בעת כתיבת שורות אלו אני בחוף המזרחי של זנזיבר, במלון בוטיק שנקרא "סופיה" (אני משלם מחיר מלא), וזה בלי ספק אחד המקומות המרהיבים והסוריאליסטיים שהייתי בהם בחיי. אני כותב את הטור על ערסל מול הים, ומעבר לקיר המפריד ביני לבין השכנים של המלון, מרחק 20 מטר ממני, יושבים עשרות ילדים מקומיים על הרצפה ולומדים בבית הספר של הכפר. אין כיסאות, אין שולחנות, אין חלוקה של כיתות לפי גילים וספק אם יש תוכנית לימוד. ובינתיים, מולי על החוף מסתובבים חליפות בני שבט המסאי, תיירים מאירופה ודייגים מקומיים; נשים עם מלכודות מיוחדות תופסות אצות לפרנסתן; ילדים בני המקום מחפשים סרטנים; שיירות של עיזים, ברווזים ולעיתים גמלים חוצות את קו החוף; ילדים פוסעים עם קוף קשור ברצועה, משל היה זה כלב; והים, הוא כל הזמן נמצא בתנועה, אינו נח לרגע. ארבע פעמים ביום הוא זז, יש פה גאות ושפל, ובזמן השפל נחשף אי קטן כ־50 מטר מהים. וכשהוא נחשף, הילדים רצים מבית הספר ומשחקים על האי כדורגל בכדור מאולתר שהכינו מחוטים וסמרטוטים. אני סוגר שבוע שלישי ואחרון באפריקה ועיניי עדיין אינן יודעות שובע מן המראות הללו. הגעגוע לילדים אוכל לי את הטחול, אבל אני מבין שאת הקסם של האנשים פה לא אוכל לשכוח.
*
אנחנו חוגגים כעת ימי הולדת, אפרת ואני. נולדנו בתאריך עברי קרוב, הפרש של יומיים. שנינו התייתמנו מאב בגיל צעיר, גדלנו במשפחות מרקע דומה (אבותינו למדו יחד בישיבת מרכז הרב אצל הרב צבי יהודה קוק), ואני לא מסוגל לדמיין את חיי בנפרד ממנה. לרוע המזל, גם פיתחתי בה תלות מנוונת: אפרת כל כך מהירה וטובה שעם השנים הפסקתי לנסות להתערב. הסיטואציה היום היא שהנמכתי את הציפיות ממני לאפס ואני מעת לעת מפתיע את כולם בביצועים בינוניים. אני מונח כחפץ בבית וכל יוזמה שלי נחשבת להפתעה. אם זה יימשך כך, בעוד שנתיים־שלוש בני הבית ימחאו לי כפיים על כך שאני נושם. "תראו את אבא", הם יגידו, "יש לו דופק! כל הכבוד!!"
*
במידה רבה אפרת ואני גדלנו יחד. הרי הכרנו כילדים, היינו בני 20, שני ילדים שהביאו ילדים, אבל השנים חלפו ובגרנו כעת. המסע שעשינו מפותל, עברנו שינויים והתפתחנו, אבל תמיד היינו יחד. הבעיה היא שכשאני מנסה להבין איך זה קרה לי, כשאני מנסה לחשוב מה לומר לילדיי כדי שיהיו גם הם בני מזל ויתחתנו עם בן הזוג המושלם כמו שאני עשיתי, איני יודע מה לומר. זה באמת קרה לי במקרה. פחד אלוהים לחשוב על זה, אבל יכולתי בקלות לפספס את אפרת. אמנם נפשי נקשרה בנפשה מהרגע הראשון, אבל לא באמת ידעתי אז דבר ולא היה לי מושג עד כמה טובה ה"עסקה" שאני עושה. אז מה אומר לילדיי, שהכל מזל בחיים? שהכל מקרי? אם זו החלופה, וחרף התמורות שחלו בחיי האמוניים, אני כבר מעדיף לחשוב שזו השגחה, או כמו שאמרו חז"ל במסכת סוטה: "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לפלוני".
מה שנקרא, הכל מכתוב.
*
אבל עם כל הכבוד ליום ההולדת הפתטי שלי (איזה מין גיל מעפן זה 42?), הסיבה האמיתית שבעטיה אנחנו כאן היא שאפרת בת 40 כעת. הכרנו כשהייתה בת 21 ואף שזו פרנסתי, אחרי 19 שנים יחד, את רוב מה שיש לי לאחל לה ליום הולדת, ברשותכם, אאחל לה באופן אישי. אני יכול רק לומר בביטחון גמור שלא הייתי צריך יותר משבריר שנייה להבין שגורלנו משותף. זו האמת. אינני מהלך בדרך כלל בסיפורי ניסים ואגדות, אבל העובדות הן חד־משמעיות: ישבתי ברכב וחיכיתי שאפרת תבוא מביתה לפגישה הראשונה, לא הכרתיה ולא ראיתיה לפני כן מעולם, וברגע שבו ראיתי במראת הנהג את דמותה מתקרבת לרכב ידעתי באופן הנחרץ ביותר, ידעתי כמו שלא ידעתי דבר מעולם, שהאישה הזו שמתקרבת אליי כעת תהיה לי לאישה.
אבל לא אצא פטור בלא כלום, מה גם שלשמחתי, אפרת לא הייתה צריכה להגיע לגיל 40 כדי שאומר לה את האמת הפשוטה: היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי מעודי. היא הצילה את חיי והפכה אותם לאפשריים. אני יודע שאדם קרוב אצל עצמו, ואם אומר לכם שאין על פני האדמה אנשים רבים כאפרת, תחשבו שהאהבה מעוורת את עיניי - אבל תיאלצו להאמין לי שהמקרה שלה שונה. אפרת היא מיזוג נדיר של אמא מדהימה, רעיה רחומה ואשת קריירה מצוינת ושאפתנית, יש לה שכל חריף באופן קיצוני ולב חם ומכיל. כמעט 20 שנים משותפות יש לנו. היו לנו ימים טובים, היו ימים קשים, אבל מעולם לא היו ימים רעים.
אין דברים כמוך, אפרת, וכמו שאנו אומרים מדי שבת בבוקר בתפילה, גם אילו פי מלא שירה כים ולשוני רינה כהמון גליו ושפתותיי שבח כמרחבי רקיע ועיניי מאירות כשמש וכירח וידיי פרושות כנשרי שמיים ורגליי קלות כאיילות, אין אני מספיק להודות לך על כל הטובה הזו. ושלא ייגמר לעולם.
