מלחמה מיותרת

הסיפור הזה, של קבוצת הורים שעוברת עם זכוכית מגדלת על ספרי הלימוד של הילדים ומחפשת בנרות שבבי פסוקים מהמקורות, עומד כנראה לעבור מהעולם.

בהן צדקי שלא התכוונתי, אבל כבר בפיסקה הראשונה ביצעתי בכם הדתה: הביטוי "לחפש בנרות" הוא הדתה של ממש. הרי מחפשים בנרות בבדיקת החמץ ערב פסח, ובספר צפניה נכתב "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת-יְרוּשָׁלִַים בַּנֵּרוֹת". אולי כדאי להציע להורים המודאגים לגזור 90 אחוז מהשפה העשירה שלנו. אל תהיו חכמים שרואים את הנולד, כי זה בא מפרקי אבות, ובחיים אל תעיזו להיות נחתומים שמעידים על עיסתם, כי זה בא ממדרש רבה.

בקיצור, אי־אפשר לחיות כאן באמת בלי קשר עמוק למקום שממנו אנחנו באים. לא חייבים להניח תפילין, אבל אי אפשר לדבר עברית יפה, אי־אפשר להבין למה הילדים שלנו יוצאים לחופש דווקא בכ"ה בכסלו ולא ב־24 בדצמבר ואולי גם אי־אפשר להבין למה לנו להילחם דווקא על פיסת האדמה הצפופה ומוקפת האויבים הזו.

גם חברי הכנסת מבינים את זה. חלק גדול מהם מבינים את זה באמת, אחרים מבינים שרוב אזרחי ישראל מבינים את זה. אפילו חברי מפלגתו של יאיר לפיד, שאבא שלו, טומי ז"ל, לא רוצים להצטרף לשדולה החילונית.

הישראלי של היום יודע הרבה יותר על היהדות שלו. זה לא הופך אותו לדתי ובטח שלא ל "מדית" – מי שרוצה להפוך אחרים לדתיים יותר. צריך להילחם בכל הכוח בכפייה, ברצון להשחיל לילדים תפיסות שמעודדות עוולות כלפי נשים ומיעוטים. אבל צריך צריך לברך על כל שנייה שבה הילדים שלכם לומדים קצת יותר על איך חיו סבא וסבתא ומה גרם להם לחלום דווקא על המקום הזה.

חבורת ההורים שמחפשת הדתה בכל פינה חייבת להבין: היהדות היום כבר לא מפחידה, היא אפילו הולכת להיות הלהיט החם של 2018. כולם כבר מבינים את זה: היפסטרים קופצים לשיעור של ימימה על הסקייטבורד, קיבוצניקים מפוצצים את בתי הכנסת בשישי בערב, ומתברר שגם חברי כנסת מכל סיעות הבית קולטים את זה. אתם, ההורים, האחרונים שעדיין לא הבינו.