"אני גאה להיות סמאלנית. בסמך"

היא מעולם לא כתבה למגירה, אבל במשך 40 שנות עבודתה בקול ישראל בחרה דליה יאירי שלא לחשוף את יצירותיה. "זה בלתי אפשרי להיות משוררת ובמקביל לראיין פוליטיקאי גס רוח או חסר רגישות שירצה לטפס עליי ויצחק על הפחדים שלי. לא הייתי ממליצה למשורר לעסוק גם באקטואליה. ספרי הראשון, 'בואו ימים מפויסים', יצא לאור רק אחרי שפרשתי מהעין הציבורית ומהחזית החדשותית".

כיום, כשהיא בת 80 וחובקת את ספר שיריה הרביעי, "כציפור במעופה" (הוצאת כרמל), אין בה חרטה על השתיקה האמנותית שגזרה על עצמה. "אני לא מצטערת שלא פירסמתי קודם, אבל אני כן חושבת שהזהות שלי כמשוררת לא מספיק מעוגנת. כתיבת השירה העניקה לי את התחושה של מי שרציתי להיות – משוררת יוונייה שעומדת על דרגש בשער העיר או בקרן רחוב ומדברת שירה, אבל זו שאיפה דמיונית. למרות שאני אוהבת יותר את הצד המשוררי שלי, אם יעירו אותי באמצע הלילה וישאלו למקצועי אגיד שאני עיתונאית".

ציפורים הן אהבתה וגם מושא הקנאה שלה: "מאז שאני זוכרת את עצמי קינאתי בהן על יכולתן להמריא. אני אוהבת לטוס בגובה בני אדם", היא מספרת. "וכשהייתי חיילת בנח"ל הכרתי את עוזי יאירי, והוא שאל אותי מה אני הכי רוצה. עניתי 'אני רוצה שיצמחו לי כנפיים', והוא, הצנחן, צחק ואמר 'יש לי כנפיים, אני אהיה הכנפיים שלך'. אז כתבתי על ציפורים ואהבה".

עם שחרורה היא רצתה ללמוד פילוסופיה ומדעי המדינה יחד עם חברתה הטובה תמה אשכול־שוחט, בתו של לוי אשכול, "אבל אמא שלה, אלישבע, אמרה 'ילדות במדינת ישראל לא יכולות ללמוד מה שהן רוצות, עליהן ללמוד את מה שיעזור לחברה', ובעקבות כך שתינו נרשמנו ללימודי עבודה סוציאלית בירושלים. מהר מאוד הבנתי שעובדת סוציאלית לא אהיה, כי הבטחתי למטופלים דברים שלא הייתה לי יכולת לקיים, וחיפשתי משהו שקשור במה שאני אוהבת. נציבות שירות המדינה פירסמה מכרז על פתיחת קורס הרדיו הראשון והשאר היסטוריה".

בגיל 24, תוך כדי הלימודים, היא החלה לשדר. "מדי פעם, בעקבות פיגועים, כשכבר לא יכולתי לצטט שוב ושוב את עמיחי, הגנבתי שיר שלי, וכשמאזינים צילצלו לשאול של מי השיר התחמקתי מתשובה. אולי זה גם היה קשור לזה שעבדתי בסביבה גברית ולא רציתי לחשוף את הצד הרך שלי. הלכתי לטיפול פסיכולוגי כדי להבין את הדואליות שבי – מצד אחד מכורה לאקטואליה ומצד שני מעופפת, ובסיומו החלטתי שהשירה תחכה ליום בו אצא לגמלאות".

היא ובעלה, אל"מ עוזי יאירי, הולידו חמישה צאצאים: טל (מטפלת בפסיכותרפיה), התאומים יעל (רופאה גינקולוגית) ויובל (אמן), גל (מטפל בליקויי למידה) ומיכל (מטפלת בהידרותרפיה) שזיכו אותה בתשעה נכדים ובשני נינים. "מעולם לא החסרתי יום עבודה בגלל הילדים, תמיד הייתה לי מטפלת בבית, ידעתי שחצי מהמשכורת שלי מופרש למישהי שנמצאת בבית במקומי, והיא עובדת אצלנו עד היום". כשהייתה בת 39, אם לתינוקת בת עשרה חודשים, נהרג בעלה בפריצה למלון סבוי בתל־אביב, שעליו השתלטו מחבלים שהחזיקו בני ערובה.

מטריד אותך שהילדים של היום לא מכירים את סיפור הפריצה למלון סבוי? 

"זה לא מעניין אותי בכלל. הילדים של היום גם לא יודעים מה זה מבצע אנטבה, ובצדק. חברה נורמלית לא עוסקת כל כך הרבה בשכול ובמוות. גם אין לי שום רגש למקום. כבן אדם מכיל אני יכולה להבין אם שכולה שרוצה להיכנס לעזה ולעמוד במקום המדויק שבו בנה נהרג, אבל לדעתי, אילו השקענו את כל האנרגיות האלה בחיים מצבנו היה טוב יותר. אחד הדברים שהסבו לי נחת היה טלפון מאם שכולה שבחרה להקריא ביום הזיכרון את שירי 'אנחנו המתים רוצים לדבר אתכם, החיים'. בשיר הזה אני אומרת 'אתם באים אלינו, לשורות האבנים הנושאות את שמותינו, ושרים שירים עצובים, ונושאים על נס את גבורתנו, ועוד אפשר לחשוב שאתם אוהבים מלחמות'. מדי שנה מקריאים את השיר הזה בבתי ספר ובאזכרות, וזה המסר שחשוב לי להעביר לדורות הבאים".

היית כותבת את "אנחנו המתים" אילולא היית אלמנת צה"ל? 

"הייתי כותבת, אבל אני חושבת שלא הייתי מעיזה לפרסם אותו בגלל החשש לפגוע באנשים. כמי שהייתה שם מותר לי לומר את דעתי, מפני שהאדם היחיד שעלול להיפגע הוא אני. גם קשה לי להזדהות עם הצורך של משפחות שכולות בנוכחות של פוליטיקאים בלוויות. אני מבינה מאיפה הצורך הזה בא, המשפחות רוצות הכרה, אבל בעיניי זה אבסורד. מי צריך בלוויה את הפוליטיקאים ששלחו את ילדינו למלחמה במקום לעשות הסדרים?"

את עמדותייך הפוליטיות שמרת לעצמך? 

"עבדתי קשה בשמירה על אובייקטיביות. היו שחשדו בי בשמאלנות, ומנגד, היו מרואיינים שהטיחו בי שאני מייצגת את הימין. כיום אני גאה בעובדת היותי סמאלנית בסמ"ך. אני מאמינה בשתי מדינות ובצדק חברתי".

צעדת בהפגנה הגדולה ברוטשילד?  

"לא!" מוחה ד"ר ערן דולב, בעלה זה 40 שנה, "אני אסרתי עליה ללכת. לפני פחות מחודש היא עברה ניתוח, החליפו לה מסתם בלב".

"ערן מאוד אוהב שירה", היא מסגירה בחיוך מבויש. "גם עוזי, בעלי הראשון, הלך עם אלתרמן בכיס".

השיר "לכתוב ולמחוק", שכלול בספרה החדש נושא את ההקדשה "לעמוס עוז באהבה", ועל הקשר ביניהם היא מספרת: "אנחנו חברים כבר עשרים שנה, מאז שלמדתי אצלו עגנון ב'הקתדרה'. באותה תקופה צצו סדנאות כתיבה ושאלתי אותו האם אפשר ללמד את ה'מה', מלבד הטכניקה. הוא ענה 'לא, אני יכול ללמד למחוק, לא ללמד לכתוב'. גם כעורכת ברדיו תפקידי היה למחוק".

הפרישה מהרדיו, לדבריה, לא נכפתה עליה. "יכולתי להישאר או לעבור לרדיו אחר", היא אומרת, "אבל התשוקה שלי דעכה. הרגשתי שהאקטואליה כבר לא בוערת בעצמותיי. במשך ארבעים שנה לא היה לי יום חופש אחד. אפילו כשנסענו לחו"ל צילצלתי למערכת לדווח על מה שראו עיניי, אבל נגמלתי מהפוליטיקה. לפני שנה, כשהוזמנתי לראיין באחד החגים, בחרתי לראיין את רוני סומק".

וספר זיכרונות אישי על ימי הרדיו הזוהרים? 

"חדר החדשות היה מקום של ענקים. לא היה אז גוגל והעורכים שלטו בפרטים. לא הוצאתי אף מילה מהפה שלי מבלי שבדקתי אותה. יש לי גם אינספור סיפורים על היחסים שלי עם פוליטיקאים וגם על הטרדות מיניות, אבל אין לי סבלנות לשבת ולכתוב את זה מדי יום ביומו במשך שעות. אין לי מספיק משמעת עצמית". •