"זה היה ב־12 בפברואר 2017", משחזרת בעיניים לחות ענת דייגי את הרגע שבו עולמה התהפך. "באתי לאסוף את דויד מהמעון מוקדם יותר כי הגננת אמרה שהשיניים נורא מציקות לו. כשהגעתי ראיתי שיש ניידת של מד"א, וכשהגננת ראתה אותי היא צעקה לי, 'מסכנה, מסכנה' וחשבתי לעצמי, 'אני מסכנה?' לקחו אותנו ישר לבית החולים ובדרך אמרו בקשר שאין צורך להפעיל צ'קלקה. אמרתי לארז בעלי לעזוב הכל ולבוא, ואז בישרו לנו שדויד כבר לא בחיים. רק אח"כ הבנתי שכנראה הוא לא היה בחיים כבר הרבה זמן".
שום דבר בפנים המחייכות של הזוג דייגי לא יכול להסגיר את הטרגדיה הנוראית שעברו. הסיפור שלהם הוא בעצם הפחד הכי גדול של כל הורה: נפרדים בבוקר במעון מילד בריא בן שמונה חודשים וחצי, וכשחוזרים הוא ללא רוח חיים.
"בגיל שמונה חודשים מצאנו מעון", מספרת ענת. "באנו עם רשימת שאלות ענקית והחלטנו להכניס אותו לפרקי זמן קצרים. דויד היה דובון שמנצ'יק עם פולקעסים רציניים ומלא קפלים בבטן".
הייתה לך תחושה רעה באותו יום?
"באותו שבוע כתבתי לארז ווטסאפ שאני לא שלמה במאה אחוז, אבל מכל מה שראינו זה הרגיש לי המקום הכי נכון. היה קשה כלכלית להסתדר בלי המשכורת הנוספת והייתי חייבת לחזור לעבוד. אמרו לנו, 'אתם הורים נורא לחוצים ובגן יסתדרו'. אומרים לך תמיד, 'מה כבר יכול לקרות', ואתה לא מדמיין אפילו, כי מי מדמיין סיטואציה כזו?"
לאחר פטירתו של דויד נפתחה חקירה, והתיק נסגר בקביעה שכנראה מדובר במוות בעריסה. "אתה שם את הילד שלך במקום שאתה חושב שיהיה הכי בטוח", אומרת ענת.
מה היה ברגע הזה בבית החולים כשבישרו לכם?
"לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. רציתי להאמין שכמו שתמיד יש בחדשות ניסים שהניחו את התינוק על האמא והוא חזר לחיים גם לנו זה יקרה. אי־אפשר להאמין למשהו אחר. העולם שלך מהתהפך ברגע".
"תפיסת המציאות שלנו השתנתה", מוסיף ארז דייגי. "עד היום ענת שואלת אותי לפעמים, 'זה אנחנו?' אתה קורא כתבות בעיתון ואומר, 'איזה מסכנים', אבל זה לא 'מסכנים', זה אנחנו. אני זוכר שאמרנו, 'בואו נעצום עיניים ונדמיין שזה סרט ונתעורר מזה'".
וכשמבינים שזה לא סרט, זו המציאות — איך ממשיכים?
ענת: "בעיקר ביחד. מתפרקים הרבה. עד היום אנחנו מתפרקים. לא הייתי מסוגלת לחזור לשגרה כאילו הכל בסדר, החלטנו לקחת הפסקה מהחיים וטסנו לחו"ל עם כרטיס פתוח".
ארז: "היינו רגילים להתעורר לדויד שבוכה. אני זוכר את עצמי מתעורר להוריד את הכלבה ונכנס לחדר של דויד ואין שם תינוק. בית ריק, אבל עם כל הדברים שלו".
"אוהבים את הזיכרונות"
כמו לפי הזמנה קוטע את השיחה בדירה החמימה קול בכי מנומס, כאילו לא רוצה להפריע. אחיו הקטן של דויד ז"ל, לביא, התעורר משינה. הם הרו אותו ממש כמה שבועות לאחר הטרגדיה ולפני שבועיים, בנר האחרון של חנוכה, הא הגיח לאוויר העולם.
"אחרי הלילה הראשון בלי דויד ענת קמה בבוקר ואמרה לי, 'המאמרים אומרים שנוכל לחיות מחדש כשהילד הבא יהיה בגיל של דויד כשהוא מת", מספר ארז. יום אחרי השבעה אמרנו, 'אין לנו ברירה, אנחנו רוצים עוד ילדים'. אין לי את דויד אבל יש לי צורך לחבק ילד. הזיכרון האחרון שלי מדויד היה לחבק גופה וכל מה שרציתי זה לחבק תינוק חי. רצינו להחזיר משהו ממנו והחלטנו לנסות".
ענת: "גיליתי שאני בהיריון חודש וחצי אחרי שדויד נפטר, בזמן שהיינו בחו"ל. הייתה לי תחושה שזה נקלט. הלב רוצה להאמין שמשהו ממנו חזר".
ארז: "לביא נולד בנר שמיני של חנוכה ורצינו לקרוא לו לביא, שזה 'חיים' בצרפתית, אבל צחקנו שזה בגלל שהוא החבר של לביבה".
לא פחדתם ברגע שגיליתם שזה בן שהוא יחיה בצילו?
ארז: "רצינו בן. כל הזמן איחלו לנו בנות כי אמרו שאם זו תהיה בת היא לא תהיה בצילו, אבל אנחנו רצינו בן".
ענת: "המקסימום שאפשר לחיות בצילו זה שמונה חודשים וחצי. לביא בשלב מסוים יהיה יותר מתקדם מדויד. סגירת המעגל קורית כשהתינוק שנולד הוא בגיל של התינוק שמת. אז שמונה וחצי חודשים יש זיכרונות, אבל ללביא יש חיים שלמים לפניו אז אני בספק אם הוא יחיה בצילו".
נשארתם לגור באותה דירה. זה די קשה.
ארז: "כל הזמן שואלים אותנו למה אנחנו לא עוזבים את הדירה. לא רצינו. יש לנו זיכרונות טובים מפה, אנחנו אוהבים את דויד ואת הזיכרונות".
ענת: "זה נעים וכואב בעת ובעונה אחת. אני כל כך אוהבת את הדברים האלה והזיכרונות האלה. זה הרבה רגשות מעורבים. אני לא יכולה לדמיין את לביא משחק עם הצעצועים של דויד כרגע, אבל אנחנו הולכים יום ביומו".
ארז: "מה שכן, אנחנו לא משתמשים יותר בביטוי 'מת על'. לא מת עליו או אפילו מת על פיצה. זה כבר לא בלקסיקון. אנחנו אומרים אני סופר עליו".
את לביא תשלחו למעון?
ענת: "המחשבה היא בלתי נתפסת כרגע, אבל קשה להגיד מה יביא יום. כרגע אנחנו לא מדמיינים כזו סיטואציה".
ארז: "חקרנו את הנושא וגילינו שרוב המעונות לא מפוקחים. כל אחד יכול לפתוח משפחתון, זה יכול להיות פדופיל או מישהי שהתעללה בילדים. עשינו המון בדיקות, ואתה מבין שגם לנו, שיש לנו את הכלים לבדוק, כנראה אין באמת שום כלי. אין שום אופציה אחרת להורים, זה לא שאפשר להישאר עם ילד עד גיל שנתיים בבית. מתישהו צריך לשים את הילד במסגרת, וזה לא מפוקח בשום דרך. אנחנו בתור הורים לא יודעים מה קורה עם הילדים שלנו".
ענת: "אין מספיק מודעות לחוסר הפיקוח של מה שקורה בגילאי לידה עד שלוש. כולם רוצים להאמין שיש איזה פיקוח ולא מפנימים שאין. חופשת לידה נגמרת גג אחרי חצי שנה והילד מגיע לפיקוח רק בגיל שלוש. מה, הוא הופך להיות חסין לשנתיים? זה נגרר מספיק זמן והגיע הזמן לטפל בזה".
"ההורים הם לקוח שבוי"
חוסר הפיקוח שעליו מדברים הזוג דייגי עלה לכותרות כבר לפני מספר שנים, כשהחלו להיחשף בתקשורת עדויות להתעללות במעונות היום, אבל הטיפול החקיקתי הוזנח. בדצמבר האחרון אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק שיזמו חברי הכנסת ד"ר יפעת שאשא־ביטון (כולנו) ויעקב מרגי (ש"ס) לפיקוח על מעונות יום לפעוטות. הצעת החוק מבקשת להסדיר את הרישוי, הפיקוח וגם התכנים. לפי ההצעה, משרד הרווחה יהיה אחראי על מתן רישיון פעילות לפעוטונים ומשפחתונים ויפקח עליהם. אחד התנאים למתן הרישיון יהיה כי מבקש הרישיון, המחנכים והמטפלים במעון — כמו גם כל מי שמתגורר בבית שבו המעון פועל — יהיו חפים מכתבי אישום על עבירות פליליות. בנוסף, אנשי הצוות יעברו השתלמויות בנושא מתן עזרה ראשונה.
"מה שקורה היום זה ש־77 אחוז מהילדים נמצאים במסגרות לא מפוקחות ולא מוסדרות", מסבירה יערה שילה, מרצה במכללת אפרתה וחברת הקואליציה לחינוך מלידה ב"אנו", קהילה שמשמשת פלטפורמה למאבקים חברתיים שונים. "כל אחד יכול להקים מסגרת. אם היום תרדי מהבית ותקימי דוכן למכירה תוך עשר דקות יבוא פקח ויתן לך דוח, אבל אם תקימי מסגרת לגיל הרך זה לא משנה שאין לך שום רקע בנושא. הגיל הרך זה הגיל הכי קריטי אבל בשטח מה ההורים יעשו, לא ייצאו לעבודה? אם יש לי היום מרתף בבית ואני רוצה להביא שתי מטפלות ועשרה ילדים אני יכולה. ההורים הם לקוח שבוי והם לא תמיד מודעים".
מה הפתרון שאתם מציעים?
"אנחנו מקדמים את הצעת החוק של חברי הכנסת שאשא־ביטון ומרגי. שיהיה תהליך רישוי, שתהיה הסדרה. בישראל על כל מטפלת יש שישה תינוקות. אנחנו שואפים להוריד את המספר, שיהיה אחת על שלושה כמו שנהוג במדינות הסקנדינביות, עם יישום של נורמות פיקוח. וכמובן, שכל ההורים יוכלו לזכות במסגרות בנות־השגה. המחירים כיום בשמיים וזה לאו דווקא אומר שהמסגרת טובה. ושהמסגרת תהיה חינוכית, ולא רק בייביסיטר שיקדם העסקת נשים".
את חושבת שזה יכול היה למנוע מקרים כמו של משפחת דייגי?
"מקרים תמיד קורים, בטח מקרים קיצוניים. אבל כמות המקרים שקורית היא לא נורמלית. בישראל לא מנתחים ילדים אחרי המוות, כל מוות מתחת לגיל מסוים נספר כמוות בעריסה וככה סוגרים תיקים. לא יתכן שב־2018 המסגרת היחידה שלא צריך בשבילה רישיון זה מסגרת הגיל הרך. ככל שנקדים לטפל בילדים בגיל הזה, נמנע ילדים בסיכון בגיל מבוגר".
מהנהלת המעון נמסר: "ראשית אנחנו רוצים להביע את צערנו הרב להורי דויד ומשפחתם על הכאב הגדול והאובדן של דויד ז"ל. עם זאת ולצערנו הרב, מקרים כאלו של מוות בעריסה תמיד היו ותמיד יהיו. זה קורה בכל מקום, גם להורים וגם לסבתות וגם בגני ילדים ואין באפשרות אף אחד למנוע זאת. לכן הצער הוא גדול מאוד, גם לנו. גם אנחנו חיים את זה יום־יום, מתמודדים עם קשיים גדולים. דויד ז"ל היה בימיו הראשונים בגן, בשלב ההסתגלות. המשטרה חקרה את הסיפור בצורה יסודית, וחקרה אותנו שוב ושוב, ולאחר חקירה ארוכה ויסודית התיק נסגר ולא נמצא שום רבב בהתנהלות שלנו".
לתמיכה בקמפיין: http://anu.org.il/taf/home
