כל מילה בנאומו של סגן הרמטכ"ל, אלוף אביב כוכבי, נשקלת בדרך כלל במאזניים מאוד רגישות. כשביקש ביום שני השבוע מפורום של אנשי צבא ומומחים אזרחיים "לפרוץ את תבנית החשיבה", זו לא הייתה אמירה בעלמא; זו הייתה הצהרה: הצבא תקוע כבר שנים בקשר גורדי שהוא לא מצליח לפרום. תביאו פתרונות מחוץ לקופסה.
על השולחן של פורום החשיבה שישב מולו באותו דיון היה מונח תפוח האדמה הלוהט שהצבא מגלגל לפחות שלושה עשורים מרמטכ"ל לרמטכ"ל, מראש אכ"א לראש אכ"א, המוכר בציבור כסוגיית "צבא העם". או במילים אחרות: האם מודל השירות הנוכחי בצה"ל עדיין רלוונטי ועונה לצרכים הביטחוניים והחברתיים של מדינת ישראל.
הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט בשנתו האחרונה בתפקיד להניח את ידיו על נושא "צבא העם", שנדון עד היום אך ורק בחדרי־חדרים, והיה בגדר טאבו לשיח פתוח בצבא. אמנם בתקופתו נפרץ עוד יותר מודל השירות השוויוני, והוא הצליח לייצר מסלולי שירות ותגמול שונים למתגייסים בהתאם לצורכי הצבא. אבל הצבא ממשיך, למעשה, לרקוד על שני מודלים: מצד אחד, המודל האידיאולוגי־ערכי של שליחות וצבא העם בלי פשרות. מצד שני, המודל הרציונלי־כלכלי־מבצעי, הפוזל לעבר בניין כוח צבאי מקצועי, המבוסס בחלקו הגדול על מתנדבים לשירות ארוך בשכר.
לאחרונה הטיל איזנקוט על ראש אכ"א, אלוף מוטי אלמוז, לעמוד בראש ועדה של אנשי צבא ומומחים, ולהביא למטכ"ל עד פברואר 2018 מודל שירות חדש — עדיין תחת הכותרת של צבא העם. אף אחד לא באמת מעז לגעת במותג. זה גם לא יקרה באבחת חרב. הוועדה נדרשת להציג תוכנית הדרגתית שתשרטט את השינויים שיעבור הצבא, בהדרגה, בעשר השנים הקרובות.
האלוף כוכבי מרכז תחת אחריותו כסגן הרמטכ"ל ארבע ועדות שנועדו להתאים את מבנה כוח האדם בצה"ל למציאות המשתנה. ועדת "צבא העם" של האלוף אלמוז היא הבולטת שבהן. אלמוז עומד גם בראש ועדה העוסקת בטיפול במועמדים לשירות ביטחון ובגיוסם. האלוף יעקב אייש, לשעבר נספח צה"ל בוושינגטון, עומד בראש ועדה נוספת, הבודקת את מודל צבא הקבע, ויציג את מסקנותיו למטכ"ל בתוך חודשיים. הוועדה הרביעית בראשותו של תת־אלוף סער צור, מפקד המרכז הלאומי לאימוני יבשה (מל"י) ועוצבת סיני, בודקת את מודל המילואים, זאת לנוכח התחזית שבשנים הקרובות יזומנו אנשי מילואים לפרקי זמן ארוכים יותר לתעסוקות מבצעיות.
השיח הציבורי על גסיסתו של צבא העם נאחז בנתון הקובע ש־50 אחוז מבני הנוער — בעיקר חרדים וערבים — לא מתגייסים לצה"ל. והמספרים הולכים וגדלים: כמות המועמדים לגיוס שתורתם אומנותם תזנק עד שנת 2027 מ־14 אחוז ל־18 אחוז. יתרה מזאת: באותה שנה, בעוד כעשור, מחצית מתלמידי כיתות א' בישראל יהיו חרדים, על כל המשתמע לגבי ההמשך.
אנשי המקצוע חוששים שברגע שכמות הגברים והנשים המקבלים פטור משירות תעבור את 50 האחוזים, ולמעשה מרבית הצעירים בחברה הישראלית לא יגיעו לשירות, תתחיל הספירה לאחור. הצבא יתקשה לגייס לשירות חובה את הצעירים מתוך מה שמכונה "הזרם המרכזי", ה"מיינסטרים", אותם מגזרים בחברה הקובעים את צביונה ובעצם "מנהלים את המדינה". הצעירים הללו פשוט יצביעו ברגליים. זוהי הנחה המחייבת הוכחה, כי עד היום היקף ההתייצבות בבקו"ם של הנוער מן הזרם המרכזי בחברה הישראלית לא הושפע באופן מהותי מכך שהחרדים לא מתגייסים. הסיבה לכך היא שהמגזר החרדי, כמו המגזר הערבי, לא נתפס כגורם "המנהל" את המדינה, אלא כזרם צדדי. אבל ברגע שהחרדים ייתפסו כמי שמנהלים את המדינה ומשפיעים על האתיקה של הצבא, תהיה לכך השפעה דרמטית על אחוזי המתגייסים מן "הזרם המרכזי" בחברה.
נתון מדאיג נוסף מצביע על ירידה במוטיבציה לשירות קרבי. בחמש השנים האחרונות נרשמה ירידה מצטברת של עשרה אחוזים במספר בני הנוער המצהירים על נכונות לשרת בקרבי. בפועל, האוטובוסים המובילים ליחידות השדה מלאים. הפער בין ההצהרות ערב הגיוס לבין הביצוע נובע משינויים ערכיים בחברה הישראלית (זאת לצד העובדה שניתן לחייב בעלי פרופיל קרבי לשרת כלוחמים גם אינם רוצים בכך). האוטובוסים עדיין מלאים כי כמות המתגייסים גדולה יותר, והאוכלוסיות הממלאות את השורות ביחידות השדה השתנו. יש שם יותר דתיים, יותר מתגייסים מהפריפריה, יותר עולים חדשים. השירות הקרבי הוא עדיין מקפצה למוביליות חברתית. הבעיה המרכזית ביחידות השדה בסדיר היא דווקא במקצועות של תומכי לחימה. שם המשבר הולך ומעמיק. "אם כבר קרבי — אני רוצה להיות על הנמ"ר ולא מתחתיו (באחזקה)", אומרים המתגייסים. אגב, חלק מהמתגייסים שמצהירים שאינם רוצים להגיע לשירות קרבי, מבקשים להגיע למג"ב. אבל זה כבר פרדוקס אחר.
השאלה היא אם לאותם לוחמים תהיה מוטיבציה להמשיך ולעשות 20 שנה של שירות מילואים ביחידות הקרביות. התמונה שמצטיירת כבר היום היא מדאיגה, לפחות ברמת ההצהרות.
החלום של ראשי אכ"א
למרות המגמות המדאיגות הללו, הצבא לא ניצב בפני מחסור של כוח אדם. להפך. על פי התחזיות, מספר המתגייסים השנתי ב־2027 יהיה גדול ב־17 אלף ממספר המתגייסים כיום – גם אחרי שלוקחים בחשבון את אותם מגזרים שלא מתגייסים. הילודה גדלה, אבל צורכי הצבא בכוח אדם אינם גדלים, כך שצה"ל צפוי לעמוד בעשור הבא בפני עודף משמעותי של כוח אדם.
זה מחייב את הצבא כבר עכשיו להיערכות שונה, כדי שיוכל למצות את היקף כוח האדם הנכנס בשעריו. אז איך מפיקים תועלת מאנשים שאין מה לעשות איתם? מה גם שמתוך 17 אלף החיילים ה"עודפים", עשרת־אלפים הן נשים, ומגוון המקצועות והתפקידים שמוצעים לנשים – גם לנוכח הלחץ הדתי – לא גדל.
אם לא יהיה שינוי במודל צבא העם, אחד הפתרונות האפשריים הוא הגדלת מספר היחידות מצד אחד, וקיצור דרמטי של שירות החובה בתפקידים עורפיים, לא חיוניים. במקביל, אותם חיילים שיגיעו ליחידות חיוניות – קרביות או טכנולוגיות – יגויסו מראש לשירות קבע כדי שאפשר יהיה להכשירם כראוי ולמצות את יכולותיהם. עוד רעיונות שעלו: להעביר את העודפים לפיקוד העורף, להגדיל את מג"ב, להגדיל את העתודה האקדמית, או לתת ליותר אנשים לדחות את השירות במסגרת מכינות קדם־צבאיות, שנת שירות שנייה וכו'. הרעיונות האלה עדיין לא אפויים, והם יידונו במסגרת ועדת האלוף אלמוז.
אלה לא פתרונות רדיקליים; זהו משחק במספרים. כבר שלושה עשורים שצה"ל עוסק בלוליינות מספרית בין צורכי הצבא להיקף המתגייסים. בשנות ה־90 התנגשה העלייה הגדולה מחבר המדינות עם הצורך בצמצום הסד"כ אחרי הנסיגה הראשונה מלבנון (1985) והסכמי אוסלו. לצבא לא היה מה לעשות עם כולם, ואז נולדו כל מיני התחכמויות שצה"ל משלם עליהן עד היום. הצורך להוציא חיילים מהשירות הביא להמצאת סעיפים כמו "אי־התאמה" ו"קושי בהסתגלות", שלא היו קיימים קודם לכן. במקביל צומצם גיוס הבנות, לא נלחמו בהצהרות הדת של נשים, וגם לא הקפידו לגייס חרדים שלא עמדו בקריטריון של תורתו־אומנותו.
למרות כל אלה התעקש האלוף (מיל') אלעזר שטרן, שנכנס לתפקיד ראש אכ"א ב־2004, לגייס את כולם מטעמים ערכיים־לאומיים. חיילים "מיותרים" ביחידות עורפיות גויסו אז ושוחררו בשנה הראשונה בנימוק של "חוסר התאמה".
התופעות האלה השפיעו על המוטיבציה של החיילים הקרביים, שראו את חבריהם משתחררים הרבה לפניהם. באותו זמן גם נולד האתוס של "זו לא בושה לא להיות לוחם קרבי אם אפשר להיות לוחם טכנולוגי". אז גם התעוררה מחאת אנשי המילואים נגד השירות הארוך שלהם. בזמנו של שטרן גם החלו הפרויקטים לגיוס חרדים – למרות המחיר הכלכלי הכבד.
באמצע שנות ה־2000 דיבר שר הביטחון דאז, שאול מופז, על קיצור השירות, ובעידן הרמטכ"ל דן חלוץ התחילו לדון גם באפשרות של צבא התנדבותי בשכר. כלומר, צבא מקצועי. את השיח הזה בלמה טראומת הביצועים הכושלים של צבא היבשה במלחמת לבנון השנייה. נתניהו כראש ממשלה ביטל את ההחלטה על קיצור השירות, מה גם שב־2009 נוצר מחסור בכוח אדם: היקף העלייה לישראל ושיעור הילודה נבלמו, אך הצרכים גדלו לאור צמיחתו של הצבא אחרי המלחמה והקמתן של יחידות חדשות – מ"כיפת ברזל" ועד גדודים מעורבים לבנים ולבנות. אך למרות המחסור בכוח אדם, כבר אז הסתכלו קדימה והבינו שבתוך עשור המגמה תתהפך ולצה"ל יהיה עודף בכוח אדם. אלא שלמרות ההערכה, שהתבררה כנכונה, איש לא העלה על דעתו לבצע שינוי כלשהו במודל השירות.
מה שכן עשו באותה עת היה לדבר על חוק שיחייב בשירות לאומי אזרחי את כל המועמדים לגיוס שצה"ל לא צריך. החלום הרטוב של בכירי אכ"א לדורותיהם היה ליצור מצב שבו צה"ל יקבל לשורותיו את כל המתגייסים, יבחר את מי שהוא רוצה, ואת אלה שהוא לא צריך יעביר לשירות לאומי. כך צה"ל היה עוקף את מוקש חוסר השוויוניות ושומר על האתוס של צבא העם. ראש להק כוח האדם בחיל האוויר, תא"ל נתן ישראלי, שבדק לאחרונה את האפשרות לחוקק חוק שירות לאומי והציג את עבודתו בפני ועדת "צבא העם", הגיע למסקנה שהסיכוי לממש את החלום הזה לא גבוה, בגלל מכשולים משפטיים, כלכליים וחברתיים. זוה בדיוק אותה המסקנה שאליה הגיעו ב־2010. את המטבע צריך לחפש מתחת לפנס אחר.
משבר אמון בקבע
נתון נוסף שמטריד את הצבא, ומעסיק בימים אלה את הוועדות בהנחייתו של סגן הרמטכ"ל כוכבי, הוא בריחת המוחות מצה"ל. המונח "מוחות" מתייחס לא רק לאנשי סייבר והיי־טק. מדובר בשליש העליון של המתגייסים ומשרתי הקבע, אנשים שהנתונים האישיים שלהם מעל הממוצע, חוות הדעת עליהם הן מעל הממוצע, והצבא רוצה שיישארו במסגרתו. ב־2014 עזבו את הצבא 25 אחוז מאותם "מוחות", הכוללים לצד אנשי טכנולוגיה עילית גם מפקדים ונגדים איכותיים. זו הייתה נורת אזהרה מפני שקיעה לבינוניות. מאמץ מרוכז הצליח ב־2017 לבלום את המגמה הזו, אך בריחת המוחות עדיין מגיעה לשיעור של 21 אחוז. המשמעות היא שהארגון הצבאי לא מספיק אטרקטיבי כדי להותיר בתוכו את אותה איכות כוח אדם שהוא זקוק לה כדי להשיג ביצועים מרביים בסטנדרט גבוה.
זו אחת הסיבות לכך שהצבא לא מתלהב מאפשרות של ביטול מודל גיוס החובה. בצבא חוששים שאם תינתן לנוער האפשרות לא להתגייס, האליטות שמחזיקות היום את המערכים הטכנולוגיים ואת שדרת הפיקוד פשוט ייעלמו מן השורות. איכות כוח האדם בצבא תרד והוא ייכנס לסחרחרת של דימוי נמוך, שירחיק ממנו עוד יותר את הדור הצעיר, האיכותי, שהוא זקוק לו כל כך. כל מודל גיוס שייבחר בסופו של דבר ייבנה סביב השאלה: איך אנחנו מושכים לצבא ומשמרים בתוכו את הנתחים האיכותיים של החברה הישראלית? המשמעות היא שכל מודל יצטרך לשנות את התדמית של הצבא כמעסיק אטרקטיבי.
אנשי הקבע משדרים כבר שנים את הכרסום באטרקטיביות של הארגון הצבאי בהשוואה לארגונים אזרחיים. הדברים באים לידי ביטוי גם בסקרים השנתיים שעורכת מחלקת מדעי ההתנהגות (ממד"ה). "האם תמליץ לחבריך להתגייס לשירות קבע?" נשאלו ב־2016 קצינים ונגדים בקבע. רק 56 אחוז מהקצינים בדרגות רב־סרן וסגן־אלוף במקצועות תומכי לחימה, ו־46 אחוז מבעלי אותן דרגות במערך הטכנולוגי, השיבו בחיוב. 75 אחוז מהרס"נים והסא"לים במערך הלוחם ענו בחיוב. בסיכום הפרק הזה נכתב: פחות ממחצית מהקצינים בשירות הקבע המובהק – רבי־סרנים ומעלה – ו־60 אחוז ממשרתי הקבע הראשוני, ימליצו לחבריהם להתגייס לקבע.
האם צה"ל דואג למשרתי הקבע? בסקר שנערך ב־2016 השיבו 59 אחוז מקציני הקבע המובהק בחיוב, לעומת 70 אחוז שהשיבו כך בסקר שנערך שנה קודם לכן. גם בקרב הקצונה הצעירה נרשמה ירידה, אם כי מתונה יותר – מ־62 אחוז ב־2015 ל־56 אחוז ב־2016.
שאלה נוספת שנשאלה: "האם אתה חש שתוכל להמשיך בשירות קבע ככל שתרצה?" ב־2015 השיבו עליה בחיוב 74 אחוז מהקצינים בדרגות רס"ן וסא"ל. ב־2016 ירד שיעורם ל־66 אחוז. בקרב הקצינים הצעירים, בדרגות סגן־סרן, הירידה בתחושת הביטחון התעסוקתי צנחה בשיעור תלול אף יותר של עשרה אחוזים. גם בשאלה העוסקת ברצון לחתום קבע עד הפרישה יש ירידה בכל מגזרי הקבע – בעיקר בקרב קצינים ונגדים במקצועות תומכי הלחימה בשדה כמו רפואה, חימוש, לוגיסטיקה, קשר או שלישות. ב־2015 הביעו 54 אחוז מהם רצון לחתום עד לפרישה. ב־2016 – רק 43 אחוז.
שביעות הרצון הכללית מן השירות עדיין גבוהה יחסית, למרות שאובחנה ירידה קטנה בין השנים 2015־2016. לעומת זאת, לאנשי קבע עד דרגת סגן־אלוף יש אמירה מאוד ברורה לגבי האמון שהם נותנים במפקדיהם הבכירים. ב־2015 השיבו 82 אחוז מהקצינים בדרגות רס"ן־סא"ל בחיוב לשאלה: "האם אתה בוטח בהחלטותיהם וכושר שיפוטם של הקצינים הבכירים?" ב־2016 ירד שיעורם ל־69 אחוז. בקרב הקצינים הצעירים נרשמה ירידה מ־78 אחוז ל־66 אחוז.
הצבא מייחס את הנתונים הבעייתיים הללו לכך ש־2016 הייתה השנה הראשונה שבה נכנס מודל "הקבע החדש", המציע קבע ראשוני עד גיל 28, תחנת ביניים בגיל 35 שבה הצבא יכול להתיר חוזה, ותחנת פרישה אחרונה בגיל 42. זאת לצד גל פיטורים של כ־5,000 אנשי קבע שהתבצע בשנתיים־שלוש האחרונות, וכלל גם הורדה גדולה של תקני קבע, מה שייצר תחושה של אופק קידום מצומצם. אנשי הצבא לא יכולים אמנם לצאת להפגנות ולשרוף צמיגים, אבל הזעזועים הללו יצרו משבר אמון במערכת וחשש מאי־יציבות תעסוקתית.
בשנת 2017 שידר הצבא: "כל מי שנשאר איתנו אחרי גל הפיטורים – מקומו מובטח", מה ששיפר את תחושת הביטחון התעסוקתי. החשש מן המודל החדש התעמעם, והנכונות לחתימה לקבע ראשוני צמחה, על פי סקר שנערך ב־2017, מ־38 אחוז ל־48 אחוז. בשכבת רבי־הסרנים גדלה הנכונות להארכת השירות מ־76 אחוז ל־80 אחוז.
המהפך הקטן הזה הוא עוד דוגמה לטלטלות שעוברים אנשי הקבע לאורך השנים. הם הפכו לשפני הניסוי של האקלים החברתי, והם מתרחבים ומתכווצים בהתאם למאבקי הכוח הפוליטיים ולמצב הביטחוני והכלכלי. היום נלחם הצבא בשיניים – "מזיע בעלייה", כפי שמגדירים זאת בממד"ה – כדי להעלות את אחוזי שביעות הרצון ולשמר את איכות אנשי הקבע הנשארים. ועדיין, קצינים במערך השדה משדרים בסקרים: לא מדברים אלינו בשפה ערכית אלא דרך ספרי החשבונות, דרך החור שבגרוש.
בצה"ל טוענים כי בסקרים של ממד"ה יש משום הטעיה, שכן ההתנהגות בפועל של אנשי צבא הקבע שונה מן ההתבטאויות שלהם בסקרים, ובסופו של דבר התקנים מלאים. האם התקנים מלאים דווקא באותם אנשים שהצבא רוצה בהם? תלוי את מי שואלים. למפקדים בשטח יש טענות לגבי כמות ואיכות המועמדים לכל תפקיד, בעיקר במגזרים תומכי הלחימה.
עוד תופעה, שלא נראתה כאן לפני מספר עשורים, היא של אנשי קבע צעירים שלא מוכנים להתנתק מהמשפחה. לא תשמעו יותר את הביטוי "התחתנתי עם הצבא". הם מתחתנים עם נשותיהם, והמשפחה היא אחת הסיבות המרכזיות לעזיבת שירות הקבע. בהיותו אלוף פיקוד הצפון הנחה האלוף כוכבי לפנות לקצינים הצעירים יותר זמן כדי שיוכלו לשהות עם המשפחה. אף אחד לא עמד בהנחיה הזו. המענה שנתן הצבא לקציני הקבע ולנגדים הצעירים התמקד בעיקר במענקים ובפיצוי חומרי. מתן זמן פנוי למשפחה הוא עוד דרך לשמר כוח אדם איכותי.
הדו"ח נשכח במגירה
כשמדברים בחדרים הסגורים בקרייה על עתידו של צה"ל כצבא העם, יש עוד תחום שנזהרים מאוד מלגעת בו: אזרוח מסיבי של מערכים שלמים בשירות הקבע. בסוף שנות ה־2000 עמד האלוף (מיל') יפתח רונטל בראש ועדה שדנה בהארכת גיל הפרישה (הרמטכ"ל איזנקוט, אגב, הכריז על מגמה הפוכה של הצערת הצבא – עוד זגזוג שהארגון הזה עובר). ועדת רונטל מצאה כי 30 אחוז ויותר מקרב אנשי הקבע משרתים בתפקידים שיש להם מקבילה אזרחית: רופאים, עורכי דין, פסיכולוגים, כלכלנים, אנשי כוח אדם וכו', לצד מערכים שלמים שמעסיקים כמות גדולה של אזרחים עובדי צה"ל כמו מפעלים צבאיים (למשל, המפעל שמייצר את טנק המרכבה) ומערכי בינוי, הנדסה ותחזוקה. התברר שאם אותם בעלי מקצועות לא נמצאים במערך השדה (למשל, רופא גדודי), אין להם שום יתרון מקצועי מול האזרחים שעושה את אותו דבר לאורך שנים, בלי צורך לעלות בדרגה בכל שנתיים־שלוש. ועדת "צבא העם" היא הזדמנות להשיב לחיים את הרעיונות שהועלו עוד בשנות ה־90: מה שלא יורה אפשר לאזרח – או לוותר עליו.
ב־2014 הוציאה ממד"ה מסמך פנימי הממליץ לצבא להתכונן לשינויים במודל הגיוס, כולל אפשרות לביטול גיוס החובה בישראל. המסמך מצביע על כך שכמעט כל צבאות המערב עברו במהלך שנות ה־90 וה־2000 למודל של הצבא המקצועי. במסמך מפורטת שורת תהליכים שהובילו את הצבאות הללו לשינוי במודל הגיוס, ושעוברים גם על צה"ל, כמו הדיגיטציה המחייבת הכשרה ארוכה ושירות מקצועי יותר, אך גם מגבירה את מוקדי האבטלה הסמויה שיוצרים תחושת חוסר יעילות, תהליכי קיצור שירות בגלל עודפי כוח אדם, שינויים באופי האיומים ועוד. ואכן, צה"ל היום קטן במחצית מכפי שהיה במלחמת יום הכיפורים. גם צבא המילואים קטן באופן מהותי – עוד עדות לכך שההגדרה "צבא העם" כבר לא רלוונטית. אגב, אחת התופעות הבולטות בכל הצבאות שביטלו את שירות החובה הייתה פתיחה של תפקידים רבים לנשים.
באכ"א החלו דיונים על המסמך הזה, אלא שאז פרץ מבצע "צוק איתן", והמסמך נשכח במגירות.
הצבא ירד מזמן מהגבעה של מודל הגיוס הישן. הוא מדשדש כבר שנים בוואדי, מהסס לעשות את המהפכה, ועוד לא התחיל לעלות על הגבעה ממול, זו המסמלת את הצבא המקצועי. "ועדת צבא העם" צריכה לגבש חזון חדש, ובינתיים סותמים פרצות. יש בעיות כלכליות וצפי לעודף כוח אדם? מקצרים שירות. הנגדים הצעירים לא מרוצים? נותנים להם תוספת שכר. אנשי הסייבר לא חותמים קבע? מציעים להם לימודים אקדמיים מהיום הראשון בצבא. אולי זה הזמן, בתחילת 2018, לצאת מהקופסה.
