הכישלון טמון בהגזמה. בשנות ה־90 הסכמי אוסלו היו מבוססים על הגזמה מחשבתית. הרעיון שאפשר להפוך רב־מרצחים כמו ערפאת לשותף אמיתי לשלום, לחמש טרוריסטים בנשק ולקוות לטוב, היה נטוע במשאלות לב משמאל. אפשר היה למנוע שפיכות דמים ועשרות פיגועים אלמלא ההגזמה, אבל מרוב שרצו – עצמו עיניים ושעטו קדימה. ב־2018 רוב הישראלים מבינים שאי אפשר לפתור את הסכסוך ברוח חזון אוסלו. אפשר לנהל אותו. כשלא מנהלים - מתנהלים.

להבדיל, החלטת מרכז הליכוד על החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון סובלת משני פגמים מרכזיים: הגזמה, ושוב חוסר רצון לנהל את הסכסוך, רק להתנהל. מרוב חגיגיות, ההחלטה מייצרת מסך עשן על העובדה שממשלות הימין לא סיפחו אפילו סנטימטר אחד ביו"ש. כמו בשיר של הגשש: "עובדים עלינו".

אין תהליך אמיתי שנועד לייצר עובדות מוגמרות בשטח מבחינה חוקית. מדינת ישראל לא מנצלת את העובדה שטראמפ בבית הלבן כדי לקדם את האידיאולוגיה מימין. במקרה הטוב היא מכבה שריפות, ומבטיחה שוב ושוב אותם 300 בתים בבית אל.

גדעון סער צודק בכך שהגיע הזמן להסיר את חרב הפינוי מעל יישובים ביו"ש, אבל איך זה קשור להחלטה של מרכז הליכוד? בפעם האחרונה שהחליטו שם על ארץ ישראל השלמה זה היה רגע לפני ההתנתקות מתוצרת הליכוד. מה להחלטה ולפרקטיקה?

אין כזה דבר החלת החוק על יהודים בלבד. יש החלת החוק על שטח. כל מי שעיניו בראשו מבין זאת. מי שגר באותו שטח – יהודים וערבים – יהפוך לאזרח ישראלי. כך יכול היה להיות אם אזור מעלה אדומים או גוש עציון היה מסופח, כפי שהובטח על ידי הליכוד. לא זה ולא זה קרה, ולפי גובה ההגזמה נדמה שזה גם לא קרוב.

אז מה בדיוק הוחלט במרכז הליכוד? האם מספחים את שטחי הרשות הפלסטינית? אולי רק את שטחי C, בדומה לתוכנית בנט? האם זו אמירה ערכית אידיאולוגית נוסח "שתי גדות לירדן", כשבפועל אין תוכנית כזו, או שאולי סתם הצהרה למען ההצהרה?

אתמול תקף כאן ידידי בן־דרור ימיני את החלטת הליכוד ואת השר ארדן שלא מנע אותה כיוון שהיא נותנת נשק לפעילי ה־BDS. ייתכן, אלא שיש מחיר ששווה לשלם – בתנאי שיש תכלית. לעשות סיבוב פוליטי זו לא תכלית.

ביום שאחרי, יהודה, שומרון והבקעה ימשיכו להיות "שטחים מוחזקים" בתפיסה הישראלית הרשמית. נתיב האבות ויישובים אחרים יתמודדו עם אותו מצב מוזר שבו המחליט עליהם הוא בית המשפט ולא הממשלה. אין הסכמה על תוכנית אמיתית שאפשר להציג לממשל האמריקאי, ובעיקר לעצמנו. בשורה התחתונה קיבלנו אירוע מפלגתי עם נבחרי ציבור והרבה הצהרות והתנגדויות.

נכון לעכשיו, יש שתי תוכניות רציניות שמגיעות מימין. האחת נוגעת לעזה ובה יצירת גזרים ואמצעים כלכליים כדי לנתק את הרצועה סופית מישראל. יוזם התוכנית, ישראל כץ, לא הצליח לקיים דיון אחד בממשלה בנושא. ככל שהוא מפרט ומוסיף לה חלקים מעשיים, כך היא מתרחקת. לא דנים כדי לא להחליט.

התוכנית השנייה היא של בנט, עם סיפוח של השטח שאינו הרשות הפלסטינית. החלת החוק הישראלי על חלק מהשטח, תוך הבנה ברורה ששטחי הרשות אינם מסופחים אלא מתקיימים כאוטונומיה מורחבת או מדינה מינוס בשפת נתניהו. התוכנית של בנט בוסרית, אבל היא בסיס מצוין למהלך הגיוני.

מרכז הליכוד יכול היה לקיים דיון על התוכניות האלה, לקבל, להתאים, לשנות או לדחות. במקום זה הצביעו על החלטה שלא יכולה להתקיים. אין ממשלה שתספח את שכם וג'נין, כדי לתת לתושביהן כספי ביטוח לאומי ותקציבים לחינוך. לא יחילו את החוק בפועל, הרי הליכוד נגד מדינה דו־לאומית.

אז מה כן יש? מראית עין של סיבוב פוליטי. מפלגה שמתקשה לייצר מצע מדיני כבר שלוש מערכות בחירות, ולכן הולכת לאזור הנוחות - חיקוי מסוים של הבית היהודי עם תוספת הגזמה. √