ובמקום אחר, כאילו נדברו ביניהם במין אחוות ממזרים, הגיע גלעד כהנא. "מה הדבר הכי גרוע שיכול לעשות מוזיקאי? ייצא לו שיר חרא. זה הכל! הכי רע שיביא לעולם הוא שיר לא טוב". דבר אופטימי, עשיית מוזיקה.

     

    והכי אופטימי, המוזיקה הישראלית. פלא התרבות העברית. לא רק היצירה האמנותית הגדולה ביותר שצברה המדינה הזו ב־70 שנה, אלא מה שקושר כל אחד מאיתנו, בתדר רגשי, עמוק מכל מילה, לרגע מסוים בחיים, לזיכרון, לאדם ולמקום הזה. איזה שיר השמיעו בטרנזיסטור של יעיש, בסוף הלילה הראשון בטירונות ("אין מדינה לאהבה", בביצוע של זהר). מה אבא זיכרונו לברכה היה מפזם במקלחת, בשבת בבוקר ("היה או לא היה", אריק לביא). ומה היה הקטע שנקרענו ממנו עם החשיש הדפוק (גרסת דראג ל"זה רק ספורט" של דפנה דקל. אתם לא רוצים לדעת את המילים).

     

    והישראלים אוהבים את המוזיקה שלהם. הם נשבעים בשמה, מתחתנים איתה, מנהלים מלחמות עולם סביבה, ובעיקר, מתגעגעים איתה נורא. שירה בציבור, למשל. האם יש לזה מקבילה עולמית? עם שירונים, והאתוס הסוציאליסטי־הקיבוצניקי הזה, על בריאת מולדת יש מאין ותנ"ך חדש, "לא אגדה רעיי, לא אגדה רעיי"? החלום נגוז, אולי לא היה כאן מעולם. אבל כמה נעים להיזכר. ואם אפשר, בתוספת ריקודי עם נלווים.

     

    או הקריוקי הרועש של הצעירים. תעקמו את האף כמה שתרצו, אבל ברגע שגם אתם המבוגרים תקבלו את המיקרופון, אף אחד לא יוכל לעמוד בפיתוי, ואפילו גברים מחוספסים יתלבטו אם להיות ריטה או זהבה. והטברנות שגיירנו חיש־קל. מה ישראלי בעיניך, זה הרי מה שיאיר לפיד היה שואל את עצמו, בניג'וס קבוע. עד שהטמין את ראשו, ברגע המכונן, בטברנה של עינת שרוף ("אמא אדמה"?).

     

    או הפלייליסט הקדוש של יום הזיכרון, עם המונים שמגיעים לכיכר לשיר יחד. קודם לזכרם, שנתנו לנו את חייהם, "מי שהלך הוא לא ישוב עוד לעולם". ואחר כך גם לזכרנו, התפילה השנתית, בית הכנסת האחד המשותף לכולנו. ממרחקי הגולה, יורדים ישראלים יושבים בוואלי ושרים מדי שבוע, "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית". ועד לרדידות היומיום של הריאליטי. ילדים, אפילו לא מוכשרים, עושים קאבר ל"סורו ממני" או "אדם צובר זיכרונות". באמת, שרק אלה יהיו הצרות שלנו.

     

    ונכון, המוזיקה הישראלית היא גם בועה סגורה למדי, לעיתים מיושנת, שאפשר לטפול בה המון האשמות על רמה, תעוזה, עושר. אבל יש בזה גם קסם גדול של עולם מובחן ואותנטי. מקום שבו יש ניצחון דמוקרטי, במבחן האוזניות או כרטיסי ההופעה, על גופים מדכאים המתיימרים לקבוע מה נכון. מקום שבו נפרצים מחסומי הצבע, בטלים איסורים דתיים, מקום שהוא שלנו. מוזיקה ישראלית: בלי שום צורך להתנצל, אהבה טהורה לדבר שהוא רק כאן. 

     


     

     

    בלדה לקומיקאי | השחקן ליאור אשכנזי בחר בשייקה אופיר

    עבור הדור הצעיר, שייקה אופיר מחובר בעיקר לטקס פרסי הקולנוע. אבל רוב הישראלים הוותיקים מיד יעלו על פניהם חיוך נוסטלגי רחב ומלא עונג, כשיזכירו את שמו. כי שייקה אופיר הוא הישראליות במיטבה: אבן היסוד של התרבות והבידור בארץ, שחקן, מצחיקן, פנטומימאי בחסד (ואפילו מורה לערבית). התפקידים שגילם נצרבו בתודעה כקלאסיקה במיטבה והמערכונים שלו הפכו לפתגמים ולמטבעות לשון מכוננים ("יופי נחמה", "חצי צוחה חצי בוכקת"). מדמויות כמו מנצח המקהלה דרך אבו אל בנאת והשוטר אזולאי ‑ שייקה אופיר הוא ללא ספק הישראליות על כל גווניה בזכות כישרון המשחק הנפלא שלו, אבל בעיקר בזכות אישיותו הצנועה והכובשת.

     

    קולה של המדינה | השחקן חיים טופול בחר באריק איינשטיין ויהורם גאון

     

    אריק איינשטיין ויהורם גאון הם שני זמרים שאין ישראלים מהם ומשירתם. שניהם גם היו חלק משלישיית גשר הירקון, הופיעו מול ישראלים והעניקו למוזיקה המקומית עומק ומשמעות. השירה שלהם חמה ועשירה וכנה ואותנטית ומלאת צבעים ורגש. גם הדרך האמנותית שבחרו אריק ז"ל ויהורם יבדל"א היא מושלמת ומדויקת: התמסרות ונאמנות לטעם ולסגנון, מבלי לפזול למחוזות אחרים כדי למצוא חן. המוזיקה שלהם מפיצה את אהבת הארץ ונשארת היא עצמה – קלאסיקה במיטבה, בלי שום מלחמות פנימיות וחיצוניות.

     

    שיא הרגש | הזמר יגאל בשן בחר בריגוש

     

    השכינה שיורדת ביום שישי אחרי הצהריים, השקט הזה שאנחנו חווים, שאחריו המשפחה מתכנסת, אפילו הוויכוחים מסביב לשולחן בענייני היום מרגשים. מרגש אותי לשמוע על ישראלים המפוזרים על פני הגלובוס שנחלצים לעזור אחד לשני. מרגש לדעת שיש חיילים בודדים שמשפחות ישראליות מחכות להם בערב שישי ועוטפות אותם באהבה.

    ריגוש ישראלי זה לשמוע שיר ישראלי ברדיו, לאכול פלאפל בעמידה כשלכל אחד מאיתנו נדמה שבדוכן שלו יותר טעים. לקרוא את חמשת הקילוגרמים של עיתוני סוף השבוע ולדעת שביום ראשון כלום כבר לא רלוונטי. ישראלי בעיניי זה העצב הלאומי על יום השואה והכבוד שנותנים ביום הזיכרון לאלו שנפלו למען המדינה ולמשפחות השכולות. אני מתחיל להזיל דמעה ומחכה למחרת למטס חיל האוויר שמרוקן לי לגמרי את כיס הדמעות. ישראלי זה לקבל את פרס נובל ופרס ישראל ומדליות לספורטאי ישראל בחו"ל והמצאות ישראליות שמצליחות בעולם. ברוב הזמן אני גאה ומתרגש להיות ישראלי.

     

    החלוץ הנסתר | ראש מדור הסברה בחיל החינוך, רס"ן ירוס שיגוט, בחרה במורה ובמחנך יונה בוגלה

    הדמות שמייצגת בעיניי את הישראליות היא יונה בוגלה, מחנך ואיש ציבור יהודי־אתיופי, ששימש מנהל של רשת החינוך ביתא ישראל. לצערי, שמו אינו מוכר לרובכם, הוא לא זכה להצטרף לרשימת החלוצים העבריים. אך עבורי, יונה בוגלה, כמו לא מעט מנהיגים ישראלים, פעל נגד כל הסיכויים וקידם את הרעיון הציוני בלא לאות ותוך סיכון חייו.

    גם הוא, כמו לא מעט ישראלים, בחר לתרום לבניינה של הארץ במו ידיו. אחרים עסקו בייבוש ביצות ובסלילת כבישים, והוא בהכרה ובחיזוק הקשר של יהודי אתיופיה עם ציון והקמת בתי ספר יהודיים ברחבי אתיופיה, שלימים נשרפו על ידי השלטונות המקומיים. אלה ואלה פעלו בשם ועבור קיומה ובניינה של מדינת ישראל ולחוסנה, כי "אם תרצו אין זו אגדה" הייתה לו לתורה ולאבן דרך.

     

    בלבב פנימה | הכדורסלן לשעבר מיקי ברקוביץ' בחר בשירת "התקווה"

     

    כספורטאי שייצג את המדינה בעולם, ובמיוחד ברגעי הניצחון, כשזכיתי בגביעי אירופה, ובמשחקי חוץ, כשייצגתי את נבחרת ישראל ואת מכבי תל־אביב, שירת "התקווה" הייתה עבורי רגע ישראלי מזוקק. המנגינה הלאומית העבירה בי צמרמורת ויצקה בי כל כך הרבה גאווה וגם ענווה. במיוחד במקומות שבהם לא כל כך אוהדים את ישראל, לעמוד על הפודיום ולשיר בלב את מילות ההמנון, כשדגל כחול־לבן מתנופף מולי, זה לחוש את תמצית הישראליות. שירת "התקווה" מייצגת בעיניי את העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל, ואת החיבור בין שלוש התקופות. שירת "התקווה" היא החזון, הגעגוע לציון, מסמך שמלכד כל ישראלי בכל מקום שבו הוא נמצא, גם מחוץ למדינת ישראל.

     

    בסקר שבגיליון זה, נבחרת יחד עם אריק זאבי לספורטאי הכי ישראלי. מה אתה אומר על כך?

     

    "כבוד גדול להוביל ולייצג את ענף הספורט שהיה כור מחצבתי מגיל צעיר מאוד ועד היום, ואת מועדון מכבי תל־אביב, שכל כך אהבתי ואני עדיין אוהב".

     

     

    ארץ התנ"ך שלנו | הבלשן ד"ר אבשלום קור בחר במלחמת ששת הימים

    חיי המדינה הם 19 השנה הראשונות ועוד 51 שנה. אין ספק שהמאורע המכריע היה מלחמת ששת הימים: בארבעה ימים כבש צה"ל את כל חצי האי סיני ואת רצועת עזה (שהיו בידי מצרים) ואת יהודה ושומרון וליבה של ירושלים ובקעת הירדן (שהיו בידי ירדן), וביום החמישי והשישי עלה לגולן וכבש גם אותו (מידי סוריה).

    ארץ התנ"ך נפתחה בפני עם התנ"ך, ובמפתיע.

     

    כתבת: גיל קורוטקי צילום: חגי דקל עריכה: יובל קאסנר

    כתבת: גיל קורוטקי צילום: חגי דקל עריכה: יובל קאסנר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    איך זה קרה? כי הממשלה והצבא שאפו לניצחון! ידענו את שמות האלופים, ולא ידענו מי היועצים המשפטיים של האלופים. רצינו לא רק ללמד את האויב לקח, ולא רק להזהירו. רצינו למחוץ את האויבים אשר קמו עלינו לכלותנו. לכן ניצחנו: בכוח הרצון. האופוזיציה הצטרפה לממשלה בלי לבקש תיקים, רק מתוך שאיפה לאחדות. זכינו לישועה על סף אסון השמדה. בחסדי שמיים, בגבורת הלוחמים, בתושיית המטכ"ל.

     

    כשלמדתי על אברהם ושרה, לא פיללתי שאזכה להגיע לחברון. אבל מאז, בכל שנה, אנו עוברים דרך קבר רחל במבואות בית־לחם ועושים את יום הכיפורים במערת המכפלה. חבל שבתי הספר עדיין לומדים כמו בגולה — שאי שם, מעבר להרים, עמד יותם ואמר את משל יותם מראש הר גריזים.

     

    מוזר. תלמידינו טסים לפולין, לתאי הגזים של סבתא וסבא; אך עדיין חסומות בפניהם עיר האבות והאמהות, ובכלל ארץ התנ"ך.

     

     

     

     

    עכשיו מעונן | מיקה אלמוג בחרה בעונת החורף

    מדי שנה, המוני עם ישראל מצפים בכיליון עיניים לחורף, ומדי שנה חווים אכזבה, שיברון לב וצער עמוק. מקורה של החוויה הקשה אינו חלילה בהיעדר העונה המאופיינת בדברים כמו קור, גשם, אפרוריות אירופית והזדמנות ללבוש משהו שאינו גופייה וכפכפים, אלא באי־הבנה בסיסית בנוגע לחורף הישראלי. הגיע הזמן לתקן את התפיסה המעוותת אחת ולתמיד, ובכך לחסוך לכולנו עוגמת נפש רבה: אחיי ואחיותיי, החורף הישראלי הוא לא עונה, זה חג.

     

    חג החורף, או בשמו המקראי "קיץ לייט", חל מתישהו בין סוף דצמבר לאמצע פברואר ונמשך ארבעה ימים ושש דקות, כולל ערב חג וחול המועד. מקור החג במחסור החמור בחגים בין חנוכה לפסח (ט"ו בשבט ופורים לא נחשבים כי בהם אי־אפשר להוציא את מערכת החינוך לחופשה בת שבוע ימים לפחות, ולכן לא ברור למה טרם ביטלו אותם לגמרי).

     

    ההכנות לחג מתחילות זמן נכבד לפני כניסת החג עצמו, ובמסגרתו נוהגות רשויות מקומיות לפזר בנדיבות מדרכות עקומות במקומות הקדושים, למשל בכניסה לגני ילדים, למען יחוו העוללים את מלוא יפי החג, שהוא למעשה הרביעי מבין שלושת הרגלים, על שם המנהג לטבול בשלולית רגלי ילדים במגפי גומי – למען יסריחו אויבינו כגרב בתוך נעל שלא נושמת, ורגלי אמהות במגפי זמש חדשים שעלו הון עתק – זכר לחורבן.

     

    מיד עם כניסת החג נהוג להשבית את הרמזורים, כדי לאפשר לעם בישראל להביע את שמחת המועד בצפצופים רמים וממושכים ולברך איש את רעהו בברכת "איך אתה נוהג?!" והמהדרין יוסיפו: "איך אתה נוהג, יא קקה?!"

     

    הסנהדרין דנה ממושכות בסוגיית הלבוש המסורתי המתאים לחג, וכמו בנושאים עקרוניים אחרים קיימת מחלוקת בין בית הלל, שגורס שאת חג החורף יש לחגוג בביקיני, לבין בית שמאי, שקבע נחרצות שיש ללבוש מעיל של יוניקלו (מכאן מנהג החג הידוע להתבלבל ולקחת מעיל של מישהו אחר, ואז לשלוח הודעה: "מי לקח בטעות את היוניקלו של יניר??").

     

    גם בסוגיית מאכלי החג קיימת מחלוקת. בית הלל טוען שיש להרבות בפחמימות, שנאמר "קר נורא וזה עושה לי עצוב ופחמימות זה מנחם", בעוד בית שמאי גורס שיש לדבוק אך ורק בעלים ירוקים ובנבטוטים, שנאמר "הרגע נגמר חנוכה, טחנתם סופגניות כמו בהמות, אתם חושבים שזה ייעלם לבד, הטאייר?"

     

    מנהגי חג אחרים כוללים:

     יום תענית שאותו נהוג לבלות בהמתנה לחשמלאי שיבוא לתקן את הדוד (זהו מקור הברכה המסורתית "שיישרפו אויבינו כגוף חימום מכוסה אבנית").

     הקפדה על האיסור החמור על שטיפת הרכב במהלך ימות החג, שנאמר "בשביל מה לשטוף, תכף יירד גשם".

     בדיקת תחזית מזג האוויר מדי ערב וביטול התוכנית לטיול בשבת, שנאמר "יהיו שיטפונות! זה סכנת נפשות. חוץ מזה זה הכי מזג אוויר לצ'ולנט".

     וכמובן – העלאת משפחה שלמה לעולה על מזבח תנור הסלילים.

     

    חג חורף שמח לכל עם ישראל!

     

    יש על מי לסמוך | מנכ"ל איכילוב לשעבר, פרופ' גבי ברבש, בחר בביטוי "יהיה בסדר"

    תרבות ה"סמוך" היא אחת הרעות החולות של החברה הישראלית. אין תחום או מגזר שאיננו סובל ממנה. שורשיה נטועים עמוק בחוויית הצבר, שבמאבק להקמת המדינה אילתר ופתר בעיות בלתי צפויות ובדרך פיתח ביטחון עצמי ויהירות מופרזים.

     

    הבלגן הישראלי בולט במיוחד כשאתה נחשף לשיטתיות, להיערכות ולסדר שמאפיינים כל פרויקט אמריקאי או יפני, למשל. עם זאת, אסור לשכוח מה קורה כשהצוות הלא־ישראלי נדרש להתמודד עם בלת"מים, תקלות ומכשולים. באלתור אין לנו תחרות!

     

    ה"יהיה בסדר" מבטא גם את היכולת להעז וליטול סיכונים, וכנראה יש לו חלק בהרבה מאיי המצוינות שהתפתחו כאן. עם זאת, מייסדי ווייז ומובילאיי, או צ'ק־פוינט, לא גדלו בתרבות ה"סמוך", ומאחורי כל מפעל ציוני מצליח עמד מישהו שעשה סדר בין הפרטצ'ניקים.

     

    תכונת הישראלי המחפף התפתחה במקביל ליכולת להמציא פתרונות במהירות וביצירתיות יוצאות דופן. מין כישרון כזה שפיתחנו כדי להתמודד עם הקשיים החיצוניים ומגבלות האופי שלנו — ושנתן לנו יתרון אבולוציוני. ובכל זאת, כמי שבא ממקצוע שכל מעשה או מחדל בהם משמעותם חיים ומוות, בכל פעם שאני שומע "יהיה בסדר" — אני מיד מתחיל להיות מודאג.

     

    זאת כפרתי | מרב בטיטו בחרה ביום האחד בשנה שבו כולם, גם החילונים, מגיעים לבית הכנסת

    הדרך חזרה מבית הכנסת ארכה נצח, ולשוני שדבקה לחיכי מרוב צמא כמעט משכה אותי ללכת בעקבות כמה חתולי רחוב וללקק איתם בצוותא משלולית המים שנקוותה בפתח אחד הבתים. מסביבנו המה הרחוב שיחות קטנות שהחליפו ביניהם תועפות מתפללים שיצאו מבתי הכנסיות הרבים בבית־שאן של יום הכיפורים 1975, ואנחנו צועדים בתוכם, ידי הקטנה והמיוזעת טמונה בכף ידו החמימה של אבי המרחף בתוך עננה של קדושת היום. בזמן שהוא ישב בבית הכנסת בעזרת הגברים, השתוללתי בחוץ עם החברים שבאים פעם בשנה לבית הכנסת, שיחקתי תופסת ומחבואים על הכביש הראשי, עליתי וירדתי במרחבי האינסוף נטול הרכבים, התגלגלתי איתם על הדשא והקפדתי להישאר מחוץ לטווח הראייה של אמי שמבטה המצמית נתן בי תוקף.

     

    כעת, משתם אירוע השעשועים השנתי והמרגש, באה העת לשלם את המחיר. לפנינו צעדה בצייתנות ג', אחותי הגדולה והממושמעת שכשהייתה בגילי – כך צוין בפניי על ידי כל הנוגעים בדבר – כבר צמה עד הבוקר. השנה היא כבר בכיתה ג', ולפיכך תצום עד הצהריים. בבית הכנסת ישבה ליד אמא, על ברכיה סידור פתוח ולצידה העגלה עם התינוקת שאף אחד לא ציפה ממנה לצום ולו דקה, שתיהן התנהגו למופת בשעה שאני הכרתי בחוץ ילדים חילונים שחשבו שבית כנסת זה כיף. כעת ג' צעדה בקלילות, ידה האחת אוחזת בעגלה וידה השנייה מספרת משהו לאמא, ואנחנו השתרכנו מאחור. אבא שאל, "הכל בסדר? לא דיברת מאז שיצאנו מבית הכנסת", ואני המשכתי לשתוק וקצת התחלתי לקרוס בשקט לתוך עצמי – פחות בגלל הצמא ויותר עקב גודל הציפיות שהיה ברור לי שלא אצליח לעמוד בהן.

     

    לא זוכרת איך טיפסתי ארבע קומות, השתחלתי לתוך כתונת לילה קיצית ונשכבתי במהירות במיטה. זוכרת היטב את הדקות הארוכות שנמתחו כמו קפיץ שנדרך עוד ועוד, עד לרגע שבו שמעתי את השקט בוקע מחדרי הבית ואת נשימתה הקצובה של ג' במיטה לידי. בצעדים יחפים התקדמתי לעבר המטבח, נזהרת שלא להיתקל בשולחן המלבני ומנחשת את דרכי לכיור המיוחל. נר נשמה שאמא הדליקה לפני כניסת החג זהר אליי מרחוק וסימן לי את הדרך לגאולה. היה זה ככל הנראה רבי שמעון בר יוחאי שנסך בי אומץ. קפצתי אל משטח השיש הקריר, הצמדתי את הפייה של הברז לפי החרב ובמשך דקות ארוכות שאבתי לתוכי כמות מים שווה לתצרוכת יומית של גמל ממוצע בערבות הנגב.

     

    הבוקר שלמחרת היה נפלא, המבוגרים התפעלו ממני בקול וסיפרו במשך שבועות אחר כך לקרובי משפחה משועממים, איך הילדה צמה בקלות כמעט עד הצהריים. ג' ניסתה כמה שיטות חקירה שהצליחו לה בעבר, אך לא הפעם. הבושה אכלה אותי, אבל גיליתי לראשונה שאלוהים לא רואה ילדים קטנים ששותים מים בחושך. שנים סחבתי את זה רק כדי לספר כאן ועכשיו: הכי ישראלי זה לפעמים לכבד את ההורים שלך אפילו יותר ממה שאתה מכבד את אלוהים.

     

     

    חופים הם לפעמים | המוזיקאי אביב גפן בחר בכנרת

    נהלל, שלום חנוך, אריק איינשטיין, "הכבש השישה־עשר", "הילד הזה הוא אני", פתיתים ושוקולית תמיד מעלים בי ריחות של ישראל. אבל יסלחו לי כל המכובדים האלה ויפנו את הבמה לכנרת. היא הדבר הכי ישראלי בעיניי, אהובתי הנצחית ששימשה לי מקום מסתור. הכנרת היא העץ הנדיב שלי. הכרנו כשהייתי ילד והיום אני אבא אחרי שלקחתי ממנה הכל — אהבות, פרידות, הופעות בלתי נשכחות, רגעי משבר וחרדה, ולילות בשקי שינה עם פליטי גיל ההתבגרות (פליטי ריאליטי אמיתיים) שברחו כמוני מהבית ומעצמם אל חופיה, וליד מדורה דועכת, גיטרה קלאסית שבורה ואדיבה עזרה לי לכתוב מולם את "שלכת", "אולי" ו"על הכנרת בזריחה".

     

    אני עדיין בא לבקר אותה פעם בכמה זמן, ובביקורים המאוחרים יש שתיקות ארוכות על החוף, כאילו לא נעים לדבר על זה שאני והיא מתקמטים. סולח לה על הקרחות שמבצבצות פה ושם ועל חופיה העירומים כמו קרעים בשמלה.

     

    הר מושלג באלפים, מבט פנורמי מקומה 60 בניו־יורק, עננים מתרסקים על התמזה בלונדון או ארוחה בלתי נשכחת בטוקיו עדיין ימשיכו להפסיד לשקיעה שרבית בכנרת.

     

     

     

    כיסא הכבוד | דניאלה לונדון דקל בחרה בכיסא כתר פלסטיק

    תם וישר, חרוץ וחברותי. הישראלי היפה הוא כיסא כתר פלסטיק לבן. הוא בא לתת עבודה, לא להתייפייף. ובעבודה הוא יעיל ונוח ולא דורש לעצמו הקלות: חורף, קיץ, סתיו, אביב – הוא יסתדר עם הכל ולא יערים קשיים. מצד שני, הוא בהחלט יודע להיערם לגבהים עצומים. תפוצתו רחבה וחוצה קהלים ומגזרים. אין אחד שלא הניח עליו את עכוזו או גרר אותו ביד, באגביות גסה, לתוך מרכז של התרחשות משפחתית.

     

    הוא מכה שורשים בסוכות אבלים, במרפסות מתקלפות, על מדשאות מוריקות, בחוף הים ובכנסים של הליכוד, וכשחסרים כיסאות לשולחן הפסח – גם אם השולחן עשוי מעץ מהגוני מפונפן – אף אחד לא יתנגד לקטוף שניים־שלושה "כתר פלסטיק" מהשכנים ולהציב אותם סביבו. אפילו אליהו הנביא יישב עליו אם אין ברירה.

    אחד מהכיסאות הראשונים שנוצרו בטכנולוגיית המונובלוק: הזרקת פלסטיק מומס לתוך תבנית סגורה. אין חלקים. אין חיבורים. הכל יציקה אחת. היום הטכנולוגיה הזאת משרתת מעצבים רבים, מפיליפ סטארק ועד כארים ראשיד, אבל כיסא כתר פלסטיק היה מהראשונים בעולם שנוצרו כחתיכה אחת. והוא כולו כחול־לבן.

     

    הוא נולד ב־1985 למשפחת סגול – משפחת תעשיינים, עולים מטורקיה, שהצליחו להפוך מפעל קטן ביפו לקונצרן בינלאומי. הכיסא, שבעזרתו מינפה המשפחה את עסקיה המתרחבים ואת מגוון מוצריה, הוא רק בן 32 וכבר הספיק לכבוש את העולם ולהרגיל את העין שלנו לנוכחותו הכובשת. כאילו תמיד היה פה. סעו לאמריקה, לאירופה, למזרח הרחוק, ובאמצע הטיול, באיזה חור נידח, תקבלו פתאום תזכורת מהבית – הנה הישראלי המצוי.

     

    לפני כשנה וחצי מכרו האחים סמי ויצחק סגול את חברת כתר – 18 מפעלים ברחבי העולם, יותר מ־4,000 עובדים – לקרן השקעות זרה לפי שווי חברה של 1.7 מיליארד דולר. אפילו חברת ווייז שנחשבת להצלחה אדירה נמכרה לגוגל בסכום קטן יותר. לא יודעת להסביר, אבל יש משהו יפה בזה שדווקא מוצרים כל כך בסיסיים – ארגז כלי עבודה, נדנדה בגן של הילד, כיסא פשוט – ניצבים בחזית התעשייה. איכשהו אנחנו רגילים לחשוב על חדשנות בצורה יותר היברידית, ננו־טכנולוגית, אינטרנטית.

    יופיו של הכיסא נובע מהיעדרה של יומרה ומהבנת הצרכים הפרקטיים של הקונה. הבו לו פתרון זול ואמין לאירוח סחבקי. משהו שאפשר לסמוך עליו. מינימום מחיר במקסימום נוחות.

     

    למאמינים בחצי הכוס המלאה, כיסא כתר פלסטיק יכול לשמש הוכחה מצוינת לאופטימיות. הרי גם הוא, כמו הכוס, מורכב בחציו מאין – החורים העצומים במשענת הגב, המגרעות ברגליים, החלל בין המושב לידיות הידיים, כל אלו לא מפריעים לנו לראות רק את חצי הכיסא המלא. החיסכון בחומר, המגולם בשדרה חזקה ובוויתור נדיב על שטחים, הפך ליתרון עיצובי.

     

    אם יש משהו שחבל שהישראלים לא ילמדו מהכיסא הלאומי שלהם הרי הוא מגולם באותו מבט מפוכח נוכח המציאות. כלומר בהבנת הצרכים מול המחירים. זאת אולי התכונה החשובה ביותר לכל מי שמבקש להמשיך ולשרוד לאורך זמן.

     

    ועיקרן תחילה | המשוררת אגי משעול בחרה בהרגל להיצמד לחדשות ובמילים לא תמימות

    מה הכי ישראלי בשבילי? כמה מפתה לכתוב על ריחות הילדות, ריח אדמה המתפשט באוויר אחרי היורה, ריח מרוסס של קילוף תפוז או קלמנטינה, ריח גויאבות המפצל לשניים את אוהביו ושונאיו, ריחו החמצמץ של כרם בערבי הקיץ כשהאדמה נושפת את חומה בתום יום שרבי, שדה חיטה זרועה בדרך אל הלחם, מתייבשת ומזדקפת תחת ענן נדיב שחולף וממטיר, קולות הסיקסקים, נחליאלי שמזכיר את כיתה א' עם המילים הראשונות סתיו וחצב – כל הריחות והמראות שהצטברו בי כאן עם השנים. הכל ישראלי בעיניי.

     

    אבל מעבר לנוסטלגיה שכה מפתה לכתוב אותה, ישראל בשבילי היום היא אות החדשות כל שעה ברדיו. זאת השאלה הזאת "מה קורה?" במקום "מה שלומך?" כי כל הזמן משהו אכן עלול לקרות. מילים כמו מבזק, פיגוע, צירופים פיוטיים כמו "צבע אדום", "צוק איתן", "עופרת יצוקה" ודימויים שמייצרת המציאות טוב יותר ממשוררים, כמו חומר נפץ, מחסום כיסופים, חזקת החפות, נטרול.

     

    ישראלי זה לחשב כמה שנים נותרו לנכדי עד לשירות הצבאי, זאת חרדה מביוב הטוקבקים האלים הזורם תחת קיומנו ומחלחל לתוך השיח, זה לשמוע את עצמי אומרת בראיון שהמולדת שלי היא העברית כי אין מקום בעולם שבו אוכל להרגיש בבית בלעדיה.

     

    ישראל בשבילי זה כל השכבות החרוטות 70 שנים על גופי כמו על דקל שטבעותיו הן הצלקות הנותרות על הגזע אחרי שהעלים הבוגרים נשרו, אם כי הגזע זוכר את הכל.

     

    בין קודש וחול | הרב יובל שרלו, ראש ישיבת אורות שאול ופעיל ציבורי, בחר ביחס דת־מדינה

     

    תופעה ישראלית מובהקת בעיניי היא עולם היהדות המתרחש דווקא כאן במדינת ישראל ומכוחה, במרחבים רבים ומגוונים: עולם תלמוד תורה, שקיומה של מדינת ישראל מאפשר אותו; זמרים יוצרים היונקים מעולם היהדות – לבד או בשיתופי פעולה מרתקים; עולם הפיוט הצומח מחדש ומובא לרשות הרבים בדרכים מגוונות; סרטים וסדרות טלוויזיה, המתרחשים במרחבים שהיו מודרים בעבר ויוצרים עלילה המתרחשת בקהילות הדתיות השונות, במישור הפשוט של חיי בני אדם; נוכחות אינטנסיבית של עולמות רוחניים המשייכים את עצמם בצורה זו או אחרת לקבלה ולחסידות; התייחסות הולכת וגוברת של אמצעי התקשורת לאירועים על רצף השנה העברי; מאות רבות של גיליונות פרשת השבוע הנמצאים במרחב הציבורי, שתורה ופוליטיקה מעורבבות בהם בהיקפים עצומים (לצערי); ריתמוס הנוכחות של מה שהפך לסמלים יהודיים ברשות הרבים כמו חנוכיות בחנוכה; ומעל לכל זה – הוויכוח המתמיד בשאלת יחס דת ומדינה, פוליטיקה וחופש הבחירה.

     

    על חלק מהתופעות אני מתבונן בהשתאות ואני שותף בהן; חלק קשות לי מאוד, והיחס נע בין ראיית הדברים כזיוף לבין הערכה שללא מחויבות לא תהיה להן המשכיות. אך זוהי המדינה וזה אחד מהדברים היותר ישראליים שבה. 

     

    אי־תנועה | המשוררת פרופ' נידאא חורי בחרה בכביש 6

    כביש 6 הוא לא רק אחד הנתיבים הארוכים והמפותלים בישראל, אלא גם סמל ושיקוף של החברה הישראלית: הכביש הזה נועד לאפשר זרימה חלקה במקום פתוח, אבל בפועל הוא רוב הזמן תקוע ופקוק, מלא בעשן וברעש.

     

    זה נורא אופייני לישראלים שנתקעים בכל מקום, בכל מצב, במיוחד בסביבה שנועדה לשחרר לחצים ובאקלים שמזמין לקחת נשימה עמוקה ולזרום. הישראלים, כצפוי, אמנם משלמים עליו את האגרה, אבל לא מפסיקים להתלונן עליו. ומה יותר ישראלי מלשלם ולקטר על התמורה?

     

    * משוררת ומרצה לספרות ולניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב

     

    ים־תיכון חדש | הזמרת שרית חדד בחרה בעם ישראל

    האנשים שחיים כאן, קיבוץ הגלויות שנקרא עם ישראל, הוא הכי ישראלי בעיניי, ומבין שלל הנושאים שעל סדר היום, האתגר הגדול ביותר שישראל צריכה להתמודד איתו בשנים הקרובות הוא האחדות של העם. צריך לעשות הכל כדי שזה יקרה. לא צריך שכולם יחשבו אותו דבר; צריך שישררו כאן כבוד הדדי, הרמוניה, לא קרע.

     

    על הרבה נושאים יש כאן חילוקי דעות, אבל ביום הזיכרון לחללי ישראל מרגישים את האחדות, שמחזירה אותנו כל שנה לבסיס שלנו. כשאני מופיעה בחו"ל,אני מתעטפת בדגל ישראל, גאה להיות ישראלית. יש הרבה רגעים כאלה. אחד הרגעים החזקים שידענו כעם היה הרגע שגלעד שליט חזר הביתה.

     

    בישראל כולם נרתמים לעזרה בעיקר בעיתות מלחמה ומצוקה של הזולת. טוב הלב הזה הוא התכונה החיובית הכי ישראלית בעיניי. התכונה הכי שלילית שלנו היא המזג החם – קודם כל מתעצבנים, אחר כך חושבים.

     

    המקום שממנו אני באה, חדרה, מרגיש לי הכי בבית, ואיפה שמרגיש לי בית, אני מרגישה גם שזה הכי ישראלי.

    אני מאחלת לישראל לשנתה ה־70 סבלנות. הקשבה. קבלת האחר. ושלא נשכח להסתכל גם על הטוב שקורה כאן – וקורה לא מעט – אחרת אין תקווה.

     

    אחד משלנו | הזמרת קורין אלאל בחרה בחייל בודד

    ההורים שלו, מזל ושלמה, עזבו את הארץ עוד לפני שהוא נולד. הוא בקושי מדבר עברית, אבל הוא בא לישראל כדי להתגייס ליחידה מובחרת. החבר הכי טוב שלו הוא חייל דרוזי, וההורים המאמצים שלו הם ירושלמים, דור שביעי. כשהוא נפרד, הוא אומר במבטא "יאללה ביי", ומשוכנע שזו עברית.

     

    זה מול זה | הבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון "גשר" יבגני אריה בחר בקונפליקט

    ישראל היא ארץ ישנה־חדשה שבה תמיד יש קונפליקט: שמש מדהימה, ויותר מדי יהודים שבוכים שחם. הצטיינות במדעים, למרות מערכת חינוך מפוקפקת. ספר הספרים שניתן לעם שלא כל כך קורא, וקהל מדהים לתיאטרון בכל רחבי הארץ שמוכן לפתוח את האוזניים, העיניים והלב להצגות. קונפליקט כידוע הוא גם הבסיס לתיאטרון.

     

    בסיס קיומנו | יו"ר מכבי ת"א בכדורסל, עו"ד שמעון מזרחי, בחר בצה"ל

     

    לא רק בגלל שיש סביבו קונצנזוס לאומי ובגלל ההגנה והביטחון שהוא מעניק לאזרחי המדינה, צה"ל הוא המוסד הכי ישראלי בעיניי, אלא בעיקר מעצם העובדה שהוא נקודת המפנה הראשונה של הנוער. הכל מתנקז אל הצבא וממנו – הבגרות, התרומה, החינוך, הערכים, הקשיים והגאווה.

     

    בישראל הגיוס הצבאי הוא המעשה המשמעותי הראשון שמנתק את בני הנוער מטבור ההורים ושולח אותם אל החיים עצמם, בעוד שבארצות אחרות הניתוק מהמשפחה והגלישה לחיים עצמאיים מתרחשים ביציאה אל הקולג'. היום, כשגם בנות משרתות בצה"ל באופן שוויוני, כדאי להיצמד אל הערך החינוכי של שירות משמעותי.

     

    כל ממזר מלך | הזמר יהורם גאון בחר בישראלי שיודע הכי טוב

     

    הכי ישראלי זה איש שאם הוא היה רמטכ"ל הוא היה יודע טוב יותר מהרמטכ"ל הממונה מה לעשות עם הצבא ועם האויבים. אם הוא היה מפכ"ל הוא היה מנהל את המשטרה הרבה יותר טוב מהמפכ"ל הקיים. אם הוא היה בממשלה הוא היה מחליט אחרת בישיבות הממשלה, והרבה יותר טוב מכל השרים ביחד ולחוד. ובטח יותר טוב מסגני השרים. אם הוא היה ראש הממשלה הוא היה יודע טוב יותר איך לנהל את המדינה, בטח יותר טוב מזה הקיים שנבחר. אבל הוא לא! אז הוא כל הזמן לא מרוצה מן הקיים ומקטר.

     

     

    הבדיחה על חשבוננו | איתי סגל בחר באסי כהן

     

    באחד המערכונים המיתולוגיים והמצחיקים ביותר של "הפרלמנט" שובר שאולי, בלי להתכוון, את צום כיפור שהחל שלוש דקות קודם לכן. אחיו ראובן מתריע על חתיכת בצל שנתקעה לו בשן, ככל הנראה בארוחה המפסקת. שאולי מסיר אותה בעזרת הלשון ובולע את חתיכת הבצל. "אתה הכנסת את זה בקנה של הוושט?" משתולל ראובן. "זה היה לי בפה והתגלץ' לי בגרון", מנסה שאולי להתגונן. "אין התגלץ'", חורץ ראובן. "שברת צום. אתה פסול". שאולי מאבד את שלוותו: "אתה פוסל אותי בגלל חתיכת בצל? אתה אח שלי". מהרגע הזה, אחרי שנמצא לא כשיר להמשיך לצום, שאולי מחליט לנסות לשבור גם את אחיו. הוא מגיח לסלון עם מחבת שקשוקה ענקית, כיכר לחם לבן טרי ושלל תבשילים מעוררי תיאבון פלוס ספר הקינוחים של קרין גורן ששאולי טורח להקריא קטעים מתוכו. מערכון אחד, מבריק בפשטותו, מנסח את תמצית הישראליות: אם אני פסול, לכולם יהיה רע, ואני אתענג על כל אנחת סבל. 

     

    דרך המערכון הזה, ורבים כמוהו, קל להבין כיצד הפך אסי כהן לגדול הקומיקאים העכשוויים. 20 שנה אחרי שעלה בפעם הראשונה על במה, הוא משקיף על כולם מאחת העמדות הנחשקות ביותר עבור כל קומיקאי ישראלי שמבקש להשאיר משהו אחריו, חוץ מעוד פאנץ' או קאץ'־פרייז. כמו הגששים או כמו שייקה אופיר (וגם ג'רי לואיס האמריקאי ולואי דה פינס הצרפתי), כהן הצליח לפרק ולהרכיב מחדש את הפרוטוטיפ הישראלי ביופיו ובכיעורו – והוא עושה את זה בלי לכוון אצבע מאשימה ובלי להעליב אף אחד ספציפי מלבד החלקים הדפוקים בכל אחד מאיתנו.  

     

    כל הדמויות שברא לחיים ב"ארץ נהדרת" — שימי מהפילוסים, שאולי מהפרלמנט, קופל מהעירייה, דבורה המוכר בקניון, דדי דדון, בז'ה הפרסומאי, חי טורטל הנובוריש – נראות ונשמעות כמו מישהו שכבר פגשנו פעם; בדרך למכולת, לגימנסיה, לשקמית בקריה. הטריק שלו מבלבל; נדמה שהוא מדבר על מישהו אחר, רחוק, אבל עמוק בפנים, כולנו יודעים שהבדיחה היא גם על חשבוננו. 

     

    תמצית ההומור של כהן, והאופן שבו הוא מגלם את הדמויות שלו, נעוצים בדרך המבריקה שבו פיצח את הישראליות העכשווית באופן העמוק, העילג והנוגע ללב שלה. אתה מסתכל על הדמויות שהוא מגלם – כל אחת מהן – ובאותו אופן שמתחשק לך לצחוק עליהן, מתחשק לך לאמץ אותן. כן, גם את אביגדור ליברמן שלו, בגרסת החתול הפרסי.

    כהן לא רק מצליח להבין את הישראליות, אלא מצליח לפרוט אותה לסך תכונות מובחנות. כהן אומר דרכן את הדברים הכי איומים על ישראליות בת זמננו – ובהתחשב בעובדה שהוא שותף לכתיבת מרבית החומרים שלו, קל להניח שהם לא רחוקים מדעותיו. אפשר לדעת בבירור מה הוא חושב על ישראל 2018. הישראלים שלו הם קומבינטורים, עילגים, דורסניים, מתחזקים על ריק, נפוחים מחשיבות עצמית, חוכמולוגים, אפילו פשיסטים. אבל, ובאותה מידה, גם מצחיקים מאוד, כריזמטיים, לבביים, סקסיים, בלתי מזיקים.

     

    הדמויות של כהן הפכו לבלתי נשכחות כי בסוף־בסוף, בתוך כל ההסתלבטות, מתחשק לאמץ אותן. אחרי הכל, כולם היו רוצים להעביר את כיפור עם שאולי, כולם היו רוצים שדדי דדון ישיר בחתונה שלהם, וכולם היו שמחים להעביר את יום העצמאות הבא עם אסי כהן. שישליק, דגל ישראל ומישהו שיזכיר להם שלמרות שיש כל כך הרבה מה לצחוק עליהם, הם דווקא בסדר.

     

    עם כל הללללהקה | קרן פלס בחרה בלהקות הצבאיות

    הכותבת לא עברה אודישן. הצליחה להתגלגל איכשהו לתפקיד התאורנית של להקת אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה ‑ אם אתם לא מכירים להקה כזאת, זה בסדר, אתם בחברה טובה). אחרי שנה של כיווני פנסים נתנו גם לה לשיר, את "בדד", סולו, ואז היא הבינה סופית שיום אחד תהיה זמרת.

     

    כשבני הדודים שלה מבוסטון תיכננו את חופשת הסמסטר באוניברסיטה, היא תיכננה לחזור לחמשוש הביתה, באוטובוס. ללובשי מדים זה בחינם. כל הדרך לעמק הירדן, מהבסיס, שמעה שלמה ארצי באוזניות ונזכרה בפעם הראשונה שראתה אותו בטלוויזיה. גם הוא היה בלהקה צבאית. לבש מדים.

     

    הצבא הוא חלק מהקוד הגנטי שלנו. גם אחרי שאת משתחררת תמיד ישאלו אותך "איפה שירתת?" ואם את זמרת מתעניינים "איפה שרת?" לכן הצבע של הפסקול שלי תמיד יהיה גם קצת חאקי. הוא טבל איתי בכנרת עם דיסקית עוד לפני המצאת הדיסק, והשירים שנכנסו לי ללב חזרו פצועים מהמלחמה, שם מישהו צעיר מדי לפעמים מת ואיתו גם קצת אני. על המחנה נדלק ירח, הקרנבל קורה בנחל ולוונצואלה נטוס אולי אחרי השחרור.

     

    בחרתי בלהקות צבאיות כסמל לישראליות, כי על ברכי הצבא, לרע ולטוב, גדלתי גם אני, והוא שר לי שירים. תמיד נזכור את השיר ששרה לנו אמא לפני השינה, כשהיינו ילדים, עוד לפני שמילאנו "מנילה".

     

    אם את ילידת 79', הצבא הולך איתך לאן שלא תלכי גם ב־2018. הטעם המוזיקלי שלי השתנה עם השנים, אבל תמיד יהיה לי אהוב בסיירת חרוב. ולמרות שאין לי באמת מושג מה עושים שם, בסיירת, את המילים בשיר אני מכירה בעל פה. נכון ששירים לא נועדו ללבוש מדים ולהסתובב עם פנקס חוגר, אבל כאן, בניגוד לאוסטרליה או ללונדון, הצבא עיצב גם את התרבות. עד היום התחנה המושמעת ביותר בארץ היא גלגלצ וכולם בוכים ביום הזיכרון כשחייל במדים שר: "יורם, תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך". כנראה התשובה היא: מנציחים אותו בשיר. כדי שלא יאבד. כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע.

     

     

     

    שיר המעלות | החזאי דני רופ בחר במזג האוויר

    כי הוא הכי ישראלי. כי הוא הכי שלנו. כי אין גשם בקיץ וכולם סובלים בלחות ומתלוננים שחם. כי רק הסתיו שלנו ארוך, וכי הרווחנו שבזמן שבאירופה קופאים מקור בנובמבר ודצמבר, אצלנו יותר מ־20 מעלות ואפילו אפשר ללכת לים וליהנות מחוף עם חול לבן ומים נעימים. כי רק בישראל אפשר לטייל בכיף גם בדצמבר, אפילו בצפון, אפילו בלי מעיל, ורק לנו יש ארבעה סוגי אקלים שפרושים על שטח ממש קטן וצר, משלג בחרמון ועד מדבר עם גמלים בדרום, כשבאמצע יש הרים ויש ים.

     

     

    שלום עליכם מלאכי השלום | סמנכ"ל קרן קמ"ח (קידום מקצועי חרדי), אברהם יוסטמן, בחר בקבלת שבת

    מנהטן, ניו־יורק, יום שישי. כפור של תחילת מארס חודר ללובי המלון הצנוע ומאיים עלינו – חבורה ישראלית עטופה ומכורבלת המתכוננת ליציאה. פיני בדש אחד מתעקש להמשיך לנעול סנדלים. החבורה מגוונת; אנשי רוח, עיתונאים, נבחרי ציבור דתיים וחילונים שנמצאים במסע להכרת התפוצה היהודית בארה"ב. נוכחותו של דוס כמוני שלא סותם את הפה מעצימה את האתגר. הוויכוחים לא נגמרים. הניגודים בולטים.

    היעד – בית הכנסת המקורי של קרליבך – קטן, חמים ומזמין, כזה שיש בו ארון קודש וסידורים והכל, אבל היי, מה זה ה(בקושי) מחיצה הזאת בעזרת הנשים? אבל זו אמריקה, ואני מכבד את כללי האורתודוקסיה המקומית. התפילה מתחילה, ובין ספסלי העץ הכבדים מבצבצות כיפות מכל הבדים והצבעים. גם אנחנו מתמקמים.

    שום דבר לא הכין אותנו לסצנה שהתלהטה שם. על בימת בית הכנסת עמד החזן עטוף בטלית, מצויד בתסרוקת קרליבך אופיינית, ונתן שואו שלא מן העולם הזה. תפילת קבלת שבת התקדמה והוא בעקבותיה, מפזז, רוקד וסוחף אחריו בלהט את כל המתפללים לריקודים סוערים. הוא נטף פלגי זיעה ואנחנו השלנו מעלינו פלגים של ניתוק ובידול, ריחוק וניכור. קבלת שבת של ישראלים, גם אם הם בחו"ל, היא רגע של אמת שבו המחיצות נופלות והעוצמה היהודית מתפרצת לביחד. 

     

    אחריי | השחקנית נלי תגר בחרה בתוׄר

     

    לפעמים, בעיקר בחו"ל, אני תמיד בשוק

    איך הגויים האלה פשוט עומדים בתור כחוק

    ואני מהצד קצת מזלזלת קצת לא מבינה,

    מה יש להם לעמוד בתור ענק שמתחיל מעבר לפינה?

    איך הם לא מתביישים? איך הם לא נבוכים?

    לעמוד באיזה תור עם כל ההמונים

    כאילו שאני אחת פה מאצלם?

    לא ולא, אני אמצא קיצור, על אפם וחמתם

    כי איך זה ייתכן שאני כמו כולם שווה?

    הזמן שלי יקר יותר, היינו בשואה

    ואני בחו״ל רק קצת זמן, לא כמוכם אנשים

    ויש לי עוד מוזיאון, אייץ'־אנד־אם וים של סידורים

    אז עוברת ת׳רחוב ומרחוק כבר מחשבת

    איך בדיוק לחתוך בתור (גאד איך אני אוהבת)

    וקולטת איזה איש אחד, נראה קצת חולמני

    אני פשוט אעמוד לידו – כי ככה, זאת אני

    אני מהמזרח התיכון מאן, ויש לי גם חוצפה

    המצאנו גם את ווייז, גט טקסי והסמרטוט רצפה

    וגל גדות היא משלנו, תתחילו להפנים

    ותנו לי לעבור למה אני מקבלת עצבים

    אבל אז בדרך הביתה בשדה התעופה

    אני פשוט בהלם, אני לא מבינה

    מה הבעיה שלהם, לעמוד כמו בני אדם?

    למה הפדיחה הזאת מול כל העולם?

    תור אחד ארוך וישר – כמו כולם,

    לפני שחוזרים להזיע כאן בחורף המושלם

     

    מתלוננים בע"מ | הזמר, השחקן והמנחה גידי גוב בוחר בקוּטריות

    הישראלים אוהבים לקטר. אנחנו עם כזה, עם תחביב כזה (פולני אולי), להתלונן, לבוא בטענות. הישראלי המצוי מקטר על הכל ועל כולם, התחבורה לא טובה, החינוך לא טוב, הפוליטיקה לא טובה. אנחנו עצבניים, קצרי רוח, אבל גם עם נורא חם ומחבק. בתוך הקוטריות, מאחורי העצבים, אנחנו עם אוהב ואנושי שמתעלה מעל כל התסס והרפש והרסס ושטיפות המוח ונשאר שפוי.

     

    בסקר שבגיליון זה כוורת נבחרה ללהקה הכי ישראלית. מה אתה אומר על כך?

     

    "מאוד משמח ומחמם לב. אנחנו להקה משפחתית, התחלנו בגיל צעיר, חבר'ה שהכירו בצבא והקימו משהו מאוד ישראלי. כולנו עדיין שרים ומופיעים, ביחד – בפעם האחרונה בפארק לפני כארבע שנים, ולחוד, וגם אז, אנחנו משלבים שירי כוורת בפלייליסט שלנו. כיף גדול שאוהבים אותנו. שמחה גדולה".

     

     


    פרסום ראשון: 27.12.17 , 18:48
    yed660100