מוכרחים להיות שמח

משוררת היפנית שיבטה טויו (1911־2013) התחילה לכתוב שירה בראשית שנות ה־90 לחייה, פירסמה את ספר הביכורים שלה כשהייתה בת 98, והספר, שזכה להצלחה אדירה ביפן, הופיע לאחרונה בתרגום עברי ונמכר יפה גם כאן. שמענו כבר על אנשים שהתחילו מאוחר - רבי עקיבא היה על פי האגדה בן 40 כשהתחיל ללמוד תורה - אבל להתחיל כמו טויו, בעשור העשירי לחיים, זה מפליא ממש, כמעט כמו נס. השירים, כצפוי, עוסקים בדיוק בזה: בחיי היום־יום של מי שזכתה בזקנה מופלגת, ולכן היא חיה על פי התהום של הגוף הקורס והמוות האורב מעבר לפינה. אלא שאצל שיבטה התהום הזאת נוטה להיות מובלעת, להפוך למין רקע, להידחק יחד עם הכאבים הכרוכים בה אל מתחת לפני השטח של השיר, ובמקומה צומחת ועולה התביעה המתמדת להפסיק לבכות, להפסיק להתלונן, להתעודד, להתגבר על הצער, להיאחז בשמחות החיים שנותרו עדיין, לקבל בהשלמה את גזירות הזקנה ולרחף מעליהן בחיוך מלא אצילות וחן.

לפעמים מפנה טויו את התביעה הזאת לעצמה, ואז יש בה אמת ויופי, כי ניכר הכאב שממנה היא צומחת, כמו בשיר 'לעצמי': "הדמעות הזולגות לאיטן מפתח הברז/ אינן עוצרות// לא משנה כמה קשה לך/ או כמה עצוב/ אין טעם לשקוע בזה// פתחי את הברז עד הסוף/ הניחי לדמעות לגאות// ואז בואי, נשתה יחד קפה טרי". אלא שבשירים אחרים התביעה להתעודד מופנית החוצה, לעבר בנה של המשוררת או לעבר זרים גמורים - ילדים שסובלים מהתעללות, למשל - ואז היא קצת פחות משכנעת. נכון שטויו מנסחת את התביעה להתגבר על כל צער וכאב במילים רכות יחסית - כעצה, בקשה, תפילה - אבל העובדה שהיא מופיעה בספרה שוב ושוב, שיר אחר שיר, הופכת אותה לעיקרון כמו־אוניברסלי, למין תורת חיים, משהו בסגנון "מוכרחים להיות שמח" או "זן ואמנות ההזדקנות ללא תלונות".

קל להבין שזהו יתרונו העיקרי של הספר בעיני אוהביו: מבחינתם יש משהו מעורר השראה באופטימיות הבלתי נדלית שלו. אלא שזוהי גם חולשתו העיקרית. ההרגשה היא שהוא מעורר השראה קצת יותר מדי, אופטימי מדי, אפילו מתוק מדי. קשה שלא להיזכר במושג היפני "קאוואיי" - מילה שפירושה הוא בערך "חמוד" - ולהבין שזה מה שמתגלה בפרסונת המשוררת שטויו מעצבת למעננו: דמות של זקנה חמודה, הכי חמודה, חמודה במיוחד; מתוקה כמעט כמו פיקאצ'ו.

וברגע שמבינים את זה הכל מסתדר, כי מבינים שזה בדיוק מה שטויו ניסתה לעשות כשכתבה את שיריה - לגלם מופת של משוררת ישישה שיודעת למשוך את הלב, לשמח ולשמוח. והאמת היא שטויו עצמה, בחוכמתה, לא ממש הסתירה את זה. להפך: היא שבה והבהירה שמטרתם העיקרית של שיריה היא לאו דווקא לתאר את מציאות חייה כהווייתה, אלא לעודד ולהתעודד, בין השאר באמצעות אהבת הקוראים: ליצור מין פינג־פונג של מחשבות חיוביות שמכוונות להגשים את עצמן. מה גם שיש בספר כמה שירים יפים במיוחד, מפתיעים ממש, בעיקר כאלה שהתביעה לראות בכל דבר את הצד החיובי נמתחת בהם כל כך רחוק עד שהיא מכשילה את עצמה. כמו בשיר 'שוכחת', שבו המשוררת מנסה לשכנע את עצמה שאפילו את סימני הדמנציה אפשר לקבל בזרועות פתוחות. "זוהי שמחת השכחה", היא כותבת, "קבלתה המלאה של השכחה". השיר מתעקש כל כך להיות אופטימי, עד שמתיקותו הופכת למקאברית, מרה ומבהילה.

הבוקר בא תמיד // שיבטה טויו  - מיפנית: איתן בולוקן - לוקוס - 64 עמודים

סוד

פְּעָמִים רַבּוֹת רָצִיתִי לָמוּת

אֲבָל מֵאָז שֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירִים

אֲנָשִׁים רַבִּים מְעוֹדְדִים אוֹתִי

עַד כִּי שׁוּב אֵינֶנִּי מִתְלוֹנֶנֶת אוֹ בּוֹכָה

אֲפִלּוּ עַכְשָׁו

כְּשֶׁאֲנִי בַּת תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה

עוֹדִי מִתְאַהֶבֶת

עוֹדִי חוֹלֶמֶת

רוֹצָה לִרְכֹּב עַל עָנָן