"אני לא בדרך לאלבום, כי אין אלבום, ואני לא בדרך לסינגל, כי אין סינגל. ואני גם לא אוספת חומרים. הפסקתי לומר את הדברים האלה רק כי זה נשמע טוב", מכריזה רוני סופרסטאר דואני. ב־2004 היא הייתה משהו כמו סטטיק ובן־אל של התקופה. סטארט־אפ פופ ישראלי, התשובה הציונית לבריטני ספירס, ליינים של איפור ומרצ'נדייז, קליפים מושקעים עוד לפני היוטיוב, ילדות צורחות שמחכות בכל פינה. עכשיו, בגיל 31, דואני יורדת מהבמה, פורשת מהמוזיקה ונוטשת לעולם הפיטנס.
כשנועה קירל ועדי ביטי היו בערך בנות שלוש, ואגם בוחבוט בדיוק נולדה, דואני הייתה מיזם פופ לוהט ומעודכן ראשון מסוגו בארץ. בחברת התקליטים הליקון ובחברת הניהול 'פופ־ארט' חיפשו זמרת שתפנה לבני נוער פלוס, ותבצע שירי פופ שנכתבים על ידי יוצרים בינלאומיים ומוצעים בסופרמרקטים של חברות מדיה גדולות. הניסיון הראשון, 'סופרסטאר', הפך ללהיט ענק וגם נתן לה, בגיל 17, את שם המשפחה החדש.
דואני הייתה סיפור הצלחה מתוקתק ועבדה כמעט ללא הפסקה מהפריצה ועד למבצע 'צוק איתן', שתקע את כל תעשיית הבידור. משם לא הגיעה שוב למקום שבו הייתה פעם. ואז באו גם הספקות, שהתגברו עם אלבום שלא הצליח. "באיזשהו יום, אחרי האלבום השלישי, עליתי להופעה במועדון ופתאום מגיעה אליי מחשבה, 'אוקיי, אבל עשית את זה, מה עכשיו? מה עם משהו אחר?" היא אומרת. "אולי קצת הייתי עייפה. 13 שנה עשיתי את זה. פתאום גם אצלי התחילו להתעורר השאלות".
אפשר להגיד שנמאס לך?
"כן. בהתחלה זה אכל אותי מבפנים, איך יכול להיות שלא בא לי לעשות את זה יותר? קמתי מבואסת על זה שאני מבואסת. אמרתי לעצמי, 'הרי אמור להיות לי טוב'. התבשלתי ככה בערך שלוש שנים עם התחושה הזו. יום אחד פשוט התקשרתי למנהלים שלי והסברתי שלא בא לי.
"התבגרתי מהר מדי. עמדתי בעומסים של גם להיות תלמידת תיכון וגם להופיע ולעמוד בלו"ז מתוקתק של דקות. זה לא משהו שילדה בת 17 רגילה אליו או עושה. בגיל 30 שאלתי את עצמי שאלות שאני לא בטוחה שבן אדם שואל את עצמו וזה אולי נשמע לך פשוט אבל לי היה מאוד קשה לומר את זה לעצמי. עשיתי משהו 13 שנה, אני באמת אוהבת אותו? לא הרבה אנשים מסוגלים לשאול את עצמם את השאלה הזו כי אז זה מכניס אותם לפחד מסוים. הרבה אנשים עובדים על אוטומט. באיזשהו שלב גם אני הרגשתי שאני עובדת על אוטומט".
יגידו שפרשת כי לא מכרת, שהקריירה לא עבדה.
"אוקיי, לא הייתה הצלחה באלבום האחרון. אבל כמה אמנים לא מצליחים וממשיכים? אני בחרתי שלא להוביל את האנרגיות שלי לשם. אומרים לי ברחוב כל הזמן 'איפה את?'. בהתחלה בלעתי רוק ואז לאט־לאט אמרתי לעצמי, 'טוב לי איפה שאני נמצאת. הבא בתור ששואל איפה אני, שיבוא לראות אותי באימון'. רצו שאמשיך. עלו כל מיני אופציות באוויר, אבל אני כבר לא רציתי".
אולי כי פעם לא הייתה לך שליטה על החיים שלך ובקריירה החדשה כן?
"תמיד הייתה שליטה. אתה לא מגיע לממדים של הצלחה אם אתה לא אוהב את מה שאתה עושה. אנשים צריכים להבין שלא הייתי בורג במכונה למרות מה שכתבו. אם לא הייתה שם אמת וזה לא הייתי אני, זה לא היה קורה. הייתי תמיד מאוד דעתנית לאורך הדרך ומההתחלה התחברתי לרעיון של פרויקט פופ מסחרי. פשוט היום אני בוחרת הכל, לא חלק".
איפה עשו איתך טעויות?
"ההצלחה שלי הייתה ארוכה וזרמנו עם זה. ברגע שהיה צריך קצת לשנות ולחשוב אחרת, הייתה בעיה. לא מצאנו איפה רוני בת ה־30 צריכה להיות במוזיקה".
אפשר לומר שהיית בת 17 במשך 13 שנים.
"בוא נגיד שנורא אהבתי את התקופה הזו, אבל מצד אחד אני מתבגרת, מצד שני הסביבה מתייחסת אליי כאילו נשארתי בת 17".
מה זה אומר?
"שאם אני רוצה לומר 'בואו ננסה את זה או את זה' אז מרימים גבה, 'עזבי, זה לא יעבוד'. לא באמת מנסים לעשות מה שהצעתי. חושבים שהדרך שלהם זו הדרך. מצד כולם. התרגלו לדפוס מסוים ופתאום אני באה ויש לי יותר שאלות ואני יותר אומרת 'רגע, שנייה'. המוזיקה כבר לא הייתה מובנת מאליה.
"בהתחלה הייתי מגיעה לסטים, הצעירה החייכנית. מספיק היה שאחייך כדי שהכל יהיה מגניב", היא נזכרת. "ואז אתה מתבגר וזה לא מספיק, אתה לא הכי צעיר על הסט. ב'אליפים' כבר לא הייתי הכי צעירה על הסט וזה היה שינוי פאזה. זו הייתה הרגשה מוזרה להתבגר פתאום".
× × ×
נולדה בראשון־לציון, גרה היום בתל־אביב עם בעלה, חן מונצ'ז, ובנם בן השנה וחצי. הייתה מהילדות ששרות ורוקדות, ובגיל 15 התקבלה לקבוצת המעודדות של מכבי תל־אביב. משם לחוזה ההוא וההצלחה בתוך רגע, ואחרי 'סופרסטאר' הגיעו להיטים נוספים, אלבום שני עם השיר שכתב לה עברי לידר, 'אדוני', קאבר ל'סוד' של אדם, קמפיינים, פסטיגלים, מופעי ילדים.
אז רוני כבר לא סופרסטאר בעצם?
"היום חלק יודעים שזה דואני וחלק מתבלבלים עם דלומי. פעם עשינו ססטוס ביחד. 'דואני בלונדינית, דלומי תלתלים'. אין באמת כבר רוני סופרסטאר".
הרגשת נוח עם שם המשפחה שהומצא לך?
"גם על זה לא התעכבתי. אבל היום בדיעבד אני מצטערת על זה שאף אחד לא יודע את שם המשפחה שלי. היום יש לי את השם הכי ארוך בתעודת הזהות. רוני לירון דואני־מונצ'ז".
היית התשובה הישראלית לבריטני ספירס.
"נכון. היום יש כבר מלא תשובות כאלה".
הרגשת נוח עם זה?
"בוודאי, היא הייתה איידול שלי עד שהתחרפנה".
הפכת מוכרת בכל המדינה בבת אחת, איך מתמודדים?
"אתה מבין את זה רק אחרי שנים. לאורך הקריירה חשבתי שכל דבר עובד בשיטה של זבנג וגמרנו, של בומים. 'סופרסטאר' יצא בן־לילה והפך להיות בום. מבחינתי כל דבר בחיים היה בום גדול. כל פרויקט, כל השקה, היה גדול. התרגלתי לחיות בין פיקים. באלבום השלישי לא היה לי את הידע והסבלנות להבין שלא הכל בום ושיש דברים שחייבים תהליך".
ייאוש, דיכאון?
"לא ממש אלא הרבה חפירה עצמית שאיפשהו מבאסת. אכלתי לעצמי את הראש למה לא הלכתי ללמוד כתיבה. כשאני רואה את נועה קירל וסטטיק ובן־אל אני מחייכת ואומרת לעצמי 'איזה יופי, עשיתי את זה'. אבל כשאני מסתכלת על אניה בוקשטיין, אני חושבת שזה מדהים. כל האלבום האחרון שלה מתנגן אצלי בריפיט. ניגשתי אליה לפני כמה שנים ואמרתי שאני אוהבת את מה שהיא עושה, והיא סיפרה לי שהיא לומדת כתיבה והציעה לי גם. לא עשיתי את זה, ועל זה אני מצטערת. אולי אם הייתי לומדת כתיבה הייתי מתחילה ליצור בעצמי ומתחברת לחומרים וללחן. היום, כשאני צריכה להביא כותבים ומלחין, אין לי כוח. אולי אם זה היה מגיע מתוכי כן הייתי יוצאת למסע".
לא מאוחר.
"נכון, אבל לא בא לי שיהיה כתוב שאני בדרך לאלבום הבא כי זה בולשיט. אני לא. האם מתישהו אני אחזור למוזיקה? לא יודעת. לא באופק כרגע. היום אני מרגישה הקלה לומר את זה. פעם לא יכולתי, כי הרגשתי שזה מה שמגדיר אותי אצל אנשים, המוזיקה. כשאני באה ומדברת עם המתאמנים שלי הם פתאום מבינים שאני רוני אחרת ממה שהם הכירו דרך התקשורת".
הרגשת מנוצלת לאורך הדרך?
"זה יישמע מוזר, אבל רק על ידי חברות שלי, שזה הכי נורא. היינו ילדות בנות 17 בתיכון, ונורא רציתי לרצות אותן, שיאהבו אותי ושלא יגידו שאני סנובית. הייתי מסיימת יום צילום של 12 שעות ובקושי נושמת, אבל הולכת למועדון עם חברות ומביאה את האוטו במקום ללכת לישון. זה נשמע דבילי אבל בפנים התעצבנתי. אם הייתי במודעות מלאה לעצמי, לא הייתי מרצה אותן. הייתי אז גם יותר מדי פוליטיקלי־קורקט. ידעתי שיש את התדמית שלי שאני צריכה לשרת. חשבתי המון מה לומר, לצאת בסדר עם כולם. היום זה לא יקרה".
ובהטרדות מיניות נתקלת?
"כל ההתפתחות סביב ה־MeToo זה דבר די מדהים כי זה גורם לך לחזור אחורה ולשאול את עצמך שאלות. נזכרתי שהייתי על סט צילומים של קליפ, איפשהו בגיל 19, וזו הייתה אישה שהסבירה לי כמה השוט יכול להיות מהמם אם אני אהיה עירומה מתחת למטפחת וניסתה לדבר איתי על זה ולשכנע, ואני אומרת שאין סיבה שאהיה עירומה. היא ניסתה להסביר לי למה זה חשוב לה. ואז אמרתי 'לא קורה'. שם זה נגמר".
לא הוטרדת אף פעם?
"לא. כי תמיד המנהלת שלי הייתה איתי. כשכל הציניקנים אמרו שאני הולכת עם פמליה, הייתה סיבה לומר את זה. היום אני יודעת שבזכות זה אף פעם לא קרה שגבר אמר לי, בואי תעשי אצלי אודישן או ראיון אצלי בבית".
אחותך יעל דואני גם הייתה כוכבת, וגם היא פרשה.
"אף פעם לא שאלתי אותה למה. גם את 'המירוץ למיליון' אני דחפתי לעשות. היום אני שואלת איך היא עזבה את הבן שלה בן השלוש לצילומים ואיך עשיתי לה את זה. אבל היא עמדה בזה כמו מלכה".
× × ×
את הרעיון למיזם הכושר החדש שלה, קיבלה דואני אחרי הלידה. "לא חזרתי מהר לסקיני ג'ינס שלי" היא מסבירה. ב־21 בינואר תפתח יחד עם בעלה חן ועם שגיב אוחנה את מרכז הכושר 'בוסט' בתל־אביב. הקונספט יהיה הענקת חוויית אימון אישית בקבוצה קטנה של עד 12 משתתפים בשיטות שונות, המשלבות אימוני כוח, ליבה, יוגה, אירובי, ואת שיטת Surfset שהביאה דואני מארה"ב.
אני מניח שיש פה השקעה כלכלית. אין חשש?
"ברור. חשש מאוד גדול, אבל אני מאוד מאמינה בשותפים שלי, מאוד מאמינה בעצמי, מאוד מאמינה בקונספט ובזה שצריך לקחת סיכונים, אחרת אתה לא מתקדם".
וגם הרווחת יפה בקריירה.
"וגם חייתי מזה. מימנתי לימודים, אוטו, השכרות דירות בתל־אביב. היום אני עם משפחה ובית ורוצה להרים עסק, אז זה לא שהבאתי את כל הכסף מהבית. יש לי פה שותף שהוא גם שותף לחיים, לקחנו את זה ביחד ואנחנו עובדים מאוד קשה".
את מרגישה שמתייחסים אלייך אחרת בביזנס הזה כי את אישה?
"אני מבינה את העולם הזה היום כשאני נמצאת בכושר, ומבינה שגבר לא יסגור איתי עסקה. אני אתחיל את הדיון, אסגור מחיר, אבל כדי לסגור את העסקה ממש אני צריכה לערב את חן כי גבר יסגור עסקה רק מול גבר, יגיד לי 'אדבר עם חן ואסגור את זה'. אבל רגע, אני פה, למה אתה צריך את חן? זו שאלה שעוברת לי בראש אבל אני לא באמת שואלת את הבחור כי אני יודעת לשים את האגו בצד וחשוב לי שהעסקה תיסגר".
ובחזרה לעסקי המוזיקה - כשאת מסתכלת על נועה קירל, מה עובר לך בראש?
"מהמם. היא ילדה שיודעת מה היא רוצה. היא בטוח עובדת קשה ועושה עבודה מעולה. צריך לזכור שזה גלים. שתיהנה מהרגע".
כי הוא ייגמר?
"ואז יבוא רגע אחר, השאלה איזה יבוא. אני לא ידעתי ליהנות מהרגע. תמיד הייתי משיגה משהו ורוצה את הדבר הבא, לא נחה. הופעתי בפתיחה של המכבייה ב־2005, כל העולם רואה, אני שרה עם מלא רקדנים סביבי, וזה נגמר ואני לא אומרת לעצמי 'וואו, השגתי משהו, איזה יופי'. המשכתי לפרויקט הבא. אבל רגע, תיהני, תגידי לעצמך: יפה, השגת את זה. אני פשוט לא עצרתי. אני גם לא בן אדם שיודע לעצור. זה משהו שלמדתי רק עכשיו".
