ספר טיסה: אמא לילה | קורט וונגוט

אני חוזר לספר הזה מ־1962 בעקבות שיחה שהייתה לי עם חבר אוהב וונגוט שלא הכיר את "אמא לילה" המופתי (מאנגלית: אבירמה גולן; זמורה־ביתן). ואולי גם, ובעיקר, מפני שעל הספר הזה כמעט לא נכתב. בטח שלא ביקורות רציניות. סביר להניח שלא תמצאו אותו ברשתות הספרים, אולי רק בחנויות יד שנייה. הסבר לכך — שטומן בחובו ביקורת על תפקודם של מבקרי הספרות, אז כמו גם היום — סיפקה פעם הסופרת זוכת פרס נובל דוריס לסינג, כשכתבה ש"אמא לילה" יצא בגרסתו הראשונה בכריכה רכה בלבד משום שוונגוט היה צריך כסף מהיר למשפחתו הרחבה, ובשעתו המבקרים לא התייחסו לספרים שלא ראו אור בכריכה קשה, ולכן הספר נעלם מתודעת הביקורת.

ואכן כך היה: וונגוט זוהה עם "בית מטבחיים חמש", עם "עריסת חתול" ועם יצירות אחרות, טובות לא פחות, ואילו "אמא לילה" נשכח. אבל עבורי הייתה זו היצירה הראשונה שלו שקראתי, והיא שחשפה בפניי את תחכומו — כאילו כל מרכיבי היצירה שלו התאגדו בספר אחד, שכבר מתחילתו מעלה שאלות גדולות על הקיום האנושי. "זה הסיפור היחיד שלי שאני יודע את מוסר ההשכל שלו", כותב וונגוט בפתיחה. "אני לא חושב שזה מוסר השכל משגע; פשוט, אני במקרה יודע מהו: אנחנו מה שאנחנו מעמידים פנים שהננו, ולכן עלינו להיות זהירים בדבר שבו אנחנו מעמידים פנים".

קשה להרוס סיפור אחרי משפט שכזה.

הספר הוא מסמך וידוי דמיוני של גיבור בשם הוארד ו. קמבל הבן, "אמריקני לפי ארץ הלידה, נאצי לפי המוניטין שיצאו לי, ואדם חסר לאום לפי הנטייה". אותו קמבל הבן יושב בשנת 1961 מאחורי סורג ובריח בכלא חדש בירושלים העתיקה, בתא סמוך לזה שבו יושב אדולף אייכמן, ממתין למשפטו, וכותב אל מר טוביה פרידמן, מנהל המכון הרפואי לתיעוד פשעי מלחמה, איך הגיע להיות פושע נאצי. זהו בעיקר סיפור התגלגלותו לשורות משרד התעמולה של גבלס, והוא מצליח לטשטש את הדיכוטומיה שאנו מוצאים לרוב בין טוב לרע. אדם יכול לבחור ברע מלכתחילה, להיות מזוהה עם הרע, להיות נאצי. אבל הוא גם יכול לבחור בטוב ולהיחשב אחר כך רע, מבלי שהוא מודע לטשטוש שנוצר בין המושגים.

בהומור מהול בציניות, בסרקזם מושחז, בסגנון ייחודי וונגוט כותב יצירה מטלטלת שחייבים לקרוא לפחות פעם בחיים.

עמודים: 181.

ציטוט: "חוויה מוכרת לציפורי־כלא היא להתעורר ולתמוה למה הם נמצאים בכלא".