וטוב שהיה

שקרים קטנים גדולים

במבט ראשון, 'שקרים קטנים גדולים' נראית כמו סדרה מייגעת מז'אנר 'עקרות בית נואשות'. אבל מי שנשאר בעיירה האוסטרלית הזו עד הפרק האחרון, הרוויח. בעידן של 500 סדרות מתוסרטות בשנה, עם הפקות גרנדיוזיות בווסטרוז, 'שקרים' מזכירה שלפעמים לא צריך את כל השלג המלאכותי הזה כדי להיות מעולה. מה שהכי חשוב הוא סיפור מצוין ודמויות שתופסות אותך חזק, תעלומה מסקרנת עם התחלה, אמצע וסוף ברור ולא מתחכם. נוסחה פשוטה שכשעושים אותה טוב, זה עובד נהדר. לא סתם היא מובילה במועמדויות לגלובוס הזהב.

סיפורה של שפחה

'שפחה' הביאה איתה סגנון צפייה חדש: צפיית סבל. פרק אחרי פרק שבסופם מורגשים, מחנק, בחילה קשה, מחשבות שלא עוזבות אותך ימים. ובכל זאת, אי־אפשר היה להפסיק לצפות בעיניים הכחולות של שלפרד (אליזבת מוס המדהימה), שמנסה לשרוד ולמצוא מעט אנושיות ביקום הבדיוני של רפובליקת 'גלעד'. מקום שבו רוב הנשים איבדו את הפוריות, והמעטות שיכולות ללדת הופכות לשפחות נרצעות. הסוד של 'שפחה', הוא ש'גלעד' נראית כל כך מציאותית, ומראה בפלאשבקים חכמים איך העולם שלנו אשכרה יכול להידרדר לשם. תוסיפו לזה טיימינג מעולה עם טראמפ בבית הלבן ברקע, ואת העובדה שגם לפניו העולם לא היה גן עדן לנשים, ותקבלו את הסדרה הרלבנטית של השנה. ולא רק זה, 'שפחה' החזירה את הרומן שעליו התבססה, שכתבה מרגרט אטווד ב־1985, לראש טבלת המכירות. יבורך הפרי.

משחקי הכס

משחקי הכס

ג'ון סנואו פוגש את חאליסי, בנות סטארק חוזרות למעלה המלך, הדרקונים הופכים לטייסת מבצעית ואחד עורק, צבא המתים פולש לווסטרוז, לורד בייליש הולך קאפוט, הקצב המדוד הושלך לאש - העונה השביעית של הסדרה הכי גדולה בעולם הגשימה כל כך הרבה משאלות לאוהדיה אבל הותירה אחריה עננת צחנה. הנקודה שבה העלילה התנתקה מהספרים והופקדה בידיהם של היוצרים היא גם זו שבה הסדרה השלימה את הפיכתה לסרט הוליוודי שבועי - ספקטקל מרהיב וריקני עם תסריט מחורר כמו הגרון של וולדר פריי אחרי שאריה סטארק סיימה איתו. הנמשל ברור: היזהרו במה שאתם מבקשים, זה עלול להתגשם.

מאסטר אוף נאן

תור הזהב של המסך הקטן הוא שעתם הגדולה של יוצרים אישיים בעלי מעוף שמקבלים צ'קים פתוחים לעשות מה שבא להם. בתוך הגל הזה, זורח עזיז אנסרי כמו שמש מעל ההדסון, כמו וודי אלן מטאמיל נאדו, כמו האיש שהמציא מחדש את החמוץ־מתוק. העונה השנייה התעלתה על הראשונה המבדרת עם מזיגה מושלמת בין צחוק ורגש, סרקזם וחמלה, ארנולד הדביל ופרנצ'סקה האלוהית, סיפור עונתי ופניות צידיות לאזורים נידחים. על הדרך גם נתן עלילת MeToo# נוקבת שפוגעת בול בהאשטג. אחת הסדרות הבודדות שחובה לפנות עבורה זמן לבינג' חוזר.

מאסטר אוף נאן

דברים טובים

זה לא הוגן. 'דברים טובים' תויגה כ'לואי' הנשית, הוכיחה שהיא הרבה מעבר ואז שוב נאלצה להיכנס לצל האפל של לואי סי־קיי, עם התהיות לגבי עתידה בלעדיו בעונה הבאה והמחשבות המדכדכות על מי שעזר לפמלה אדלון ליצור אמירה כל כך פמיניסטית והתגלה כתוקף מיני מביך. אז כן, סי־קיי כתב את הפרק הכי טוב, כנראה, בעונה ('ההספד') אבל אדלון תסתדר בלעדיו. כמו הגיבורה שלה סם, היא תחרוק שיניים, תסנן קללה עסיסית ותתעלה. הייצוג של אישה/אמא/שורדת שהיא מביאה למסך הוא הדבר האמיתי, יותר מכל שפחה.

הנותרים

יש סמליות בכך ש'טווין פיקס' חזרה בדיוק בשנה ש'הנותרים' סיימה את דרכה בעונה מרהיבה. כמובן, היצירה של לינץ' הרבה יותר מרחיקת לכת בשבירת הקונבנציות שלה אבל הדמיון, האומץ, המקוריות וההומור בתוך האפלה ביצירה של דיימון לינדלוף רשומים גם על שם בית הספר הגבוה של לינץ'. ובניגוד אליו, יש גם נרטיב. ועוד איזה - סיפור אהבה. וגם טיעון בדבר היותה הכוח היחיד בעולם ששקול בעוצמתו לתחושת חוסר המשמעות, היעדר התשובות, הבדידות והאימה שבקיום. בסופה של עונה עם טוויסטים מופרעים (ותצוגת משחק מעוררת השתאות של ג'סטין תר'ו, קארי קון וכריסטופר אקסלטון) נחה לה אמת פשוטה: אין אלוהים, אבל האהבה תנצח.

שקרים קטנים גדולים

החיים עצמם

צריך כישרון מיוחד כדי לעשות שמאלץ טוב, והעובדה שרוב הניסיונות נכשלים רק מבהירה עד כמה זה קשה. בז’אנר הזה, 'החיים עצמם' היא מאסטרפיס שבורכה בטיימינג מושלם. בעידן שבו ציניות היא מיינסטרים, פריטה על מיתרי הלב היא אלטרנטיבה שקהל גדול מחפש. כששאלות של גזע, מעמד, דימוי גוף ופמיניזם מבלבלות את אמריקה באופן שכמעט עוצר את נשימתה, 'החיים עצמם' עוסקת בהן בחמלה ופונה למלאכים הטובים שנמצאים - כך אומרת השמועה - בתוך כל אדם. אם הצלחתם לעבור פרק בלי לדמוע לפחות פעם אחת, הגיע הזמן להשתלת לב.

תרגיע

כשהגדולים מכולם חוזרים מהפריזר, הו האימה. שש שנים מחוץ למשחק, רק שלא יתרסק. לארי דיוויד דהר באזורי פרא וסלל בסניקרס שלו את השבילים שבהם צעדו אחריו רבים וגועליים. עכשיו הוא נדרש להתקדם בתוך ג'ונגל פיתוח, בכבישים צפופים מקומדיות מבוכה. אבל למרות שזו הייתה עונה פושרת במונחי 'תרגיע', דיוויד הוכיח שהוא עדיין פריטי־פריטי גאון: לעג ארסי לפטריוטיות מאולצת (פרק מופת), פתווה סקס ומנה גדושה של קטנוניות רותחת. "אם יש לך הזדמנות לעצבן, עלייך לנצל אותה", הסביר דיוויד את ההחלטה להמשיך גם לעונה עשירית ולנו נותר רק לומר: !Thank you for your service

שקרים קטנים גדולים

בנות

סיומה של 'בנות', רגע שרוב גברי העולם חיכו לו, הוכיחה דבר אחד: לנה דנהאם היא בהחלט קולו של דור. אגוצנטרי. נרקיסיסטי. עם צלוליטיס, סמים, קונפליקטים וגוף עירום ולא מתנצל שהמצלמה לא ראתה לפניה. פרק 3 בעונה האחרונה, שעליו כבר נאמר בערך הכל, הוכיח סופית שדנהאם הייתה שם קודם, לפני הארווי ווינשטיין ותנועת ה־MeToo#. הפגישה של בת דמותה עם הסופר האהוב עליה צ'אק פאלמר (שיש טענה שבוסס על לואי סי־קיי), שמצליח להמיס אותה עד שהוא שולף את איבר מינו היא שיעור ביחסי כוחות ובכמה שזה באמת יכול לקרות לכל אחת.

טווין פיקס 2017

הפרקים הראשונים עוד התקבלו בערבוב של התפעלות וספקנות. פרק 8 הותיר את הצופים שמוטי לסת ונכנס ישר לפנתיאון. הסיום ובעיקר הסצנה האחרונה והמרעידה כבר לא הותירו ספק: הקאמבק של 'טווין פיקס' הוא אירוע בסדר גודל היסטורי, שבו דיוויד לינץ' ומארק פרוסט הראו לדור הבינג' איך באמת עושים טלוויזיה חדשנית, נועזת ופורצת דרך, שתיזכר הרבה אחרי הסדרה הטרנדית האחרונה שטחנתם. מבחינתם, זה אכן לא משנה "איזו שנה זו?" כפי ששואל אייג'נט קופר באותו רגע מצמרר: הם ממילא תמיד יקדימו את זמנם.

החיים עצמם

האלבומים

לורד | Melodrama

מבחן הבגרות של לורד נבדק והציון לא משתמע לשתי פנים. רק מהוייב של שירים כמו Green Light ו־The Louvre ניתן להפיק אנרגיה עוקרת הרים. אבל 'מלודרמה' הוא יותר מסך הקטעים המצוינים שיש בו: הוא התגלמות הרוח שמפעמת באישה צעירה ומבריקה. כזאת שהכל פרוס בפניה והיא מוכשרת מספיק כדי לחיות את הסיטואציה ובמקביל לספק תובנות מלמעלה. זו יכולת נדירה השמורה לגדולים מכולם. ובכן, שיתחילו לפנות מקום: לורד בהחלט בדרך אליהם. חבל שלא להופעה אצלנו.

קנדריק לאמאר | DAMN

לורד

אם מניחים לרגע בצד את רדיוהד (ולא שזה קל), ניתן להסכים בקלות עם הקביעה שקנדריק לאמאר הוא האמן הטוב והחשוב ביותר שפועל היום בעולם. מצד אחד זה !Be humble, sit down ששורף כל רחבה וכל זוג אוזניות, הקאצ'־פרייז של השנה. מצד שני, אינספור דיוני רשת ואקדמיה מלומדים על משנתו הפוליטית, החברתית והמוזיקלית. ילד הפלא של ההיפ־הופ ממשיך לכוון הכי גבוה שאפשר. מהפכן כמו קולטריין ומשורר כמו דילן, מי שבא לכתוב את האפוס הגדול על אמריקה, והפרק העכשווי בתרבות השחורה. ובינתיים כבר הפך למשיח.

LCD Soundsystem | American Dream

"יש לך חלום רע", שר ג'יימס מרפי ב־Oh Baby, שיר הפתיח האפי של אלבום הקאמבק לבית LCD Soundsystem. ואין כמוהו בלהעניק נחמה כשמסביב הכל אכן מתפרק: האבחנות הכי חדות, הצלילים הכי חכמים, הציטוטים המוזיקליים הכי מרגשים והאטיטיוד שמנצח הכל, גם את הסיוטים שהפכו למציאות. אף אחד לא מבין למה מלכתחילה מרפי "פירק" את הלהקה רק כדי להחזיר אותה אחרי משהו כמו חמש דקות, אבל אם זה נגמר באלבום כל כך יפה ובעוד סיבוב הופעות, למי אכפת.

ליאם גאלאגר | As You Were

ליאם גאלאגר

אפשר להצטער על כך שלקין והבל לא היה טוויטר, אבל בהחלט אפשר להסתפק באחים גלאגר שפירנסו את מדורי הרכילות בבריטניה בשלל עקיצות. ליאם רמז שאחיו נראה כמו תפוח אדמה, נואל קרא לו בחזרה קוף ובימים האחרונים נרמז על כך שהייתה סולחה. וכמובן, שניהם גם הוציאו אלבומים חדשים. האלבום של נואל היה מורכב יותר, לא רע, אבל לא עמוס בלהיטים. ליאם לעומת זאת לקח היטמייקרים מקצועיים, אחד מהם גם כתב לאדל, שסיפקו לו המנוני אואזיס לייט, שדרך הגרון שלו נשמעו כמו הדבר האמיתי. בינתיים, בקרב בין האחים, ליאם הוא המנצח הגדול. לא רק שהוא הוציא אלבום טוב יותר, הוא מוכר הופעות אצטדיונים בשניות, ואחרי דיאטה הוא נראה כמו הרוקסטאר האמיתי האחרון בעולם. הדיאטן שלו, אגב, ממליץ על הרבה קפה וסיגריות.

סם סמית' | The Thrill of It All

הדוד סם, כוכב עליון, מוכר דמעות ופחדים. גם הפעם, ההשוואה המתבקשת היא אדל. אחרי שהעיפה 50 מיליון עותקים משני אלבומי פרידה, אחד מהם יצא הרבה אחרי שכבר הייתה נשואה באושר, גם סמית' רצה אחד משלו. כמה חודשים של רומן סוער עם בן זוג הספיקו בשביל אלבום מלנכולי, שלא לוקח בחשבון את העובדה שמדובר במולטי־מיליונר נערץ שהוריד חצי ממשקל גופו. המוזיקה היא רטרו סול, אוטיס רדינג פינת איימי ויינהאוס פינת כל פלייליסט בעולם, אבל עם אדג' להטב"י. קשה לומר שהיה לאלבום השני של סמית' את האימפקט המרענן של הבכורה שלו, אבל יש בהחלט מספיק שירים יפים. מה שבטוח: הוא עגמומי מדי בשביל לחשוב שיש לו רק מאני און איז מיינד.

ג'יי־זי | 4:44

הייתה זו עוד שנה במפעל של ג'יי־זי. הון של 810 מיליון דולר בדרך למיליארד המיוחל, בת הזוג מספרת על הבגידה ופותחת כל מהדורה בעולם, התאומים סר ורומי הופכים לסמל מסחרי רשום - נו ביגי. בין שלל עיסוקיו המרובים מצא אפילו זמן לעשות קצת מהדבר ההוא, מוזיקה, שהפך אותו פעם מסוחר קראק, לאיש שאובמה מבקש ממנו סלפי. אלבום שהוא מוצר שמיחצן את עצמו, סחרחורת טרללה של פיסות רכילות, אמירות פוליטיות וגילויים אינטימיים, ומה כבר ההבדל: יש לי מותג שמפניה ושירות סטרימינג נוצץ, אמא שלי הייתה לסבית, היהודים החכמים שולטים בעסקים. רק בריאות.

קינג קרול | The Ooz

ארצ'י מרשל רק בן 23 אבל הראש שלו סואן כמו כביש החוף בשעות השיא. מספרים לו שהוא "קולו של הדור", אבל לך תבחר רעיון אחד קוהרנטי מהטריליון שמסתובבים שם ומושכים אנה ואנה. וזה גם סוד הקסם של היוצר המבריק הזה, שעם קולו הפחוס והכריזמה הבלתי־נגמרת מסתמן כיורשו המשוכלל של טום ווייטס: הוא מסוחרר ושבור כי החיים מסובכים, נטולי ודאות ויש מצב שגם חסרי משמעות. מרשל מסתכל לפחד בלבן של העין, ולכן הוא באמת קינג.

גריזלי בר | Painted Ruins

קארדי בי

הסיפור הקלאסי על יצירת מוזיקה בעידן החדש. מצד אחד, יקירי אומת האלטרנטיב. רביעייה היפסטרית מברוקלין, ששני הקולות המרכזיים בה הם כמובן הומו (אדוארד דרוסט) ויהודי (דניאל רוזן), חכמים רגישים עם השכלה מוזיקלית וטעם משובח. מצד שני: אין לזה מספיק קהל או אופק כלכלי, דבר שהוביל לסגירת הבאסטה לפני שלוש שנים. למזלנו הם גם חלשי אופי - אלא מה - דבר שהוביל לחזרה עם האלבום החמישי, הנפלא כקודמיו. אינספור שכבות של כלים וצבעים, הרמוניות קוליות רכות, יופי בכל פינה. לתפוס מהר לפני שהם שוב ייעלמו.

להיטים

הארי סטיילס | Sign of the Times

אחת ההגזמות שהציפו אתרי מוזיקה, עם השקת קריירת הסולו של פליט 'וואן דיירקשן', הייתה הספק הכתרה ספק תהייה אם הארי סטיילס הוא דיוויד בואי/פרדי מרקורי הבא. אמ;לק: עדיין לא. חסכו מעצמכם את הקריאה של ראיון בן 7,000 מילה איתו ב'רולינג סטון' כדי להבין שכמה חתיך ומוכשר, ככה בחור משעמם, או לפחות אחד שמפחד להצטייר כמישהו שיש לו משהו לומר. ככה לא הופכים לדיוויד בואי. בכל אופן, בין שירים סבבה יותר ופחות באלבום הבכורה היפה שלו, מסתתר Sign of The Times, שראוי לבדו לכל הסופרלטיבים. בלדת פסנתר מרגשת, כזאת שלא מפחדת להיות גדולה מהחיים, כזאת שאתה לא מפחד לשיר בדרמטיות לבד באוטו, אפילו שהחלונות שקופים. עכשיו תביא לנו עוד כאלה.

אד שירן | Shape of You

סטיילס

השנה אד לא היה רק שירן, אלא גם שחקן, עם הופעה מושמצת ב'משחקי הכס'. שיימינג שהסתיים בכך שמחק את הטוויטר. ואז שירן הוכיח שהוא לא ממש שם על מה שאומרים עליו והוציא דואט עם אנדראה בוצ'לי. שזה בערך כמו לבקש מאנשים למחוא לך כפיים רגע אחרי שנתת להם להחזיק נעצים. אז זו הייתה השנה של אד שלנו, מצד אחד, להיטים משוגעים, מאות מיליוני השמעות בסטרימינג ואפיל של אחד הכוכבים הכי גדולים בעולם, ומצד שני המון שנאה ובוז ווייבים של הרס עצמי ויותר מדי אלכוהול. האלבום הבא שלו, כבר הכריז, יהיה כישלון מסחרי. חבל, אין המון אנשים שיודעים לכתוב שירי פופ מעולים כמוך.

דרייק | Passionfruit

חכו רגע, מבקש דרייק, שנייה לפני שהוא חוזר עם גרוב מדבק יותר משפעת קרנפים. לא ברור אם זה השיר הכי טוב שיצא ב־2017, אבל אפשר להניח שגם בעוד מאה שנה, כשהנינים שלכם ישמעו שירים בטרנזיסטור, בקטע וינטאז' אירוני, הם ישאלו את עצמם את אותה שאלה שאנחנו שואלים היום - איך הבנזונה עשה את זה.

פורטוגל דה מן | Feel it Still

עוד שנה עברה, עוד להיט אינדי של להקה אזוטרית מגיע למיינסטרים, נטחן ברדיו, בפרומואים, מסדר להם קצת קהל בהופעות ואז שולח אותם למצעד הוואן היט וונדרס עשור אחר כך. השנה אלה היו פורטוגל דה מאן, להקה ותיקה וסבבה לגמרי מפורטלנד שפועלת בקצה הנגיש של האינדי, ומצאה את עצמה פתאום אחראית לאחד הלהיטים הכי גדולים ומידבקים של השנה.

סלינה גומז | Bad Liar

'סייקו קילר' של טוקינג הדס לא רק עומד במבחן הזמן, הוא רוקד במבחן הזמן. 40 שנה מאז נוגן במועדוני פאנק בניו־יורק וסימן את ההתחלה של אחת הלהקות הכי טובות שנולדו על הכדור הזה, ושום משבר גיל לא נראה באופק. להפך, הנה סלינה גומז, פעם חברת הדיסני של ג'סטין ביבר (והיום שוב חברה שלו בקאמבק המרגש של השנה) סימפלה את מהלך הבס הגאוני של הטוקינג הדס ויצרה את אחד משירי הפופ הכי מושלמים שיצאו השנה. רענן וכיפי, מגניב ובלתי ניתן להתנגדות. דיוויד ביירן מטוקינג הדס עף על זה, בילבורד הכתירו אותו כשיר השנה שלהם, ולמרות שזה לא הלהיט הכי מצליח של גומז השנה - יש סיכוי שזו פסגת הקריירה שלה.

ג'ייסון דרולו | Swalla

ג'ייסון דרולו מומחה בהרכבת שירים שמסוגלים להרקיד גם עמודי תאורה ו־Swalla הוא בינתיים הטאג' מאהל שלו, בזכות יסודות לטיניים וקריביים מוצקים, ביט שעשוי ממאה אחוז הירואין ומנה קטלנית של היפ־הופ (בחסות ניקי מינאז' ו־Ty Dolla $ign). זה כל כך מידבק, שבטח גם לכם יצא רק לחלוף ליד רכב או חנות שהשמיעה את השיר ולמצוא את עצמכם יומיים אחר כך מזמזמים את הביט. בקיצור, רק נרגענו מהדיבור על שימי תבורי וכבר נתקענו עם השימי שימי יה.

לואיס פונסי ודדי יאנקי | Despacito

השיר שהצליח לנסח את החלום האנושי המשותף: להיות סרסור במיאמי־ביץ'. ב־1990 זכה הלהיט 'למבדה' בתואר "השיר של כל הזמנים" במצעד רשת ג', דבר שנתפס אז כבדיחה. 'דספסיטו' מלמד שהיה צריך לדכא את המגפה עוד בשלב ההתפרצות. שוב אמריקה הלטינית, והפעם רגאטון, שילוב מדבק של דאנסהול, אר־אנד־בי והיפ־הופ, וכל מיני דיבורים על מה שעושים עם הפה, אבל לאט. השיר כבר הפך לנצפה ביותר ביוטיוב, 4.5 מיליארד, למעלה ממחצית האנושות: הישג שנרשם לאחרונה כשאלוהים הזהיר את אדם וחווה מפרי עץ הדעת. הם לא הקשיבו, אנחנו ממשיכים לשלם את המחיר.

קארדי בי | Bodak Yellow

לטובת קוראינו הצעירים, בואו ננסה לעשות את זה מעודן. "החתלתול שלי הוא כמו אגם של שמנת. ואם הכלב רוצה לטבול שם את הפרצוף - שיעשה את מה שהתכוון. זה בסדר: הוא קונה לי איב סאן לורן". קארדי בי לוקחת את הביטוי "אין יור פייס" למקום הכי בוטה ומוחשי שאפשר. בחורה שזחלה מהביוב, הפכה את העבר העגום שלה במועדוני חשפנות להיפ־פופ אגרסיבי, ומינפה את עצמה דרך חשבון אינסטגרם ועמק הסיליקון החדש - שתלים בחזה והגדלת הישבן. בשנת השיא ל־PC, קארדי בי היא־היא סיפורה של שפחה, גרסת המציאות.

קולנוע

וונדר וומן

סיפורה המופלא של הולדת גיבורה ללא חת, שמגיעה מארץ עתיקה ועל אף הספקות הופכת לסמל בעולם כולו לצדק ועוצמה נשית. אנחנו מדברים כמובן על גל גדות, שהסרט 'וונדר וומן' - סרט סבבה לגמרי - הוא כמעט תוצר לוואי צדדי של נסיקתה המשמעותית אל על (ראו בהמשך). ואם נראה בהתחלה שזה סתם סיפור סינדרלה, לפתע גדות ו'וונדר וומן' הפכו לדבר הכי רלוונטי בשנה שבה התפוצצה פרשת MeToo# על רקע שערוריית ההטרדות של הוליווד, כמעין תרופת־נגד פמיניסטית לכל מה שכל כך מגעיל בעיר הסרטים. ו'ליגת הצדק'? הסרט הנורא התורן של די־סי בעיקר היה קיים שם כדי להזכיר לנו שאצל גיבורי־על, אין אף פעם טוב בלי קצת רע. קטן עלייך, דיאנה פרינס.

וויינשטיין

דנקרק

בעידן שבו כולם בורחים לנטפליקס, מרענן לראות שיש עוד יוצרים - נניח, כריסטופר נולאן - שמאמינים במדיום הזה שנקרא קולנוע. זה מה שקרה השנה עם יצירת המופת שלו, סרט המלחמה 'דנקרק' שמצליח להיות מותח למרות שהוא בכלל מתאר הפסד, שאין בו כוכבים, ולא רואים בו נאצים רעים אלא רק חיילים בריטים מפוחדים שמנסים לברוח מההפצצה הבאה. קולנוע שלופת אותך מהדקה הראשונה ולא מרפה. תנו לו כבר אוסקר!

מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי

הסרט הטוב ביותר בסדרה מאז 'האימפריה מכה שנית', או שאולי הוא הנורא ביותר וזה שהורס לחלוטין את המורשת? סרט 'מלחמת הכוכבים' האחרון רק שבועיים על המסכים וכבר הצליח להצית מלחמת אזרחים קטנה בקרב הגיקים בגלקסיה כולה, בעיקר כי הבמאי הערמומי שלו ריאן ג'ונסון ('לופר') ניסה לעשות דברים קצת אחרת. בין אם אתם חושבים שהצליח או לא, רק על זה מגיע לו תואר ג'דיי מצטיין.

בלייד ראנר 2049

לפעמים העולם פשוט לא פייר. עד שהוליווד סוף־סוף משקיעה מלא כסף ונשמה בהמשכון ראוי לסרט קלאסי, עם במאי בעל חזון (דניס וילנב מ'אסירים'), וכזה שגם לא מזלזל במורכבות של ז'אנר המדע בדיוני הכה מיוחד - והקהל לא בא. למרות ראיין גוסלינג והאריסון פורד. בסדר, גם הסרט המקורי לא הצליח כשיצא לפני 35 שנים, ותראו איפה הוא היום.

אור ירח

הייתה סמליות כמעט טראגית בעובדה שבלבול המעטפות בהכרזת זוכה האוסקר, גזלה מ'אור ירח' את הרגע הגדול שלו. סרט של במאי ותסריטאי שחור על חייו של ילד/נער/גבר שחור באמריקה, כנראה שלא יכול היה לשמוע "האוסקר הולך ל…" - כמו כל סרט אחר. מוצדקות הזכייה עצמה, לעומת זאת, הייתה כמעט קונצנזוס. סרט קרוב לפואטיקה שהראה לאמריקה, אולי לראשונה, איך יכול ילד שחור רגיש, חכם וגיי, להפוך לגבר השרירי, המקועקע והזועם שנשים עוברות מדרכה כשהן רואות, ושוטרים ממהרים להרוג.

היפה והחיה

אחרי הניסיונות החיוורים של דיסני למחזר קלאסיקות מצוירות כ'פיטר פן' ו'ספר הג'ונגל' - 'היפה והחיה' התברר כמוצלח מכולם. האגדה הצרפתית מהמאה ה־18 עבדה מעולה בשילוב שחקנים עם הנפשה שופעת דמיון, מלאת חן והומור מלבב. אמה ווטסון הצטיינה בדמות בל, הבמאי ביל קונדון השכיל לשמור על הלוק של הסרט המצויר משנת 1991 ועשה את 'היפה והחיה' למיוזיקל היפה של השנה. אולי זו הנוסחה לרימייק מוצלח: פשוט נצמדים לסרט המקורי.

היפה והחיה

תופעות

שנת הגל גדות

מודל לחיקוי בעולם, שבירת שיאי צפייה בקולנוע, העדפתה על פני בן אפלק כמובילת נבחרת גיבורי־העל, פרס מיוחד בטקס פרסי המבקרים, מקום שישי ברשימת החיפוש העולמית בגוגל, עדיפות ראשונה לראיון בתוכניות האירוח הנחשקות, ועוד ועוד ועוד ובאופן מדהים כמעט ללא רסיס של אנטגוניזם. אף אחד לא חשב שהילדה מראש־העין תהיה הראשונה ללבוש את מדי 'וונדר וומן' בקולנוע, איש לא חלם על מה שיקרה אחר כך. גדות הפכה לכוכבת הגדולה ביותר בהוליווד השנה, למרכז העניין, לליבת דיונים פמיניסטיים ברשתות, כשהיא עוברת בין פסגה אחת לאחרת בחיוך הנונשלנטי ומדגישה לוק נטול איפור באינסטגרם. אחרי כל זה היא אפילו נשארה עם רגליים לגמרי על הקרקע. 2017 הייתה לפני הכל השנה של גל גדות.

גדות

המאהב הלטיני

'דספסיטו' היה רק הפלומבה. לצד ההתבססות של ההיפ־הופ כז'אנר הדומיננטי בתעשיית המוזיקה, הטרנד הלטיני תפס חזק את צמרות המצעדים ונתוני הצפייה ביוטיוב. הוא גם גרם לכוכבים רבים לבדוק אם איפשהו בשורשים שלהם יש איזו סבתא דוברת ספרדית ואם לא - אז אולי ג'יי באלווין או פיטבול מוכנים להקליט איתם שיר. גם בישראל, הלהיטים של משה פרץ, רותם כהן וסטטיק ובן־אל כיהנו כשגרירים נאמנים של המגמה, עם השיר של כהן ואנריקה איגלסיאס כהסכם בילטרלי לשיתוף פעולה. נו, לפחות כאן אין חשש לבידוד מדיני.

שלטון הסטוריז

מה שפעם היה נחלתם של קטינים בסנאפצ'ט הפך השנה לחלק מההתנהלות הכללית באינסטגרם. הסטורי לימד אותנו שהחיים נמדדים ב־24 השעות האחרונות. שלכל אחד מגיע כובע ליצן ואימוג'י של תנין במקום פרצוף. והכי חשוב: שתוך יממה תוכלו לשכוח מזה. זו האקולוגיה החדשה: סיפור מתכלה. ואפילו לא תצאו נודניקים שמציפים את הפיד בשטויות שלא ממש מעניינות אף אחד. אגב, מי שלבש את זה טוב במיוחד בישראל זאת ניקול ראידמן, אצלה הילדים, שרה נתניהו וביקורות על מבקרים משמשים בערבוביה. הקקי המחייך כבר בפנים.

מייגן מרקל סינדרלה

החתונה המלכותית מסמנת גם את סופה של תוכנית הריאליטי הטובה בעולם: מי תהיה הכלה של פרינס הארי. השחקנית האמריקאית מייגן מרקל הגיחה מאחור, כמתמודדת והמפתיעה, וזכתה בכתר, והאירוסים המלכותיים הוכיחו שעם כל הכבוד לריאליטי, סיפורי סינדרלה עדיין זוכים לרייטינג הגבוה ביותר. אבל על ראשה של מרקל מונחים לא רק כתרים: היא הברק אובמה של ארמון המלוכה - האישה הראשונה שמכניסה לתוכו צבע, כלומר את השורשים האפרו־אמריקאיים שלה. בבריטניה תוהים אם היא תביא את השינוי המיוחל ביחס למיעוטים שחורים במדינה, או שתישאר קישוט אקזוטי בלבד. מרקל אף נחשבת דעתנית עם פה גדול, שתצטרך לעבור יישור תחת מכבש הקודים החמורים של מוסד מלוכה מיושן, שמנסה להתרענן ולהמציא עצמו מחדש. ביקום אחר, הוליוודי, מרקל הייתה יכולה בקלות לככב בעונה שלמה של 'הכתר'. עכשיו היא תככב בדבר האמיתי. רק שלא תמצא עצמה נסה על נפשה מהארמון, עם נעל אחת ביד.

שברו את הטלוויזיה

דיסני קונה את פוקס ב־52 מיליארד דולר ומקימה שירות סטרימינג משלה; אפל ופייסבוק נכנסות להפקות תוכן טלוויזיוני בסכומים שאין דרך להתחרות בהם; וסנפצ'ט בדרך. מה כל זה אומר? שלא יהיה שום דמיון בין עסקי התוכן והתקשורת של היום לבין אלו של עוד חמש שנים. וגם: לא רק שהאינטרנט לא הפך את רף הכניסה נמוך, חינמי ודמוקרטי, אלא שקרה ההפך הגמור: הכניסה כעת מותרת ואפשרית רק למפלצות תקשורתיות/דיגיטליות בסדרי גודל שלא נותנים סיכוי לשום תחרות שאינה בינן לבין עצמן. זהו עידן הדינוזאורים הבא. איך נגמר הקודם כולם יודעים, אבל זה לקח כמה מיליוני שנים. נתאזר בלא מעט סבלנות, ונתנחם בלא מעט טלוויזיה טובה.

כולנו מי טו

השאלה המעניינת ביותר בסוף שנת ה־MeToo# היא 'למה עכשיו', מדוע דווקא השנה נשבר קשר שתיקה של עשרות שנים. מה הביא כל כך הרבה נשים, וגם כמה גברים, לספר על הטרדות מיניות קלות במקרה הטוב והאשמות באונס במקרה הפלילי.

אפשר להסביר את זה בבחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות, בצעדת הנשים הגדולה בתחילת השנה, ברשתות החברתיות, בזריקת האדרנלין שקיבלה העיתונות האמריקאית החוקרת בעידן שבו חופש העיתונות נמצא תחת איום. מה שיותר קשה להסביר זה את המהירות שבה הסכר נפרץ והגלים בלעו את כל מי שנחשפה ערוותו.

פרשת הארווי וויינשטיין התפוצצה ב־5 באוקטובר. פחות מחודשיים אחרי, כבר עמדה רשימת כוכבי הקולנוע והטלוויזיה, העיתונאים ואנשי הרוח, היוצרים והספורטאים, חברי הקונגרס והשפים שנחשפו כמטרידים סדרתיים על למעלה ממאה. רובם איבדו את מקום העבודה, עבור חלקם זה סוף הקריירה.

יש שנפלו מהפסגה לתהום בתוך כמה ימים - קווין ספייסי, לואי סי־קיי, ג'פרי טמבור, הבמאים ברט ראטנר ובריאן סינגר, השף הטלוויזיוני מאריו בטאלי, ועיתונאי הצמרת צ'ארלי רוז, מאט לאואר, ביל או'ריילי ומארק הלפרין. יש כאלה שמכחישים בתוקף - דסטין הופמן, ג'רמי פיבן ומתיו ויינר. יש שהצליחו להינצל בחסות קצב הגילויים המטורף - סילבסטר סטאלון ובן אפלק. ויש כמובן את וודי אלן, לו שום דבר לא קורה. מה שמדהים במיוחד ברשימה הזו הוא השמות, הקרם דה לה קרם של התרבות האמריקאית שהוכיחו כי צדק מי שאמר שהגיבורים שלנו תמיד יאכזבו אותנו.

יכול להיות שעכשיו תבוא תגובת־נגד חריפה של הפטריארכיה, אבל ספק אם זה יעבוד. נשים ניצחו השנה את המכונה של הארווי וויינשטיין ואנשי 'המוסד' שעזרו לו, ויודעות כי אין יותר תיבת שרצים שאי־אפשר לפתוח, ואין רוכסן שאי־אפשר לסגור אחת ולתמיד.