"הקורבן נאזק, עיניו כוסו, ידיו ורגליו היו קשורות. הוא הוצב עם הפנים לרצפה. שני גברים לא מזוהים גררו אותו מאחור והכניסו לו אגרופים לפנים. התוקפים דיברו על הגירושים ואמרו לקורבן שהוא צריך להסכים לתת גט, בלי לקבל משמורת על ילדיו".
בתצהיר שהוגש לבית המשפט בניו־ג'רזי תיאר ברוס קורמן, סוכן אף־בי־איי מיוחד, את האלימות הקשה שאליה נחשף בתיק שבו טיפל. כולל איומים ברצח, בעיטות לצלעות ועוד תיאורים שהתגבשו לאישום פלילי חמור נגד המעורבים.
הסוכן החזיק גם הקלטה – תיעוד שיחת טלפון שבוצעה באמצע הלילה בין החוטפים להורי הקורבן שמתגוררים בירושלים, ועל פיה הבינו ההורים שאפילו הם נתונים במעקב. בהקלטה דרשו החוטפים מההורים לשלם מאה אלף דולר, אחרת הבן יירצח. "בסביבות שלוש בבוקר החוטפים הכריחו את הקורבן לטלפן להוריו בישראל", כתב סוכן האף־בי־איי, "ואמרו לאביו, 'אנחנו יודעים איפה אתה, בכל שנייה. לפני יומיים היית בירושלים, בשעה רבע לשש, במאפייה של חיימיש'".
בהקלטה נשמע אחד החוטפים טוען בפני ההורים המבוהלים בישראל שהוא בעצם מנסה לעזור לבנם: "הם (מזמיני החטיפה – ש"ג) יודעים הכל, ויש מתנה מיוחדת בשבילך. קוראים לזה קליע, בראש שלך", אומר החוטף. "אני עוזר ואני מציל אותו. הם רוצים לתת לחולדות בהרים לאכול אותו. אבל זה הכל נגמר". השיחה מסתיימת כשהחוטף מבהיר לאב את חומרת העניין: "תקשיב, תקשיב טוב... אני אטלפן תוך שעה. תוך שעה. זה החיים של הבן שלך... אני אדבר עם האנשים כדי לסיים את העניין פה ושם. נקודה, שלום".
ה"קורבן" במקרה זה הוא אזרח ישראלי שהסתכסך עם אשתו בענייני משמורת על הילדים ו"טופל" על ידי החבורה הפלילית בארה"ב אחרי שסירב לתת גט ונמלט מהארץ. החוטפים, שמהם נחלץ לבסוף, נשכרו כדי לגרום לו לתת לאשתו גט. בראש חבורת התוקפים עמד רב בשם מנדל אפשטיין, שנידון לעשר שנות מאסר. מבדיקה שערכנו עולה שלבכירים בבתי הדין הרבניים בארץ – זרוע רשמית של מערכת המשפט בישראל – היה איש קשר שפעל כחלק מאותה חבורה פלילית. מדובר בקבוצה מאורגנת שאנשיה הורשעו לאחרונה ונידונו לעונשי מאסר ממושכים בבתי כלא בארה"ב. איש הקשר מטעם ישראל – הרב אריה רלב"ג – נעצר לאחר אירוע אחר שבו היה מעורב, ולא הופלל בתמורה לעדותו נגד שותפיו.
שמו של הקורבן ידוע לרשויות בישראל, אבל בחרנו שלא לפרסם אותו. בין היתר מפני שהמידע המתואר כאן על השגת הגט אינו רק הפרת חוק, הוא גם עלול לסבך מבחינה דתית את האישה שביקשה להתגרש ואת ילדיה. הפרטים שמופיעים במסמכים האמריקאיים עלולים להוביל רבנים מסוימים לקבוע שהאישה קיבלה גט פסול, מנוגד להלכה לשיטתם, ושקשריה עם בעל חדש הופכים אותה ל"נואפת" ואת ילדיה ל"ממזרים". בשל כך נמנענו גם מאזכור זהותם של גברים נוספים, ש"הסכימו" לתת לנשותיהם גט לאחר שננקטה נגדם אלימות.
טיפול בסרבנות גט הוא עניין מורכב. אין עוררין על כך שסרבני הגט אינם האנשים הטובים בסיפור: הם גורמים לנשים עוול קשה ומצוקה בלתי אפשרית. על פי ההלכה, הן אינן יכולות להינשא ואף לא לפתוח במערכת יחסים חדשה כל עוד הן נשואות על הנייר. לגברים, לעומת זאת, אין בעיה כזו, משום שעל פי ההלכה גבר נשוי – בתיאוריה או למעשה – יכול לנהל מערכת יחסים עם אישה נוספת ואף להביא עימה ילדים לעולם.
עם זאת, נראה שמדיניות מוסדות הדת בישראל בכל הנוגע למציאת פתרונות יצירתיים הפכה את הטיפול בסרבני הגט לקשה הרבה יותר. מצד אחד, אפשר לשבח גוף רשמי שכדי לסייע לנשים מוכן להיעזר גם בפעולות קיצוניות. מצד שני, אלימות אינה חוקית – בישראל כמו בארה"ב – ועלולה להוביל לתסבוכת קשה, בזמן שישנן דרכים לשחרור נשים עגונות ללא אלימות ופלילים, שעשרות חברי כנסת מבקשים לקדם בחקיקה, בתמיכת רבנים. את אלה היה ניתן ליישם מזמן, אלמלא הגישה החרדית־שמרנית שנהוגה במוסדות הדת.
תחקיר "ידיעות אחרונות" חושף כיצד נציגי גופים משפטיים רשמיים בישראל נעזרים באלימות או באיומי אלימות כמנוף להפעלת לחצים, כולל פעולות שגרמו לנכות, מעשי חטיפה או שימוש במכות חשמל.
דם על השטיח
מתן גט מתבצע בהליכים שנקבעו עוד בימי התנאים, במאות הראשונה והשנייה לספירה, אז גם התגבש הפלונטר שלא השתנה הרבה מאז. העיקרון הוא שעל הבעל להסכים להתגרש מרצונו הטוב, בהתאם להשקפה שמייחסת חשיבות רבה יותר לגבר ולזכויותיו, מאשר לאישה ולזכויותיה.
אמנם נקבע שבנסיבות מסוימות האלימות מותרת – כפי שנאמר בהלכה בנושא, "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" – אבל היום רוב הזרמים ביהדות מסכימים שיש להימנע ממנה, קודם כל מסיבות חוקיות. בתי הדין הרגילים כפופים למשרד המשפטים, ומבחינתם האלימות אסורה. מבחינת זרמים חרדיים מסוימים, כשמדובר באלימות ישנם עוד איסורים. למשל, "גט מעושה". כלומר, גט שנתן הגבר שלא מרצונו החופשי, ועל כן הוא אינו קביל.
כדי להשתחרר מהפלונטר של "רצון הבעל", הציעו בשנים האחרונות יותר מ־30 חברי כנסת, בהם גם דתיים רבים, הצעת חוק שמגדירה פתרון קל ונוח: במקרה של סרבן עקשן במיוחד, בתי הדין יוסמכו לבטל את הנישואים בעצמם (מה שמכונה "הפקעת קידושין" – ש"ג), תוך ויתור על המנהג העתיק שמחייב לקבל את הסכמת הגבר. אבל הרבנים והפוליטיקאים החרדים מתנגדים להצעות החוק בתוקף, ועד היום השפעתם מונעת שינוי (ראו מסגרת).
בינתיים, במבוי הסתום שנוצר מול סרבנים, לבתי הדין הרבניים אין בעיה לקדם וגם להכשיר גט שהושג באמצעות שימוש באלימות קשה, כל עוד ניתן להסתיר את קיומה ולמנוע הסתבכות. אבל לא תמיד ההסתרה מצליחה.
האירוע שתיאר סוכן האף־בי־איי כיכב גם בתביעה אזרחית שהוגשה זה מכבר נגד התוקפים, וממנה ניתן ללמוד על אכזריותם של האנשים שנשכרים תמורת עשרות אלפי דולרים כדי להוציא מהגבר את הגט. היא גם מאירה באור קצת שונה את הביטוי "רוצה אני".
"מיד עם הגעתו הובל הקורבן לקומה השנייה", נכתב בתביעה. "כשחצה את הדלת, שני גברים תקפו אותו באגרופים ושברו את אפו. הוא הוצב על הרצפה כשפניו כלפי מטה. האזיקים הוצמדו כל כך חזק שהוא איבד תחושה בידיו. הקורבן התלונן בפני החוטפים על הכאבים ועל האף השבור, שדימם קשות. החוטפים יצאו לזמן קצר וחזרו אחרי כמה דקות עם כבל מתכת. הם קשרו את הקורבן חזק יותר וליפפו את הכבל לאורך הזרועות עד למרפקים. הקורבן נשאר קשור ככה למשך שעות, כשהעינויים נמשכים. התוקף אמר שנשכר להרוג את הקורבן, בעט לו בצלעות, ולתוך החדר הוכנס שק כהה במידות של הגוף. 'אתה תתרגל לגודל', אמר אחד החוטפים, 'זה מתאים בדיוק'. התקיפה נמשכה שעות ארוכות כשהקורבן שוכב בשלולית דם. בשלב מסוים התוקפים שאלו את הקורבן על חייו, וכשלא ענה מספיק מהר היכו אותו.
"...בשלב מסוים אחד החוטפים, בעל הדירה, הבחין ששלולית הדם של הקורבן מתפשטת והחל לבעוט בו שוב ולצעוק, 'הרסת לי את השטיח'... אחד החוטפים החזיק בקבוק עם נוזל שקוף וניסה לדחוף אותו לפיו של הקורבן, שהתנגד. החוטף שפך את תוכן הבקבוק על ראש הקורבן, שהרגיש צריבה נוראה בפנים ובעיניים. הקורבן היה בטוח שמדובר בחומצה, ושיאבד את ראייתו גם אם ישרוד איכשהו את המכות. הוא ניסה להזיז הצידה את הפנים מצריבת הנוזל, ובכל פעם החוטפים בעטו והרביצו לו בטענה שהוא זז בלי לקבל רשות.
"לקראת סוף הלילה נלקח הקורבן לחדר בקומה התחתונה והאזיקים הוסרו. הוזמנה מונית והקורבן הוסע עם חוטף לכספומט והתבקש למשוך 800 דולר כדי 'לשלם על הנזק לשטיח'. מאחור נסע ואן. נהג המונית אמר לחוטפים שיש מעקב, והחוטף אמר שהוא מודע לכך. במהלך החטיפה נאמר לקורבן שיש 'צוות איטלקי' במכונית העוקבת, והוא יילקח לאזור ההרים להיקבר שם".
עושים, לא מאיימים
לפני כשנה התקבל בבית משפט באמסטרדם פסק דין לגבי גירושיו של ע' (השם שמור במערכת), אזרח ישראלי שכדי לתת גט "הוכרח תחת איומי אלימות להגיע לבית הדין", כהגדרת השופטים בהולנד. מדובר בהליכים שהתקיימו בישראל בתחילת שנות האלפיים, אבל הועברו לאירופה בהליך שמכונה "גט שליחות" – אדם שלישי מוציא את הגט מהבעל ומביא אותו לאישה ולבית הדין.
מהמסמכים נראה שהישראלי אולץ להגיע לרבנים בהולנד תוך שימוש באלימות קשה ומעורבות של נציגים רשמיים שנשלחו מבתי הדין בישראל. שניים מהם התפרצו לדירתו והשלישי, זאב שלזינגר שמו, הוגדר כמתווך מטעם בתי הדין והיה מתואם עם מנהל מחלקת עגונות בירושלים.
לפי פסיקת השופטים בהולנד, "עברו עליו שעות של מה שהוא חווה כאיום קיצוני. זה יכול לנבוע מהנסיבות שבהן אמר לרבנים שנחטף ונפגע פיזית והם נכשלו להגיב, שהוא הוכה בשירותים של בית הכנסת על ידי אנשים מישראל, שהוא הראה לרבנים את הפצעים והרבנים התעלמו, שהוא התעלף, שהוא שבר חלון כדי לזעוק לעזרה ושחשש לחייו".
בהליך שהוביל לפסק הדין ישנו תיעוד מפורט. בין היתר, ע' העיד במשטרה כיצד לדבריו חושמל וספג מכות שכתוצאה מהן מכיר בו היום משרד הבריאות בהולנד כנכה שאובחן עם "פוסט־טראומה חמורה". הוא העיד כיצד נכנסו לדירתו שני גברים, שליחים של בית הדין הרבני בירושלים: "בסביבות 8:30 בבוקר צילצלו בדלת. ברגע שפתחתי התפרצו שני גברים. הם היו ישראלים. מהרגע הראשון הם התנהלו מאוד באגרסיביות והיכו אותי, וגם השתמשו במכשיר חשמלי לחשמל אותי".
ע' העיד שלא הכיר את הגברים שנכנסו לדירה כשאחד מתחזה למי שמבקש לסייע לו בכספים. "הוא חייך ופתח את הדלת מאוד חזק. הם דחפו אותי על כיסא ליד הדלת, שנסגרה במהירות. לשני הייתה מזוודה שחורה ביד, ובשלב זה קרו כמה דבריו במקביל. הרחתי ריח וראיתי נצנוץ מתכת ביד של התוקף (שהתברר כמזרק – ש"ג). אחר כך מצאתי את עצמי על הספה. הייתי מסוחרר לגמרי אחרי שכמה פעמים כתשו אותי באגרופים בבטן עד שלא יכולתי לנשום. הרגשתי שאני נחנק, והם המשיכו להכות אותי. התחננתי בפניהם שיפסיקו. הם תפסו אותי בראש עם הזרוע סביב הצוואר, הרגשתי שאני הולך להקיא. אז החוטף אמר, 'אין בעיה, מותר לך להקיא. יש הרבה אנשים שמקיאים אצלנו'... אחרי שקיבלתי כמה שוקים חשמליים עשו חיפוש בכל הבית והחוטף הראשון הלך לטלפן".
העדות ניתנה במשטרת אמסטרדם, וע' תיאר כיצד הובל אל בית כנסת קטן. "בשלב מסוים הייתי צריך לבוא איתם למכונית, רכב בצבע חום, אני חושב מיצובישי. הוסעתי לבית הכנסת, שבו היו חמישה אנשים. החוטפים הרביצו לי שוב... ניסיתי לברוח, שברתי את החלון. תפסו אותי והשתלטו עליי מחדש. המכנסיים נפלו והראיתי לרבנים את הפציעות".
כאן נרשמה הערת השוטר ההולנדי שראה על גופו כתמים "בצבע סגול כהה".
כשאחד הרבנים שוחח בטלפון, ע' ביקש שידווח למשטרה. "התשובה שלו הייתה, 'אין לי טלפון'. אמרתי לו, 'ראיתי שדיברת'. והוא ענה, 'לא. הטלפון מקולקל'. ביקשתי שוב, ואז החוטפים תקפו אותי מאחורה חזק. נפלתי על הרצפה. תפסתי את הרגל של השולחן, במקום שבו ישבו הרבנים, והתחלתי לצעוק, 'משטרה, משטרה, הצילו'. התעלפתי... משם סחבו אותי ברגליים לשירותים ושם התעללו בי. המכנסיים שלי היו מופשלים... בשלב מסוים מצאתי את עצמי ליד החלונות שפונים לרחוב. שברתי את החלון וניסיתי להודיע לעוברים ושבים מה קורה לי. שני החוטפים השתלטו עליי מחדש והכניסו אותי פנימה. נתתי לרבנים לראות מה החוטפים עשו לי... המכנסיים נפלו לי.... ניסו להלביש אותי מחדש. אמרתי להם שעשיתי את הצרכים שלי במכנסיים. אב בית הדין אמר, 'זה לא משנה, אנחנו ממשיכים'".
כשע' דיווח לבית הדין בירושלים על שימוש בכוח, טענותיו נדחו. זאת לאחר שנגבתה עדות מיעקב מזרחי, שהדיינים הגדירו כ"חוקר". "העד טען לאורך כל עדותו כי לא הפעיל כל אלימות נגד הבעל, ומצד שני לא היו לבית הדין שום ראיות המוכיחות להפך". כך נקבע שהגט ניתן ללא אלימות, בנימוק שהנציגים שנשלחו להולנד "אינם בריונים מהשוק".
אבל משיחות שהקליט ע' מתקבל רושם אחר. כך, למשל, מתיעוד של מנהל מחלקת עגונות הוותיק, הרב שמואל גמליאל, ברור שהוא איננו "בריון מהשוק", אבל נראה שהוא מודע היטב לאלימות ומשתמש בה כדי להבהיר לע' את המצב.
"אתה עדיין יכול ללכת, לא?" שואל גמליאל, וע' משיב: "אני הולך לטיפולים ומקבל מענק נכה".
"לפי הדוחות שאנחנו קיבלנו, אתה לא אמור ללכת", אומר נציג בתי הדין ודורש מע' לפעול במהירות.
"מה תעשו?" שואל ע', "עוד פעם לחטוף ולענות אותי?"
"...אנחנו עושים. אנחנו לא מאיימים", משיב גמליאל, ומציין שמי שהיכו את ע' קודם "היו די עדינים".
"עדינים?" שואל ע'.
"אתה לא יודע מה הם עשו עם אחרים. הורידו להם את הרגליים".
לפי ההקלטות, גם השליח של הרבנות, זאב שלזינגר, מודע לאלימות ומבהיר לע' שבינתיים הוא ספג רק מנה ראשונה. "תבוא עוד אלימות, אני יודע את זה בטוח", הוא אומר.
איזו אלימות, שואל ע', והשליח משיב: "מה שכבר עשו לך, פלוס פגיעות בלתי הפיכות. שאי־אפשר לרפא. תקבל סוגי נכות שונים...ירביצו לך מכות עד שתמות. יהרגו אותך".
מה לדוגמה? "ישברו את הידיים והרגליים, תשכב לפחות שנה בבית חולים... יתפסו אותך כמו שעשו פעם קודמת. ופיזית תסבול הרבה יותר. אתה רוצה שהם יטלפנו אליך שוב? אז הם יטלפנו..."
משטרת הולנד מסרה לע' שסגרה את התיק מכיוון ש"לא נמצאה דרך לזהות את המעורבים", אבל בשנה שעברה, לאחר הפסיקה שזיכתה אותו בפיצוי, הוא פנה באמצעות עורכי דינו למשטרת הולנד, מסר את אחד השמות שזיהה, "שלום חי בן־שלום", וביקש לפתוח את החקירה. הוא גם פנה לרב האמריקאי שמואל גשטטנר, שעמדותיו מקובלות בישראל על כמה מבכירי מועצת גדולי התורה. הרב בדק את העדויות ופירסם פסיקה שלפיה הגרושה היא "אשת איש גמורה", ואם תינשא מחדש "היא והבועל עוברים על האיסור החמור והנורא והוולדות אשר ייוולדו להם יהיו ממזרים גמורים".
הבעיה ההלכתית
מכיוון שלא מדובר במקרה יוצא דופן, כבר ב־2013 חתמו כמה מראשי הפוסקים החרדים על "דעת תורה" (גילוי דעת הלכתי – ש"ג), שבו הזהירו שלאחרונה "התרבו גיטין פסולין הגורמים איסור אשת איש, וריבוי ממזרים רחמנא ליצלן". על הפרסום חתומים מי שמוגדרים "גדולי הדור", כמו חיים קניבסקי, שמואל אוירבך ונסים קרליץ, והם מזהירים מפני התופעה שבה נשים משתחררות מעגינות ונישאות בבתי הדין הרבניים, למרות "מכשולים גדולים ואיסורים חמורים", כשהגט התקבל "על ידי אונסים או איומים כנ"ל ודומיהם".
אלימות שהובילה לתסבוכת גדולה יותר הופעלה נגד תושב אזור המרכז שטס לחו"ל כדי לחמוק מאשתו. האזרח "טופל" בניו־יורק בידי אותה חבורה שאנשיה נידונו לאחרונה לעונשי מאסר כבדים. כתב האישום הוגש ב־2013 ומתייחס לאירועי האלימות שהתרחשו מעט קודם. כשהאישה נישאה מחדש מיד והמידע על האלימות החל לדלוף, נשמעו טענות בוטות על ניאוף וממזרות הילדים.
גלי ההדף במקרה הזה היו חזקים במיוחד וכללו הפצת פשקוולים עם שם האישה ואזהרות, "שהיא אשת איש גמורה ובניה מאיש זה (שם הבעל) יהיו ממזרים גמורים, ותהיו חרפה לדיראון עולם... תסמר שיערות ראשינו, ולב כל יהודי יחרד על ההפקרות הנוראה".
בשלב מסוים, רב באחת הערים הגדולות התריע מ"שפיכות דמים" של האישה, וטען שההדלפות נגדה גרמו ל"גל אסונות" בציבור.
מהמסמכים בארה"ב עולה שסוכני האף־בי־איי השקיעו מאמצים מיוחדים בחקירת החשודים כדי לחשוף את היקף האלימות. הרב שהוביל את החבורה, מנדל אפשטיין, שוחח עם סוכן אף־בי־איי שתול והוקלט מסביר בפשטות את עקרונות הפעולה שלו: "באופן בסיסי אנחנו הולכים לחטוף את הבחור... להרביץ לו ולהתעלל בו... אנחנו מעדיפים לא להשאיר סימנים". כשהסוכן תיאר בפניו סרבן גט והתעניין איך ניתן להוציא ממנו גט "מרצונו הטוב", אמר אפשטיין: "אנחנו לוקחים מוט לחשמול בקר".
הסוכן: "מוט חשמול לבקר, אוקיי".
אפשטיין: "אם זה יכול להזיז פר ששוקל חמישה טון, אז אתה שם את זה בחלקים מסוימים על הגוף, ותוך דקה אחת הבחור כבר יידע".
מבדיקה שערכנו מתברר שבמקרה הזה, גורם מרכזי בחבורה הפלילית הוא נציג מטעם בתי הדין בישראל – אריה רלב"ג, הנחשב לאחד ממנהיגי הממסד הרבני באירופה ובארה"ב, אשר במשך שנים משתף פעולה עם מוסדות דת ישראליים. רלב"ג גויס למשימה על ידי בית הדין הרבני בישראל, בשיתוף בכירים כמו מנהל אגף העגונות, הרב אליהו מימון, והדיין מרדכי רלב"ג – קרוב משפחה שלו ושל הרב הראשי דוד לאו. הוא נלכד ונעצר בארה"ב אבל קיבל חסינות מפלילים, בתמורה לשיתוף פעולה בחקירה.
מהתיק עולה שלפני כארבע שנים גייס אפשטיין ארבעה "אנשי שרירים", כהגדרתו, מצוידים במכשירים ופניהם מוסתרות בכובעי גרב. אלה התפרצו לפנות בוקר לדירה שבה ישן הישראלי יחד עם שותף. אחד הפורצים צויד מראש בתמונתו של הישראלי לצורך זיהוי. רלב"ג, שתפקידו היה "לפקח על ההליך" מטעם המוסדות בישראל, קיבל את המידע המפורט בהמשך, ובעזרתו נודע לאף־בי־איי על "חלוקת העבודה": "אברום (אחד התוקפים – ש"ג) ואחיו 'התעסקו' עם השותף לחדר והכניעו אותו, קשרו את הידיים שלו, ושני האחרים התעסקו עם הבעל. אחר כך הם התחלפו... הבעל והשותף הציבו התנגדות, במיוחד השותף, אבל הם היו פחות חזקים".
על פי עדותו של רלב"ג בהליך הפלילי, בהתאם לדרישה מישראל הוא אילתר בית דין שהתכנס אצלו בסלון הדירה. המטרה: לבדוק את הליכי הגט, לאחר כשהבעל המוכה עירער עליו. בנסיבות אלה התבקש רלב"ג, על ידי בית הדין בישראל, לערוך "בדיקת עומק" ולברר אם יש בעיות בגט שהוא עצמו התבקש לארגן.
רלב"ג טען בעדות שכאשר התבקש לבדוק את הגט, הוא "לא התמקד בפרטים הספציפיים של הפעלת כוח". כך, למשל, כשאחד התוקפים מסר לו ש"החזיקו את השותף למטה", רלב"ג טען בעדות בבית משפט פדרלי ש"התוקף 'לא אמר בדיוק מה עשו'".
לטענת גורם אמריקאי שעסק בפרשה, כל הפרטים על אודות האלימות הועברו למוסדות הדת בישראל. "בית הדין בישראל קיבל דיווח מלא על האלימות", מסר הגורם. "בין היתר, עדות של השותף לחדר שהותקף ושהשיניים שלו נעקרו, של הבעל שאושפז בבית חולים, ועוד מסמכים מארה"ב. כל התסבוכת והטענות הקשות על ממזרות נוצרו מפני שבישראל יודעים ומעדיפים להתעלם".
מכיוון שבישראל התירו לעגונה להינשא מחדש, בבית הדין של גשטטנר פירסמו "בירור הלכה" שכולל את שמות האישה ובעלה הטרי, אזהרה שלפיה בניהם ממזרים ותיאור מפורט של הטיפול בבעל: "לפנות בוקר התפרצו בריונים שכירי חרב עם פרצופים מוסווים לתוך דירתו, ותפסוהו בשנתו קשרו את עיניו וכפתו ידיו ורגליו, וישבו עליה והיכוהו במכות אגרוף אכזריות, תוך כדי איומים עליו לרצחו נפש. וככה מתוך כאבים נוראים והחנקת נשימה, ובהיותו מבולבל, מבוהל ומאוים, ביצעו עליו 'גט מעושה' שלא כדין".
מעבר לסוגיה ההלכתית, שותפיו של רלב"ג שילמו ביוקר כשהורשעו בבית המשפט העליון בארה"ב בשנה שעברה. מלבד עשר שנות המאסר שנגזרו על אפשטיין, שותף נוסף בשם דיוויד וקס (שהשתתף בהכאת הבעל הראשון שהוזכר בכתבה) נידון לשבע שנות מאסר בפועל. יעקב גולדשטיין נידון לשמונה שנות מאסר; עוד שותף נידון לשש שנים, ואחרים נידונו לתקופות מאסר של עד ארבע שנים. •
תגובת בתי הדין: האלימות - בניגוד לרצוננו
מהנהלת בתי הדין הרבניים נמסר: "בשל האיסור בחוק אנו מנועים מלהיכנס לפרטי המקרים בכתבה. לגופו של עניין נציין כי בכל המקרים בית הדין לא ידע מראש – לא על תכנון ולא על אלימות שנעשתה, ככל שנעשתה. אם הייתה אלימות היא נעשתה לא רק שלא בהוראת בית הדין, אלא בניגוד לרצונו ועמדתו העקרונית. בתי הדין אינם אינם רשאים לעסוק בעבירות פליליות, אך כאשר מזוהות עבירות פליליות במהלך הליכי הגירושים, בית הדין מקפיד לדווח לרשויות האכיפה בישראל ועובד עימן בשיתוף פעולה מלא. במקרים המתוארים לא רק שמעשי אלימות, אם נעשו, היו בניגוד לרצונו בית הדין, אלא שהם אף הקשו את הכשרת הגט בדיעבד. לאחר מעשה, כשהועלו טענות שהגט הושג באלימות, נערך בירור כיצד בכל זאת ניתן להושיע את האישה מעגינותה. במקרה אחד, בסיוע פוסקי הלכה וותיקי הדיינים שמצאו שאפשר להכשיר את הגט למרות הקשיים, ובמקרה אחר הגט נפסל בנימוק של 'גט מעושה', כלומר שלא מרצונו החופשי של הבעל. יש לדעת שגם במקרה שגט ניתן כתוצאה מאלימות שאסורה בחוק, אין בתי הדין חופשיים להימנע מלדון בשאלת תוקף הגט, וככל שנמצא שלפי ההלכה הייתה הצדקה לכוף את הבעל, אין סמכות מוסרית והלכתית שלא להכשיר את הגירושים.
"הכתבה ממחישה את מצוקתן הרבה של נשים יהודיות המתגוררת מחוץ לישראל וכן של נשים שבעליהן ברחו לחו"ל – שם ידינו מוגבלות. בימים אלו מקדמת הנהלת בתי הדין חוק שעיקרו מתן אפשרות לנשים עגונות בעולם לקבל סיוע מבתי הדין בישראל, למרות שאינן אזרחיות ישראל.
"הדיין הרב מרדכי רלב"ג מעולם לא ביקש ולא רמז כי בית הדין מבקש להפעיל לחץ או אלימות שלא כדין. לגבי המקרה שבו היה מעורב הרב גמליאל – הפגישה עם אותו סרבן גט קשה, שאיננו רשאים לפרט בעניינו, נעשתה זמן רב טרם מעשי האלימות הנטענים. הרב גמליאל ניסה לשכנעו בדרכי שלום, וכשראה כי הדבר אינו מסתייע עזב את הטיפול בתיק. הכתבה מביאה טענה מפי רבנים קיצוניים נגד אמצעי אכיפה הלכתיים שעוגנו בחוקי מדינת ישראל ומפעילים בתי הדין.
"על רקע ה'הכשר' לביקורת שהכתבה נוטלת מרבנים אלו, תמוהה במיוחד הטענה כי ראוי 'שבתי הדין ייטלו סמכות לבטל את הנישואים במקרים קיצוניים, ללא צורך בהסכמת הסרבן'. כאמור, בתי הדין פועלים אך ורק בתוך גדרי סמכותם ההלכתית והחוקית – בלא לפזול לעמדות פופוליסטיות של שום גורם – ו'הפקעת קידושין' אינה דרך אפשרית לפתרון סרבנות גט. בתי הדין עובדים יומם ולילה כדי להתיר עגונות. בשנת 2016 הותרו 211 נשים אך ורק במסגרת החוק והדין".
פיתרון אפשרי: הפקעת קידושין
פרופ' ברכיהו ליפשיץ, מומחה למשפט עברי, הוא מהגורמים הדתיים שמנסים לקדם פתרון אחר. כבר שנים הוא בקשר עם חברי כנסת, בהם גם דתיים, שמנסים להעביר בחוק את ההצעה לפתרון קל ופשוט, שמכונה "הפקעת קידושין". כלומר, במקום לפעול באלימות במקרה של סרבן גט עקשן במיוחד, שופטי בית הדין יקבלו סמכות לבטל בעצמם את הנישואים. זאת גם ללא "הסכמת הגבר", או "רצון הגבר", שמבחינת הסיעות החרדיות אסור לוותר עליהם כיוון שהם נדרשים אלפי שנים לפי התורה, וכך למעשה יוצרים את כל הסיבוכים והסבל שנגרם לנשים עגונות.
ליפשיץ מדגיש שלא מדובר ברעיון שלו. "הפתרון מבוסס על חכמי הגמרא, אחרי שפוסקים יהודים בכל הדורות קיבלו אותו", הוא מסביר. "מדובר בביטול הנישואים על ידי הדיינים, גם בניגוד לרצון הסרבן. בהסטוריה היהודית יש תקדימים של נשים ששוחררו כך. מדובר בהפקעת שווי טבעת הנישואים, והכל מכירים ויודעים זאת. אבל כשאני מגיע לנציגי הסיעות החרדיות עם רבנים מהציונות הדתית, הם נתקלים בתגובה מזלזלת. אומרים לי, מה אתה מביא את הרבעלך האלה? לדעתי, הם פשוט מפחדים לאשר זאת, בהשפעה פוליטית, וכל אחד מתיישר לפי הסמן הימני. אין מחלוקת שגדולי הפוסקים בעולם התורה, התירו לשחרר כך נשים לאורך תקופת רבות, החל מהמאות הראשונות לספירה בתקופת הגמרא, ואחר כך באירופה, כולל רש"י עצמו ביהדות אשכנז, הרב ספקטור מקובנא, והרמב"א ביהדות ספרד, בארצות המזרח והמגרב. חכמי הגמרא, שפעלו עד למאה החמישית, התירו להשתמש בדרך דומה בעוד מקרים, כמו התרת ממזרים. הפוסקים הגדולים תמיד פעלו בדרכים מתוחכמות, בתרגילים יצירתיים כשהיה צריך. את הסבל של העגונות ניתן לפתור ללא כל אלימות".
