שלושער של בוזגלו
השבוע מתחיל עם מסי, נגמר עם רונאלדו פלוס ונוס ובאמצע יש לנו הרבה בוזגלו. איך שלא מסתכלים על השתלשלות האירועים, זה היה השבוע של מאור בוזגלו. מהצד הכואב, אבל לגמרי שלו. שלושה מהשערים מוקדשים לכדורגלן שחזר למפגש טעון עם האקסית מבאר־שבע, קרע שוב את הרצועה בברך, ייאלץ שוב לעבור תהליך שיקום וייעדר מהמגרשים כשנה. בוזגלו נסוג עד לנקודת האפס ולמעשה יצטרך להתחיל את כל הסיפור מההתחלה. כמו סיזיפוס, אבל בלי סלע ועם ברך מצולקת שצריך לחזק ולסחוב כל הדרך חזרה אל הדשא.
כל פציעה קשה היא סיפור דרמטי, אבל לא כל פצוע היה מחזיק שלושה שערים. בוזגלו הוא מאלה שכן (והיה מעניין לראות גם איך הסיפור שלו גולש אל מעבר לעמודי הספורט). וזה קורה כי בוזגלו ניחן באותה תכונה חמקמקה שקשה לשים עליה את האצבע, אבל מזהים אותה כשהיא קיימת – הוא כוכב. זה קשור לכריזמה, לקסם אישי ואפילו לזווית שבה הוא שם את הכובע. תאספו עשרה כדורגלנים ישראלים שישימו את אותו כובע, באותה צורה, ולפחות על תשעה מהם זה ייראה מגוחך. על בוזגלו זה נראה טבעי.
אבל מה שהיה הכי טבעי ואנושי והוסיף לדרמה היה הבכי של יעקב בוזגלו (שער יום שלישי). בהבזק פלאש אחד הפכה הקריקטורה מ"בובה של לילה" לאבא כואב שמתחשק לך לחבק ולנחם. גם הנאום הנסער שלו ("תהיה קללת בוזגלו על המועדון הזה") התקבל בהבנה, ומשפט אחד שקצת נבלע בלהט האירוע, היה מרתק לא פחות. בהתייחסו לתקופה של מאור בבאר־שבע, השתמש יעקב בניסוח "החזירו לי את הבן פצוע". פתאום, באמצע אצטדיון כדורגל, הזדחלה טרמינולוגיה שמוכרת לנו יותר ממחוזות צבאיים, מהורים שמדברים על הבן שיצא לקרב וחזר שבור. הכי ישראלי שיש.
