לפני כשלוש שנים זומנתי לפגישה בלשכת שר החינוך דאז, שי פירון, ימים ספורים לפני שפרש מתפקידו. בפגישה נכחו בין השאר ח”כ אלי אללוף, יו”ר הוועדה למלחמה בעוני, ראשי עיירות פיתוח, מומחים בתחום החינוך ובכירי המשרד. בפגישה הכריז השר על תוכנית דרמטית לצמצום אי־השוויון בחינוך, שלפיה ינהיג משרד החינוך "תקצוב דיפרנציאלי" שמשמעותו הגדלה של מיליארד שקלים בתקציבים המיועדים לתלמידי השכבות המוחלשות. במדינה שבה קיים אי־שוויון ההזדמנויות החינוכי מהגדולים במדינות המפותחות, שבה הפערים בין תלמידים מצטיינים לחלשים הוא מהגבוהים בעולם, זו אכן מטרה ראויה.

אולם בישראל, שבה תקציב החינוך נעדר שקיפות, מתרחשת תופעה שניתן לכנותה “אלכימיה תקציבית”: כספים שמוכרז בדרמטיות שיוקצו למשפחות בתחתית הסולם החברתי־הכלכלי מוצאים באופן פלא את דרכם שוב ושוב לכיסיהן של משפחות החיות בשלביו העליונים יותר של הסולם. כך עלה גם בגורלה של תוכנית "התקצוב הדיפרנציאלי".

ממסמך "מצב המדינה" שפירסם השבוע "מרכז טאוב" עולה שהשינויים שחלו מאז הכרזת המהפכה ב־2014 "היטיבו לרוב עם התלמידים בבתי הספר המבוססים יותר מאשר עם התלמידים בבתי הספר המשרתים אוכלוסיות חלשות בכל רמות החינוך". כך יוצא שלפי הפרשנות הייחודית של משרד החינוך לעקרון שוויון הזדמנויות, כספים שמכריזים בדרמטיות כי יוקצו להטבת מצבם של המוחלשים מגיעים בסופו של דבר לילדיהם של בעלי האמצעים ומגדילים את יתרונם במרוץ החינוכי.

ההיגיון המוסרי והכלכלי המעוות הזה של משרד החינוך, וגם של משרדים ממשלתיים אחרים, תורם להגדלת אי־השוויון לא רק על בסיס מעמדי, אלא גם על בסיס לאומי ומגזרי. זהו אי־שוויון היוצר במערכת החינוך פירמידה שבראשה מצויים תלמידי התיכון הממלכתי־דתי ובתחתיתה התלמידים הערבים. כך, לפי נתוני משרד החינוך לשנת 2015, תקציב המשרד לתלמיד תיכון ערבי נמוך בכ־36% מזה שמוקצה לתלמיד בתיכון ממלכתי־דתי, והתקציב המוקצה לתלמיד תיכון ממלכתי נמוך ב־16% מהתקציב המוקצה לתלמיד בתיכון ממלכתי־דתי.

אחד המקורות המרכזיים לאי־שוויון בשירותי חינוך ורווחה הוא גם הפער במימון השירותים הללו על ידי רשויות מקומיות שונות. ב־2013, למשל, התקצוב לתלמיד המתגורר בג'סר א־זרקא עמד על 67 שקל ובנתיבות על כ־2,100 שקל. בתל־אביב הוא הגיע ל־8,500 שקל ובכפר שמריהו ל־9,500 שקל.

כדי להסביר את אחד הגורמים לפער הקיים במימון שירותי רווחה וחינוך ברשויות המקומיות נחזור לאותה ישיבה במשרד החינוך מ־2014. באותה ישיבה בני ביטון, ראש עיריית דימונה, ביקר בחריפות את מדיניות התקצוב של שירותי חינוך והרווחה המבוססת בין השאר על מה שמכונה “נוסחת המימון התואם” (מצ'ינג). לפי נוסחה זו, המשרדים מציעים לרשויות מקומיות מימון לשירותים ולתוכניות שונות בתנאי שהרשות המקומית תשתתף ב־25% מהסכום. ביטון קבל על כך שרשות מקומית כמו דימונה, ורשויות מקומיות אחרות, אינן יכולות לממן את חלקן, וכך יוצא שרשות דלת אמצעים שאינה מסוגלת לממן את חלקה אינה זוכה לקבל את המימון הנוסף, בעוד שרשויות מבוססות זוכות לתוספת תקציבים מהמדינה. כך מי שחזק מתחזק, ומי שחלש מוחלש עוד יותר.

יוזמה של מספר חברי כנסת ומשרד האוצר לפני כשנה לתקן את העיוות באמצעות העברת תקציבים מהרשויות המקומיות המבוססות לטובת תלמידים ותושבים ברשויות מעוטות אמצעים נתקלה בהתנגדות עזה מצד הרשויות המבוססות שאיימו לפתוח בשביתה. הן לא ייתנו לאיש לשלול מהן פריבילגיות. במדינה שבה התקציבים החברתיים מורעבים זה שנים, במקום לפעול להקטנת הפערים המדינה עצמה פועלת ככוח מרכזי לביצור אי־שוויון ועוני.