הגבריות החדשה

״פולחן האביב״ של הכוריאוגרף ואצלב ניז'ינסקי למוזיקה של איגור סטרווינסקי הפכה ליצירת מופת ששינתה את פני המוזיקה והבלט. במשך השנים היא מושכת אליה כוריאוגרפים הבוחנים את כוחם היצירתי ומציעים את גרסתם. זו שיצרו יוסי ברג ועודד גרף לארבעה רקדנים עוסקת באתוסים של פולחן, הקרבה וגבריות בהקשר מקומי ועכשווי. פולחן האביב שלהם נפתח כשעל הבמה גופה מכוסה בתכריכים, מונחת למרגלות אסופת דגלים המזכירים בימת מזבח. הגופה מתעוררת לתחייה וקוראת בשמם של הרקדנים רגע לפני שהם הופכים לקולקטיב שנע בקרבה גופנית גדולה מאוד, אוחזים ידיים, נוגעים, הודפים, ועם זה כל אחד מהם שומר על המרחב.

דרך רצפים תנועתיים הם בונים ומפרקים מחדש דימויים של מיליטריזם, אנדרטאות ופולחן. שומרים על תנוחות שיש בהן אסתטיקה פיסולית ממש, מייצגות מערכות מוסדרות ומסורות לצורך לחימה והגנה — אגרופים המונפים באוויר, נשק שנדרך, זריקת רימון, תקיעת סכין, כריעה על הקרקע והיכרכות של גוף על גוף. וגם בעילת גופה וחתימת שפתיים לנשיקה הומו־אירוטית.

והרגע היפה ביותר הוא כשהזהות הגברית מתפרקת מנשקה וארבעת הגברים הופכים לארבע אמהות מקוננות, מנענעים ירכיים, מערסלים בעדינות תינוק בלתי נראה, חושפים את המיתולוגיה העצמית של האם כקורבן של התרחשויות פוליטיות. התפנית הדרמטית מציגה את המחול בזווית ראייה שונה לגמרי, כשהם מתייצבים כנשים בשורה הראשונה, עוסקים בדרמה של הגבריות החדשה ולא רק בטרגדיה של הגבריות. ״פולחן האביב״ של ברג וגרף היא עבודה רותחת, מתפקעת מיחס אישי. יתרונה הוא בכך שהיא אינה כושלת באקטיביזם זול ודידקטי אלא נוקטת מהלך של קינה בין החורבות של חיינו כאן, במקום הזה, בזמן הזה.