"שיטת השקשוקה" היא פינה שבועית חדשה במהדורה המרכזית של ערוץ עשר, העוסקת בתרבות אוכל. בכך נענית המהדורה – ואולי יש לומר נכנעת - לצו השעה, הקובע כי מזון וצריכתו הם נושאים בוערים בציבוריות הישראלית. כולם בולסים, כולם צופים בתוכניות שבהן אנשים בולסים וכעת הבליסה מוצאת את מקומה בין חקירות ראש הממשלה לתחזית מזג האוויר. הטלוויזיה צועדת על קיבתה, ובחדשות עשר לא רוצים להישאר רעבים.
את הרצועה מגיש עמית אהרנסון, שאף הוא מייצג את האבולוציה של מעמד האוכל בהיררכיית האקטואליה הישראלית: תחילה ייסד את פינת האוכל אצל גיא פינס, בהמשך הוביל את "חדשות האוכל של ישראל" בקשת וכעת הוא חלק מאנסמבל שעיקרו הארדקור ניוז.
זה לא קרה לתחומי פנאי פופולריים אחרים. אופנה, למשל. אין למהדורה כתב או כתבת שתפקידם לבדוק מדי שבוע מגמה כזו או אחרת שקשורה לפריטי לבוש. וזאת, אגב, למרות הדיווח של אביעד גליקמן, לפיו יש בירושלים מי שיתעניינו באייטם תקופתי על קולקציית מעילים משובחת.
אבל האם האובססיה הישראלית למה שמתרחש בצלחת באמת יכולה להיתרגם למגזין שבועי טוב? האם הקדשת הדקות החשובות הללו במהדורה המרכזית מספקת תמורה, מעבר לצילומי מנות מגרות ויחסי ציבור למסעדות ולמסעדנים? מה הערך הקלורי בבירור הטענה שבכותרת האייטם, "כך הפסיקו הישראלים להאמין רק בחריימה ובגפילטע פיש והתאהבו בדגים הנאים"?
חוץ מזה, מי "מאמין" בחריימה ובגפילטע פיש? אפשר לאהוב, לפחד, לטחון, להתמכר. להאמין בדגים? זאת דת? אלא שגם זה חלק מאובדן הפרופורציה: בני אדם מאמינים בדגים - ובטלוויזיה דואגים לעדכן בהתפתחויות, שעתה מתחוור כי הן לא רק קולינריות, אלא גם תיאולוגיות.
כביכול, המלכודת המרכזית הניצבת לפתחה של "שיטת השקשוקה" היא הזיהוי בין תרבות אוכל ל"תל אביביוּת", רחמנא ליצלן. ניכר כי אהרנסון נזהר מאוד מליפול בה, מה שאיכשהו מצליח להוליד שילוב מרהיב של פרובינציאליות עם התנשאות ("גם אצל השף האשדודי יחי זינו, המלצרים במסעדה כבר מזמן התרגלו לומר סביצ'ה, קרפצ'יו וסשימי").
אולם הכתבה של אהרנסון גם חוללה סוג של קסם, כשהעלימה את הקשר הגורדי בין אוכל לכסף. בשבע דקות על תולדות המסע המרגש של הדגים הנאים אל המיינסטרים, לא נכללו היבטים כמו תמחור, עלות וכו'. גם באזכור הפער באיכות המנות בין בתי קפה למסעדות לא נשמע הצד המספרי.
וזהו הניצחון הקפיטליסטי הגדול של המושג "תרבות אוכל": גם ללב ליבה של זירה עיתונאית השתחל המסר, לפיו אוכל זה רק טעם ולא כלכלה, בדיוק כמו ב"מאסטר שף" ואחיותיה. ואם כך, לפחות השם "שיטת השקשוקה" הופך ממקומם להולם.
