הצד שלהם, הצד שלי
המטרה: להתגבר על העלבון שספגתי מהאיש שקרא לי "פשיסטית" בקפה ° האמצעי: לדייק ° בקרוב אגיע רחוק
האיש ניגש אליי בדיוק כשאני תוהה אם כדאי לקחת עוד שלוק מהקפה שלי. הוא כבר קר לחלוטין, ובכל זאת, יום חורף נדיר בחוץ ומה יותר מושלם מללגום קפה מול הגשם היורד. אני מסתכלת על הילדות שיושבות בשולחן משמאלי, הן חולקות ביניהן את השניצל המפורסם של הקפה, זה שנראה כמו מפה ענקית ופירורית של איטליה, ומצחקקות מעל איזה סרטון מסתורי שהן רואות ביחד באייפון, 90 אחוז שהוא של אנה זק, אהובתן החדשה של כל מתבגרות ישראל. אני מרגישה אשמה על שאני לא יושבת איתן ושואלת על מה הסרטון, או לפחות מנסה להיות אמא מעורבת ומתעניינת במקום לשבת לי פה, לגלוש ב־ebay ולחפש לי מגפיים שלא יראו עליהם שהם זבל סיני, כשעל השולחן שלי פתאום נופל צל.
אני מרימה את המבט ורואה אותו עומד מעליי. איש די מבוגר, בן 50 פלוס, אולי 60, נראה רגיל לחלוטין. מעיל כהה, קצת זיפים, שומה מעל השפה השמאלית וצעיף סרוג בפסי אדום־תכלת. אני מספיקה עוד לחשוב כמה יפה זה צעיפים סרוגים ביד ומעניין אם הוא סרג אותו בעצמו או שאשתו הכינה לו, מספיקה לתהות, כמו האידיוטית אוהבת האנשים שאני, אם להחמיא לו עליו לפני שהוא ידבר, כשהאיש פותח את הפה שלו, ובלי שום אזהרה או שלום אומר: "נהיית פשיסטית, הא?"
*
זה כל כך מפתיע, המתקפה הפתאומית הזאת שלו עליי, הדרך שבה הוא מקיא את המילים, בשנאה יוקדת שמעוותת את כל הפנים שלו, בתיעוב ברור אליי ואל הליפסטיק האדום שלי ואל כל מה שאני מייצגת ברגע זה. זה כל כך מוזר, שאני מתקשה להאמין שזה קורה. בטח נפלה פה איזו טעות או משהו, הוא כנראה בילבל אותי עם מישהי אחרת או שהוא סתם מתלוצץ ותכף ייתן לי צ'פחה ידידותית וישאג, "איך עבדתי עלייך, סתם, צוחק". אז אני ממשיכה להסתכל עליו בלי להגיד כלום, חיוך מטומטם של כלב נותן אמון עדיין מרוח על הפנים שלי. התחלתי לחייך אליו בשנייה שהוא נעמד מעליי, זה מין אינסטינקט כזה שיש לי. עכשיו אני תקועה עם החיוך הזה על הפנים שלי, מרגישה אותו נמרח לי על הפרצוף כמו משהו מזויף ודביק, כמו שליכטה של קטשופ שנוזלת לי מהלחיים לסנטר.
"כן, נהיית פשיסטית לגמרי", האיש ממשיך, "להקיא ממך, ממש, את מגעילה אותי ברמות". אני פותחת וסוגרת את הפה שלי כמו דג, חושבת שבוודאי יש משהו שאני יכולה להגיד לו עכשיו, לשאול למה הוא מתכוון, מה אמרתי או כתבתי שזיכה אותי בקללה הזו. אבל הוא לא מחכה לתגובה שלי, אלא פשוט שולח בי עוד מבט כהה ונוצץ מרוב שטנה, מפנה את הגב שלו ונעלם מהר ברחוב.
*
אני מסתכלת על שתי הילדות, הן ממשיכות לדבר בהתלהבות ביניהן. נראה שהן בכלל לא שמו לב לאיש ולמה שהוא אמר לי כרגע, שזה סוג של מזל, כי איך הייתי מסבירה למאיה דבר כזה, מה הייתי אומרת לה על איש זר שניגש לאמא שלה במספיק שנאה שהיה אפשר להרגיש כאילו הוא עומד לתת לה אגרוף? גם המלצרית הג'ינג'ית המקועקעת ממשיכה לנקות את המאפרות עם השפריצר שלה באדישות. הגשם ממשיך לרדת כמו מטורף, טיפות גדולות ניתזות על החלון שסוגר את המרפסת של בית הקפה. אנשים חוגגים את החורף הפתאומי, הם מתכרבלים בשמיכות הצמר שהמלצריות הניחו על הכיסאות, או סתם יושבים ומתחבקים עם כוס תה לוהטת, הלפטופ שלהם מאיר את פניהם כמו אח עצים קטנה ושלווה. ורק אני תקועה פה עם העלבון שהוא מרח עליי, שעדיין מטפטף כמו ביצה שבורה מעל הראש שלי, הפשיסטית המסריחה היחידה בקפה.
"פשיסטית", אני חושבת, "נהיית פשיסטית". אני מריצה בראש את כל הדברים שאמרתי השבוע בטלוויזיה. לא מוצאת שום דבר שונא ערבים או נשים או מיעוטים. כי זו ההגדרה של פשיסטית, לא? התנגדות חריפה לזכויות אדם, לסוציאליזם ולפמיניזם. "עזבי, לא אמרת שום דבר נורא או שונא מיעוטים, זה רק בגלל שאת משתתפת בפאנל של ‘הפטריוטים’", אומר לי רן בטלפון.
הוא התקשר לספר לי משהו משמח, איך הולך לו עם בית הספר לכתיבה שהוא פתח וכמה הוא נהנה לדבר עם התלמידים שלו. רק שדקה לתוך השיחה הוא שם לב שאני לא ממש נמצאת איתו או מקשיבה לו, רק מריצה את הפשיסטית מלא הרוק והגועל שהאיש הפיל עליי שוב ושוב. "לא אמרת כלום", רן אומר עכשיו, "ראיתי את כל ההופעות שלך השבוע, אם כבר היית עדינה וחסרת ביטחון מדי. תביני, יש אנשים בעיר הזאת שבשבילם זה מספיק. עצם זה שאת מוכנה לשבת עם אראל סג"ל ועירית לינור ואיתמר בן־גביר באותו הפאנל". "אבל איך פשיסטית?" אני שואלת אותו, "מה רע בלשבת ולהחליף דעות עם ימנים?"
האמת היא שאני קצת מיתממת, כי הזהירו אותי שזה יקרה. איך שהודעתי ל”הפטריוטים” שכן, בא לי להצטרף ולנסות למרות שאני "לא כזאת מתאימה כי אני לא בן אדם פוליטי", העורך הזהיר אותי מהקללות שירוצו עליי במה שהוא כינה "המיליה שלך". ובאמת, היו איזה שתיים־שלוש תגובות לא נעימות, אנשים שתהו אם נהייתי נאצית לעת זקנה, ואחרים שהאשימו אותי שאני מתחנפת לשלטון כי זיהיתי איפה מרוחה החמאה. היה גם אחד שהאשים אותי שכבר בניתי לעצמי עוד קומה בבית מהכסף שקיבלתי מ"להתחנף לימנים ולשבת ב’הפטריוטים’", כאילו לא מדובר בערוץ נישה קטן שחסר בו תמיד קפה ושיש לו בעיות תקציביות. לא משנה, יחסית זה עבר בשקט, ואני האמנתי שזה בגלל שאני בסך הכל בן אדם שוחר שלום.
רק שפתאום אני מבינה, אולי סתם השליתי את עצמי כשחשבתי שאנשים מספיק פתוחים לקבל את זה. בפעם האחרונה שבה הייתי במסיבה, שמתי לב שהרבה מבטים של אנשים שאני מחבבת חלפו על פניי במין אשמה מסוימת, כאילו הם אמרו עליי משהו רע מאחורי הגב ולא נעים להם עכשיו להיות צבועים ולהגיד לי שלום עד הסוף. שלשום פגשתי ברחוב חבר אהוב שלי, בכיר בעולם התקשורת, והתחבקנו מרוב שמחה על המפגש. הכל היה סבבה עד שהוא לחש לי באוזן: "רק תפסיקי עם השטויות האלו של להגיד ששלטון הימין לא כל כך נורא, זה מביך אותך ומביך אותי".
*
אנשים השתגעו, זה מה שאני מנסה להגיד. הם יצאו מדעתם לגמרי. כן, בזמן האחרון אנשים פה הפכו לשופרות בעיני עצמם, לקול מודיע שיורד מהשמיים ומבשר לציבור מה עמדתם בנושא אלאור אזריה/ סיפוח ירושלים/ בעיית הפליטים בדרום העיר. וזה הורג אותי, החשיבות העצמית החדשה הזאת, העובדה שאנשים מרגישים, אשכרה מרגישים, שאם הם לא יגנו אותי על זה שאני יושבת ב"הפטריוטים", הם יאכזבו את הציבור שלהם. ואני שואלת: איזה ציבור? 500 העוקבים שלך שחושבים כמוך והולכים לאותן ההפגנות שאתה הולך אליהן וחולקים איתך סרטונים של ג'ון אוליבר?
למען השם, אף אחד הוא לא בוגד רק כי הוא הזדקן ב־20 שנה והחליט לשנות את דעתו, זה קורה לבני אדם, הם משנים את דעתם כל הזמן כיאה לאורגניזם מתפתח בתוך סופה של חיים דינמיים. לעירית לינור לא קרה כלום. היא חשבה משהו X ועכשיו היא חושבת משהו Y, זה לא שנשך אותה תן באישון לילה והדביק אותה בכלבת ימנית. לא ברור לי למה אנשים כל כך מאוימים ממנה, למה הם לוקחים את הדעות שלה בצורה אישית כל כך. אני לא חייבת להסכים איתה, אבל אני יכולה להתפעל מהחדות הבהירה כמו בדולח שבה היא מביעה את עצמה. זה נראה לי כל כך חסר ביטחון לשלול ממנה את החוכמה, הברק והכישרון שיש לה, רק כי היא אומרת דברים שבעיניך נראים איומים. אם אתה צריך לשלול אדם שלם ולרוקן אותו מכל המתנות שברור שיש לו רק בגלל שאתה לא מסכים איתו, איפה זה שם אותך? אתה עד כדי כך צל רועד, כזה חסר ביטחון בעצמך שאתה חייב למחוק בטיפקס את הבן אדם כולו ולהכניס אותו לקופסה ששמה "פשיסט" מרוב שאתה מפחד להקשיב?
כי זה האתגר הגדול שלי היום. להישאר מדויקת, להישאר נאמנה לעצמי, לשאול את עצמי בפשטות: "היי, מה אני באמת חושבת על זה?" בלי להיסחף אחרי ההמון הכועס ובלי להיגרר למלחמות של למי יש איי־קיו יותר גבוה בפייסבוק. קשה מאוד לעשות את זה, כי מדובר כאמור בזמנים של סערות יומיומיות על כלום שפורצות וחוטפות אותך פנימה. תקופה משוגעת שבה את אמורה להחליט אם את ימין או שמאל וללכת עם זה עד הסוף.
למען השם, זה עתה התחלנו שנה חדשה, אנחנו בשנות האלפיים, רובנו כבר הכרנו בזה שמדובר בחלוקה מגוחכת, שאין יותר ימין או שמאל. אז למה אנחנו מתאבדים על זה ככה כאילו זה עדיין רלוונטי? למה אנחנו רוצחים בצורה אישית, היישר לווריד הראשי, כל בן אדם שמעז לחשוב אחרת? למה אנחנו נגררים ככה אחרי ההיסטריה והספינים וניסיונות השיסוי הכמעט שקופים שזורקים לכיווננו כמו בקבוק תבערה מסתחרר כמעט כל יום? אולי כי הפכנו לעדר עכברים שהולך בעיוורון שטוף שנאה אחרי קליק־בייט שקרי, במקום להיות העם הנהדר שאנחנו. וזה חבל, כי בכל פעם שמישהו מאיתנו קורא למישהו אחר פשיסט או בוגד, שם זה נגמר, אנחנו כבר לא נקשיב או נלמד מהבן אדם הזה. רק נתבצר יותר בתוך המחנה שלנו ונשנא יותר ונחיה בסרט. סרט רע שהורס לנו את היום ואת הגשם בחלון.
