הביתה עכשיו
יונתן היילו חייב ללכת הביתה היום. לצאת מוועדת השחרורים עם תיק ארוז, להתאחד עם משפחתו ולהתחיל בשיקום הכמעט בלתי־אפשרי של הריסות חייו. הדרישה לשחרורו המיידי אינה נקיטה במידת הרחמים כי אם צדק פשוט. למעשה, כל עיכוב בשחרור יהווה מיטת סדום.
היילו נטל חיים, אבל המעשה הנורא לא בוצע בחלל ריק. היילו הרג עבריין מוכר שאנס אותו פעמיים, שאיים עליו וסחט אותו, אדם שדרש ממנו להגיע למקום מסתור ככל הנראה על מנת לאנוס אותו שוב. אחרי כל הפעמים בהן קפא ולא תיפקד, בהן היה אכול אשמה, בפעם האחת ההיא הוא איבד עשתונות ועשה כל שלאל ידו על מנת להינצל מציפורני המפלצת. ברור כשמש שהמקרה של היילו הוא לא תיק רצח רגיל, ושממילא הוא היה אמור לקבל עונש סמלי בלבד. ובכל זאת - מערכת הצדק היפנתה לו עורף פעם אחר פעם. התנגדות נוספת של הפרקליטות היום תהא עיקשות בלתי נסלחת ממש.
אי אפשר להתעלם מהסיפור של היילו ומהרקע שממנו הגיע: צעיר אתיופי, משכונת מצוקה בנתניה, שזוהי העבירה הראשונה שביצע אי פעם וגם היא בוצעה בניסיון להגנה עצמית. לפעמים ההקשר הוא כל הסיפור, בייחוד כאשר ניכוי שליש הוא פרקטיקה כמעט אגבית במערכת החוק. אם אנסים ורוצחים משתחררים מבלי להניד עפעף, על מה ולמה בדיוק תדרוש הפרקליטות דקדוק יתר בסיפורו של היילו? בעולם בו טל מוסקוביץ, המשסף מאינטל שניסה לרצוח את חברתו בדם קר וקיבל חוות דעת שלילית ביותר מהרשות לשיקום האסיר, זכה לקיצור עונש, במציאות בה ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל שאנס אישה באכזריות, זכה לשחרור מוקדם, יונתן היילו היה צריך להיות בבית מזמן.
כשוועדת השחרורים תתכנס היום בצהריים, כולי תקווה שליבם יהא פתוח ואוזנם תהיה כרויה לזעקת הדל שמעולם לא היה לו קול. האכזריות ששזורה בחייו העגומים של היילו צריכה להסתיים היום, ומחר בבוקר כולנו צריכים להושיט לו יד. לא להסב מבט, לא להתעלם. אלא לתת לו סיכוי, לעזור לו להתחיל, סוף סוף, בפעם הראשונה - מחדש.
