yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: גיל נחושתן
    24 שעות • 31.12.2017
    "מבחינתי, כל זמן שאורון והבנים לא חוזרים לשטח ישראל — צוק איתן לא הסתיים"
    כבר שלוש שנים וחצי נאבקים בני משפחת שאול להחזיר את אורון, שהוכרז כחלל בתקרית הנגמ"ש במבצע צוק איתן מבלי שאותר. ביום שישי, במהלך אירוע לציון יום הולדתו ה־24 בקיבוץ כפר עזה, אזעקות צבע אדום ושריקות פצמ"רים הבריחו מהכיסאות את האורחים, כמו תזכורת עגומה לסיבה שבגללה כולם שם. בראיון מספרים אימו של אורון, זהבה, ואחיו הגדול, אבירם, למה החליטו לציין את יום ההולדת דווקא על גבול הרצועה ועל האכזבה הקשה מראש הממשלה
    נעם ברקן

    שלוש שנים וחצי חלפו מאז נפל אורון שאול במהלך מבצע "צוק איתן" בעזה. את יום הולדתו ה־24 החליטה אימו זהבה לציין באירוע במקום הכי קרוב אליו — קיבוץ כפר עזה שבגבול הרצועה. ואז, במהלך הטקס, נשמעו פתאום אזעקות צבע אדום והאורחים הרבים רצו לתפוס מחסה מפני הטילים שנורו מעזה.

     

    "לא פחדתי", אומרת זהבה, "אבל ראיתי את כולם רצים, ותפסו אותי, והתחילו להריץ אותי. מבחינתי, הייתי ממשיכה לשבת, אבל אנשים סביבי פחדו. אני יכולה להבין אותם. הרגשתי שעכשיו אני מבינה מה עובר על תושבי הדרום, והאמת שבאותו רגע ריחמתי עליהם. מצד שני, אני יודעת שאורון הלך להגן על האנשים שחיים כאן וסופגים רקטות וצבע אדום. הוא הלך להגן עליהם בגופו".

     

    עמוק בלב של זהבה שאול אורון שלה עדיין חי. התקווה שישוב הביתה לא עוזבת אותה לרגע והיא זאת שנותנת לה כוח להמשיך להיאבק. "מבחינתי, כל זמן שאורון והבנים לא חוזרים לשטח ישראל, כל עוד הם לא חוזרים הביתה — צוק איתן לא הסתיים. אני מקווה שעוד לפני השנה הבאה לא נציין את יום ההולדת אלא נחגוג יחד איתו. אורון נמצא בידי החמאס, אנחנו לא יודעים מה מצבו, אנחנו חיים בחוסר ודאות מוחלט. מאז אותו היום אין לנו יום ואין לנו לילה, אין שבתות ואין חגים. עד לפני שנה וחודשיים היה לנו סביב השולחן כיסא אחד ריק, הכיסא של אורון. עכשיו, לצערי הרב, יש לנו שני כיסאות ריקים. הרצל בעלי לקח את זה מאוד קשה ונפטר מסרטן".

     

    ביום שישי האחרון עמד אבירם שאול על הבמה בכפר עזה ודיבר אל האנשים הרבים שהגיעו לחלוק כבוד לאחיו אורון, ביניהם גם אישי ציבור, דמויות מעולם התרבות וזרים גמורים. "הסיטואציה שעמדתי ודיברתי מול האנשים שהגיעו וכיבדו את היום הזה, את המשפחה ואת אורון, אנשים שעשו מרחק, הגיעו מכל קצות הארץ - זה הפליא אותי וחיזק אותי", הוא מספר. "לעמוד שם על הבמה הזאת, כשמאחוריי עזה וסג'עייה, לדעת שלפני כמה שנים עמדתי שם בעצמי, במדים ירוקים של צה"ל, עם נשק תלוי בצד ימין, נוסע על הציר וחושב לעצמי 'מה עובר על משפחת שליט'. לא שאני משווה את הסיפור של גלעד לאורון, אבל ההרגשה היא אותה הרגשה. ביום שישי, כשעמדתי שם, באותו רגע הייתי כולי צמרמורות, במיוחד כשירו לעברנו פצמ"רים, ושאף אחד לא יספר סיפורים — הם ירו בכוונה להפריע לנו. אין לי ספק בזה בכלל".

     

    צילום: מוטי לבטון
    צילום: מוטי לבטון

     

     

    חשבת על האפשרות הזאת לפני האירוע?

     

    "ידענו שהם יעשו פרובוקציות, אבל לא ידעתי שזה יהיה עד כדי כך. אחרי זה הם אירגנו תהלוכה וצעדה עם התמונות של אורון. קיבלתי סרטונים ותמונות מהצבא שלא העזתי לפתוח כי אני יודע שאין טעם. ביום ההולדת האחרון פתחתי סרטון אחד והצטערתי על הרגע. אלה סרטונים שהחמאס מייצר שהמטרה שלהם לייצר מניפולציה על המשפחה, שאולי ניכנע באיזשהו מובן. לכן אחרי שהצד השני הפציץ וירה, כשכולם חזרו והתיישבו, זה עשה לי כל כך טוב".

     

    "אני רק יודע שאחי חטוף"

     

    זה היה ביום ראשון, ה־20 ביולי 2014. בתקרית שלימים נקראה "אסון הנגמ"ש" נכנסו לוחמי גולני, ביניהם אורון, לשכונת סג'עייה בעזה. הנגמ"ש ששימש אותם היה ישן ובלתי ממוגן, וכשהוא נתקע בעקבות כשל טכני טיל נ"ט נורה אליו והרכב המיושן עלה מיד באש. בתהליך הזיהוי המורכב נקבע מותם של שישה מהלוחמים שהיו עליו: סמל מקס שטיינברג ז"ל, סמ"ר שחר תעשה ז"ל, סמ"ר דניאל פומרנץ ז"ל, סמל שון מונדשיין ז"ל, סמל בן וענונו ז"ל וסמ"ר אורן נח ז"ל. סמ"ר אורון שאול לא נמצא.

     

    באותו יום אבירם, אחיו הבכור של אורון, היה מגויס למערך המילואים, בדיוק בהכנות האחרונות לקראת הכניסה לעזה. "קיבלתי את ההודעה בקבוצת ווטסאפ וראיתי את השם של אורון מופיע שם. ראיתי את זה, ונעצרה לי הנשימה לכמה רגעים. אמרתי לעצמי 'אלה רק מילים, אלה רק אותיות שמתחברות לשם אורון שאול'. לא עיכלתי. רק כשעליתי לאוטובוס, בדרך לעזה, הבנתי שאולי כדאי לי להגיד למישהו, שאם אני נכנס הדרך חזרה תהיה הרבה יותר מסובכת, ושלא כדאי לי להמשיך להדחיק. הייתה המון דיסאינפורמציה בין מה שאמרו לנו למה שקרה במציאות. אנחנו נמצאים היום בנקודה שהיא שונה לחלוטין ממה שהיינו כשאני חזרתי הביתה באותו לילה".

     

    ספר על הרגעים בהם אתה נכנס הביתה באותו לילה.

     

    "לפני שנכנסתי הביתה הייתי בידיעה שאני הולך בעוד כמה שעות לקבור את אח שלי, ונכנסתי לתוך סיטואציה שאני לא יודע אם אח שלי חי או מת, אני רק יודע שהוא חטוף. זאת בעיה גם של הצבא שצריך לעשות הפקת לקחים".

     

    המשפחה הסתגרה והמתינה לנס, אבל הנס לא הגיע. בתום שבוע קשה מנשוא הגיעה ראש אכ"א דאז, האלופה אורנה ברביבאי, מלווה ברב הצבאי הראשי. הם בישרו למשפחת שאול את הבשורה הקשה מכל: צה"ל קבע את מותו של אורון, ומבחינה הלכתית הוא הוגדר חלל שמקום קבורתו לא נודע.

     

    במהלך השבת התלבטה משפחתה האם לקבל את קביעת צה"ל. ביום ראשון הסכימו בני המשפחה לקבל את עמדת הצבא וישבו שבעה על אורון. למרות זאת, בני המשפחה לא מוכנים היום לקבל את הקביעה החד־משמעית באשר לגורלו.

     

    אתה כועס שהובילו אתכם לשבת שבעה על אורון?

     

    "קשה לי לומר 'כועס'. היינו בסיטואציה שהכל היה מעורפל. היינו פשוט בהלם. אלה היו ימים קשים לעיכול, כל מה שרצינו היה שזה רק ייגמר, וכנראה מישהו בצד השני ניצל את זה לרעתנו ולטובתו. אני לא יודע איך להגדיר את זה בצורה אחרת. אם זה היה קורה היום, והיו שואלים אותי אם אני צריך לשבת שבעה, הייתי אומר 'בהחלט לא'. אני לא מתחרט על דברים שעשיתי, ועל זה אני מתחרט".

     

    לפני קצת יותר משנה איבדת גם את אביך.

     

    "המוות של אבא קשור במאה אחוז לאובדן של אורון. אבא היה אדם מאוד מופנם ומערכתי. באיזשהו מקום הוא נתן אמון מלא במערכת, ובביבי במיוחד, וזה לא סוד שהוא איכזב אותנו. אבא היה יוצא מהשיחות עם ביבי עם דמעות בעיניים. אבא היה מאוד ציוני, הערכים של אהבת הארץ שהוא הטמיע בי ובאורון היו חקוקים בליבו וזה איכזב אותו, העובדה שהוא לא ידע מה קורה עם אורון חילחלה עמוק בתוך הגוף. ממש בהתחלה של כל הסיוט הזה אבא היה הדמות הדומיננטית בבית. הוא ידע להרגיע, להרים את המורל כשצריך. לאט־לאט זה דעך ואני מצאתי את עצמי האבא בבית".

     

    "שהממשלה תתעשת"

     

    פגשתי את משפחת שאול לפני שלוש וחצי שנים, באותם ימים איומים של המתנה בביתה בפורייה עילית. גם לאחר שהחליטו לשבת שבעה, לרגע אחד לא איבדו בני המשפחה את האמונה שאורון שרד את פיצוץ הנגמ"ש ונותר בחיים. "היינו קרובים מאוד, גם בהפרש הגילאים", אומר אבירם. "אורון התבגר בצבא, וזה יצר בינינו קרבה מדהימה. היום החיבור שלי עם אופק, אחינו הקטן, מרגיש כאילו הוא כבר אחרי צבא ולימודים. לצערנו, מה שהוא חווה הוביל אותו להתבגר מהר".

     

    "הזמן רץ, ואורון נשאר שם", מוסיפה זהבה בכאב. "החור בלב נעשה הרבה יותר גדול, כי כל יום שהוא נמצא שם מכרסמות השאלות האיומות: האם הוא במצב טוב? איך מטפלים בו? האם הוא נפצע? המחשבות האלה מכאיבות באופן בלתי נתפס. בחיים שלנו הזמן עצר מלכת. אנחנו כל הזמן חושבים מה לעשות כדי שאורון יחזור אלינו".

     

    באותם חודשים ראשונים אחרי האסון שידרתם את הביטחון המלא שלכם בהנהגת המדינה, בממשלה ובצבא. את מאמינה בהם גם היום?

     

    "זה היה קו החשיבה של הרצל. הוא סמך על המדינה ועל הממשלה. כשהוא הבין שזה לא כך, הוא אכל את עצמו, קיבל סרטן והלך. השאיר אותי לבד. על ערש דווי הוא אמר לי: 'זהבה, אל תרפי. תעשי הכל כדי להחזיר את אורון. הבטחתי לו שאכן נעשה את זה ואני מתכוונת למלא את משאלתו".

     

    "אני מצפה שהממשלה תתעשת, תחטט קצת בתיקי שבויים ונעדרים שהיו בעבר הלא רחוק ותבדוק האם היה עוד מקרה שלא הגענו לשום קצה חוט במשך שלוש שנים כמו במקרה של אורון", אומר אבירם. "לא התקדמנו אפילו במילימטר. רוב חברי הכנסת ורוב השרים לא משמיעים את הקול שלהם בנושא של אורון וזה עצוב. זה מראה כמה חוסר אמפתיה וחוסר רגישות יש לנושא הזה".

     

    אתה רואה בנבחרי הציבור אחראים למצב?

     

    "ברגע שליאור לוטן עזב את התפקיד הבנתי שהדג מסריח מהראש, שהבעיה היא אצלנו במדינת ישראל. הבעיה היא הקודקוד. אם מתאם שבויים ונעדרים שם את המפתחות, כנראה משהו פה מריח לא טוב. כשמינו את ירון בלום (ראש מחלקת השבויים והנעדרים בצה"ל - נ"ב), הוא הביא רוח חדשה, ואני מקווה שהוא יפתור את הסאגה הזאת. אני מקווה שבעזרת השם בשנה הבאה לא רק נציין את יום ההולדת של אורון אלא נחגוג את יום ההולדת שלו.

     

    מה דעתך על החלטת בג"צ נגד החזקת גופות מחבלים כקלף מיקוח?

     

    "בית המשפט העביר את הנושא לכנסת שתחוקק חוק שיאפשר לה להחזיק בגופות. בואו נראה עד כמה לכנסת אכפת, ועד כמה היא באמת רגישה לנושא".

     

    אתה מצפה שיחוקקו חוק שיאפשר להחזיק בגופות למיקוח?

     

    "אני לא מצפה לכלום. אני כבר מזמן לא מצפה. מעניין אותי לראות מה יהיה".•

     


    פרסום ראשון: 31.12.17 , 20:13
    yed660100