ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    Gabriella Demczuk
    7 לילות • 27.12.2017
    פנתר
    הוא לא בכה על הרוגי ה־11 בספטמבר. דרש שילומים לצאצאי העבדים. הצליח להרגיז את ברק אובמה. ומשוכנע שהגזענות טבועה בדי־אן־איי של אמריקה. טא־נהסי קואטס הוא הדובר האפרו־אמריקאי המשפיע של התקופה. תרגום עברי לספרו החשוב הוא הזדמנות להכיר את הרוקסטאר של האקטיביזם השחור
    אלעד בר-נוי

    שטא־נהסי קואטס עמד על גג ביתו ב־11 בספטמבר 2001 וצפה עם משפחתו בעשן הכבד מעל מנהטן, הוא לא הזיל דמעה. בזמן שאמריקה נותרה המומה מול אחד האסונות הגדולים ביותר בתולדותיה, קואטס חשב בכלל על אסון אחר; על כך שבדיוק באותו מקום שבו עומד הגראונד זירו, היו סוחרים עד לפני 150 שנה בעבדים שחורים, מוכרים אותם במכירה פומבית לכל המרבה במחיר. הזיכרון הזה, שמופיע בספרו של קואטס 'בין העולם וביני', מגיע לשיא במשפט שעדיין מקומם אמריקאים רבים: "בן־לאדן לא היה הראשון שהביא טרור לחלק הזה של העיר". וכאילו שלהאשים את הממסד האמריקאי בטרור זה לא מספיק, קואטס שולח בעיטה לציפור הנפש של אמריקה ומבהיר שגם השוטרים והכבאים שמתו בפיגועי 11 בספטמבר וזכו לכבוד של קדושים לא מעוררים אצלו שום אמפתיה. להפך; עבורו הם לא בני אנוש, אלא מי שרוצחים ללא סיבה שחורים חפים מפשע.

     

    הכירו את טא־נהסי קואטס. האינטלקטואל האפרו־אמריקאי המשפיע ביותר של תקופתנו, הרוקסטאר של האקטיביזם השחור, מייצר סקנדלים סדרתי, אחד השמות החמים והשנויים במחלוקת בארצות־הברית, עצם בגרון של שמרנים וגם של דמוקרטים לבנים, הדובר הבולט והרהוט ביותר של הדור השני לתנועת הפנתרים השחורים.

     

    הוא פרץ לתודעה בזכות כתבות העומק שלו במגזין 'אטלנטיק', שבהן הוא שוחט פרות קדושות, צולה אותן והופך אותן להמבורגר אנטי־אמריקאי. קואטס מנתח באופן ביקורתי, יש שיאמרו אובססיבי, את האופנים השונים - תרבותיים, פוליטיים, כלכליים - שבהם הדיכוי הגזעי בארצות־הברית משפיע על הקהילה האפרו־אמריקאית. ולמרות שעמדותיו נחשבות רדיקליות, נראה שהמיינסטרים האמריקאי הלבן מאוהב בקואטס; הוא אושיית טוויטר עם מעל מיליון עוקבים, אורח קבוע במהדורות חדשות ובתוכניות לייט־נייט, וגם חתום על Black Panther - סדרת ספרי הקומיקס של מארוול שתעובד השנה לסרט הוליוודי עתיר תקציבים.

     

    'בין העולם וביני', ספרו של קואטס שיוצא השבוע בתרגום לעברית (הוצאת הקיבוץ המאוחד), זכה להתקבלות יוצאת דופן כשנחת לפני שנתיים בארצות־הברית. הוא קיבל ביקורות מהללות, תורגם ל־20 שפות, מכר מעל מיליון וחצי עותקים, גרף את פרס הספר הלאומי בארה"ב וזיכה את קואטס בן ה־42 בפרס מקארתור היוקרתי ("מלגת הגאונים"). ב'ניו־יורק טיימס' הגדירו את הספר "חיוני כמו אוויר או מים", ובכתבת שער ב'ניו־יורק מגזין' הוצג קואטס כממשיך דרכם של מרטין לותר קינג וברק אובמה. הספר זכה גם לחיבוק חם מצד גיבורי תרבות שחורים כמו טוני מוריסון וג'יי־זי, ואפילו סדרת הפריים־טיים הפופולרית 'שחור־כזה' (ish־Black) עסקה ב'בין העולם וביני' בפרק מיוחד שבו מצטטים הגיבורים מתוך הספר ומשווים את קואטס למלקולם אקס ולג'יימס בולדווין.

     

    ההשוואה החוזרת בין קואטס לבולדווין לא מפתיעה, מאחר ש'בין העולם וביני' הוא מחווה לפרק מתוך ספרו של בולדווין 'הפעם הבאה, באש' (1963), אחת הקלאסיקות של האקטיביזם השחור באמריקה. ספרו של קואטס הוא למעשה ממואר צנום, מכתב ארוך שכתב לבנו המתבגר, לאחר שצפו יחד במהדורת החדשות שבה דיווחו על ההחלטה שלא להביא לדין את השוטר שירה למוות במייקל בראון בן ה־18. בראון, שנחשד בגניבת חפיסת סיגריות, לא היה חמוש, מה שלא מנע מהשוטר לירות בו לפחות שש פעמים. מותו של בראון הוביל למהומות ולהפרות סדר מתמשכות בפרגוסון, מיזורי, שלאחר ההחלטה שלא להעמיד לדין את השוטר חודשו והתפשטו למדינות אחרות בארה"ב. המהומות בפרגוסון מסמנות נקודת רתיחה לאחר תקופה ארוכה שבמהלכה דיווחים על אלימות משטרתית כלפי שחורים הפכו תדירים יותר ויותר - אף שבמקרים רבים מדובר בצעירים חפים מפשע, לא חמושים - כשהשוטרים מתחמקים מעונש וממשיכים למלא את תפקידם.

     

    קואטס כותב לבנו באהבה, בפחד, בזעם, על החיים בארצות־הברית בתור גבר שחור. בין זיכרונותיו מהילדות בשכונה מוכת פשע בבולטימור ("להיות שחור בבולטימור של נעוריי היה להיות עירום אל מול יסודות העולם, אל מול כל כלי הנשק, האגרופים, הסכינים, הקראק, האונס והמחלות") וזיכרונות מהלימודים באוניברסיטת הווארד (ולא הרווארד) - אבן שואבת של המחשבה האפרו־אמריקאית - קואטס משלב את מחשבותיו לגבי מקומו של הגוף השחור באמריקה הלבנה, או האומה של "אותם אמריקאים שמאמינים שהם לבנים", כפי שהוא מתעקש לכנות אותם. הוא מסביר לו שאמריקה, ארצם של החופשיים וביתם של האמיצים, היא אומה שמיוסדת על ניצול, אונס, ביזה, שעבוד ורצח. הוא אומר לו ש"החולמים" - אותם אנשים שמעלים על נס את החלום האמריקאי על "בתים מושלמים עם מדשאות נאות" - הם אלה שיורים בחפים מפשע, מענים מוסלמים, מפגיזים חתונות באמצעות מזל"טים, בזמן שהם מצטטים אמירות של מרטין לותר קינג על שוויון. הוא מסביר לו שהאלימות המשטרתית נגד שחורים היא לא תופעה חדשה, אלא חלק מרצף היסטורי שמאפשר לגזע הלבן ללכוד, לשבור, להרוס את הגוף השחור.

     

    באופן לא מפתיע, לצד מבול השבחים, 'בין העולם וביני' חטף גם לא מעט ביקורת, ולא רק מהצד השמרני של המפה הפוליטית. ב'וושינגטון פוסט' פורסמה ביקורת תחת הכותרת 'השיק הרדיקלי של טא־נהסי קואטס', שמציגה אותו כממרק מצפון עבור ליברלים לבנים: "אם גזענות היא החטא הקדום ביותר באמריקה, אז לקרוא את קואטס הפך לכפרה החדשה ביותר. הקהל הנאור ימשיך לקרוא, למחוא כפיים ולא לעשות דבר". באתר 'פוליטיקו' פורסם מאמר חריף שמתנגד לרעיון של קואטס שהלבנים אשמים בכל בעיותיהם של השחורים, מכנה את רגשותיו כלפי 11 בספטמבר "מפלצתיים" וטוען ששחורים צריכים לקחת אחריות על מצבם, וש"כמו כל האמריקאים, אם הם שואפים להיות בעמדה שבה יש להם סיכוי להצליח, עליהם לעקוב אחרי כמה נורמות בסיסיות: לסיים תיכון, להשיג עבודה במשרה מלאה, לא להביא ילדים לפני גיל 21 ולא לפני החתונה".

     

     

    'בין העולם וביני' הוא לא רק מכתב של אב לבנו, אלא גם נקודת ציון משמעותית בקריירה של אחד העיתונאים החשובים בעולם, שבמידה רבה מהווה סיכום של הנושאים שמעסיקים אותו. המאמר שהשיק את הקריירה של קואטס ב־2008, 'כך הפסדנו לאדם הלבן', עוסק בגיבור־לשעבר של התרבות השחורה, ביל קוסבי. הוא מבקר שם את הציפייה של קוסבי ושל אחרים מצעירים שחורים להיות "טובים פי שניים", כשהוא מתייחס למאמץ האדיר שעליהם לעשות כדי לזכות באותן הזדמנויות של בני גילם הלבנים, ומתאר אותו כמי שמייצג "מכובדוּת שחורה": שני הורים, בית יפה, ילדים מנומסים והרבה־הרבה סוודרים; השחורוּת היחידה שמחליקה בגרונם של לבנים בקלות, לטענתו של קואטס.

     

    הוא מתייחס לאותה "מכובדות" גם במאמר מ־2012, 'הפחד מנשיא שחור', שבו מתח ביקורת חריפה על סגנונו הרך של ברק אובמה. קואטס טוען שלמרות שבקמפיין שלו לנשיאות אובמה הציג את עצמו כנושא את דגל המאבק השחור, לאחר שנבחר הוא "הלבין" את עמדותיו, ועטה על עצמו פסאדה נקייה ומכובדת כדי לשאת חן בעיני הקונצנזוס הלבן. הפעם המאמר לא רק עורר דיון סוער, אלא גם הצליח לעצבן את אובמה, שהזמין את קואטס לשיחת הבהרה בבית הלבן. מאז, אגב, עשו השניים סולחה והפכו לחברים טובים.

     

    למרות שכבר התרגל לעורר סערות תקשורתיות, אפילו קואטס לא היה מוכן למהומת האלוהים שהצית מאמרו מ־2014, 'נימוקים בעד השילומים', שהכתיר אותו באופן רשמי ככותב מעורר המחלוקת של ימינו. המאמר, ששבר את שיאי הטראפיק באתר ה'אטלנטיק', מעלה מחדש את שאלת הפיצויים לצאצאי העבדים. בסקירה היסטורית מפורטת מסביר קואטס איך נבנה השגשוג של אמריקה הלבנה על גבם של האפרו־אמריקאים - החל מפשע העבדות, דרך חוקי ג'ים קרואו הגזעניים וההתעלמות של הרשויות מהביזה ומהאלימות כלפי הקהילה השחורה בתחילת המאה ה־20, ועד הנישול העקבי של שחורים מבתיהם עד שנות ה־60.

     

    קואטס משתמש בהסכם השילומים בין ישראל לגרמניה בתור דוגמה לתיקון היסטורי. הוא מדגיש שהשילומים לא יוכלו לכפר על רציחות הנאצים, אבל הם היו ראשיתו של תהליך חשבון נפש חשוב לעם הגרמני. המאמר גרר דיון חסר תקדים על השילומים, וגם קיתונות של ביקורת. המבקרים הפרגמטיים יותר טענו שהסכם כזה יהיה בלתי אפשרי ליישום בגלל הקושי לאתר מי מתוך הקהילה האפרו־אמריקאית בארה"ב באמת זכאי לפיצויים; עמיתו של קואטס מה'אטלנטיק', דיוויד פרום, תהה אם גם אופרה ווינפרי וביונסה יקבלו בדואר מעטפה עם צ'ק. מבקרים אחרים - חלקם מתוך הקהילה האפרו־אמריקאית - טענו שהסכם פיצויים כזה רק ינציח את הפערים הגזעיים בארה"ב; בהם גם אובמה שאמר, "השילומים הכי טובים שאנחנו יכולים להציע הם בתי ספר טובים בערים ומשרות למובטלים". היו גם מי שזעמו על כך שקואטס משתמש בישראל כדוגמה לעשיית צדק, והסבירו שהסיוע של גרמניה לישראל הוא זה שמאפשר לצה"ל להמשיך בדיכוי העם הפלסטיני.

     

     

    למרות הפיתוי לפטור אותו כפרובוקטור, קואטס מייצג תופעה חשובה. הוא מצליח להחדיר ללב המיינסטרים רעיונות רדיקליים, לעורר דיון בנושאים שהאמריקאים מעדיפים להדחיק. בעידן שבו מנהיג העולם החופשי מתרועע עם אנטישמים וגזענים מוצהרים ומחרחר מלחמת עולם שלישית בחשבון הטוויטר שלו, יכול להיות שקואטס - גם אם יש מי שנרתעים מהסגנון הבוטה שלו - הוא בדיוק מה שאמריקה צריכה. במובן הזה, גם תרגום ספרו לעברית - "בעיתות של אפליה ממוסדת וגזענות הנושאת את פניה בגאווה במרחב הציבורי שלנו", כפי שכותבת המתרגמת זהר אלמקייס בהקדמה - הוא מעשה חשוב.

     

    קואטס עונה לחלק ממבקריו בספר שהוציא לאחרונה, We Were Eight Years In Power, אסופה של שמונה מאמרים שפירסם במהלך שמונה שנות כהונתו של אובמה - מאמר לכל שנה - בהם גם אלה שהוזכרו כאן. לכל אחד מהם הוסיף קואטס מבוא שנותן רקע על מצבו האישי באותה שנה, וגם מסביר אילו תגובות עורר המאמר כשיצא ואיך הוא רואה אותו במבט לאחור, בלי לחשוש מלהודות בטעויות ובאי־דיוקים. באפילוג הקודר, שכותרתו 'הנשיא הלבן הראשון', מפרש קואטס את עלייתו של דונלד טראמפ כתגובת־נגד של הרוב הלבן והגזעני בארה"ב לכך שבמשך שמונה שנים היה להם נשיא שחור. הוא מפריך טענות של פרשנים פוליטיים שלפיהן טראמפ זכה כתגובת־נגד לאליטה הפוליטית, או משום שביטא את מצוקתו של מעמד הפועלים הלבן. קואטס מתעקש שדמותו הבוטה והגזענית של טראמפ היא תמונת מראה לאמריקה של ימינו, ושתנועות האלט־רייט והעליונות הלבנה הן לא תופעות שוליות בפוליטיקה האמריקאית, אלא חלק מהותי מהדי־אן־איי שלה.

     

    כרגיל, האמירות הקיצוניות של קואטס בספר הציתו ויכוחים ערים ברשת ומחוצה לה, אבל לפני שבועיים הוא חטף ביקורת ממקור לא צפוי - האינטלקטואל השחור הוותיק קורנל ווסט. במאמר שפירסם ב'גרדיאן' ביקר ווסט בחריפות את עמדותיו הפסימיסטיות והמנותקות לדעתו של קואטס, טען שהוא מעלים עין מנושאים כמו קפיטליזם, מעמד ומגדר, והאשים אותו בפטישיזציה של תנועות העליונות הלבנה. הרשת געשה. עשרות מאמרים, ציוצים ופוסטים נכתבו מכל עבר, רובם מביעים תמיכה בקואטס. דווקא כשהיה נראה שהדברים מתחילים להירגע, ריצ'רד ספנסר - מנהיג האלט־רייט ומאמין גדול בעליונות לבנה - הוסיף שמן למדורה כששיתף את המאמר של ווסט בטוויטר, וכתב, "הוא לא טועה". זה, כנראה, היה ציוץ אחד יותר מדי, וקואטס, לא טיפוס שנמנע מעימותים בדרך כלל, החליט בשבוע שעבר שנמאס לו לשחק, וסגר את חשבון הטוויטר שלו. המשך יבוא. •

     

    איש אינו נושא באחריות

    קטע מתוך 'בין העולם וביני' של טא־נהסי קואטס

     

    אני כותב לך בשנתך החמש־עשרה. אני כותב לך כי זו הייתה השנה שבה ראית את אריק גארנר נחנק למוות משום שמכר סיגריות; כי אתה יודע עכשיו שרנישה מקברייד נורתה על שביקשה עזרה, שג'ון קרופורד נורה למוות מפני שהסתכל במוצרים בחנות כלבו. וראית גברים במדים חולפים ברכבם ורוצחים את טמיר רייס, ילד בן שתים־עשרה שעליו נשבעו לגונן. וראית גברים באותם המדים חובטים באגרופיהם במרלן פינק, סבתא של מישהו, בצד הדרך. ואתה יודע עכשיו, אם לא ידעת כבר, שלמשטרה בארץ שלך הוענקה הסמכות להרוס את הגוף שלך. זה לא משנה אם ההרס הוא תוצאה של תגובת־יתר מצערת. זה לא משנה אם מקורו באי־הבנה. זה לא משנה אם ההרס נובע ממדיניות מטופשת. תמכור סיגריות בלי הרישיון המתאים - והגוף שלך עלול להיהרס. תתייחס במרמור לאנשים שמנסים ללכוד את הגוף שלך - והוא עלול להיהרס. תיכנס לגרם מדרגות חשוך - והגוף שלך עלול להיהרס. רק לעיתים נדירות יישאו ההורסים באחריות למעשיהם. לרוב הם יקבלו פנסיה. והרס הוא רק ההתגלמות העליונה של ריבונות הכוללת זכויות יתר כמו חיפוש גופני, מעצרים, הכאות והשפלות. כל זה משותף לאנשים שחורים. וכל זה לא חדש לאנשים שחורים. איש אינו נושא באחריות.

     

    אין שום דבר מרושע באופן יחיד במינו במחוללי ההרס האלו או אפילו בָּרגע הזה. מחוללי ההרס הם פשוט בני אדם שאוכפים את גחמותיה של הארץ שלנו, מפרשים נכונה את המורשת שלה. קשה להתמודד עם זה. אבל כל הניסוחים שלנו - יחסי גזע, שסע גזעי, צדק גזעי, אפיון גזעי, פריווילגיה לבנה, אפילו עליונות לבנה - רק מערפלים את העובדה שגזענות היא חוויה של הקרביים, שהיא מזעזעת מוחות, חוסמת דרכי נשימה, קורעת שרירים, עוקרת איברים, סודקת עצמות, שוברת שיניים. לעולם אל תסב את מבטך מכך. זכור תמיד שהסוציולוגיה, ההיסטוריה, הכלכלה, הגרפים, הטבלאות, הרגרסיות - כל אלה נוחתים, באלימות רבה, על הגוף.

     

     

     


    פרסום ראשון: 27.12.17 , 16:52